פעמים רבות, כדי להבין מדוע רחוב, הנמצא לכאורה בסביבה תוססת וחיה, הופך "מת", די להסתכל בבנייה שסביבו. דוגמה מאלפת ניתן למצוא בפרוייקט בשם "וושינגטון סקוור וילג'" אשר נמצא בלב אזור הוילג' במנהטן:
[גבולות הפרוייקט מסומנים בצהוב; במרכז הפרוייקט עובר רחוב בליקר; גבולותיו הצפוניים והדרומיים הם רחובות 3 והאוסטון בהתאמה, המזרחייים והמערבים הם רחובות מרסר ולה גוארדיה.]
הפרוייקט נבנה בסוף שנות ה-50, ומייצג באופן מובהק את הגישה שג'ייקובס מגדירה כ "Radiant Garden City" – גישה הרואה ברחוב העירוני מקום שיש להימנע ממנו, וגורסת כי ניתן להשיג איכות חיים גבוהה כאשר בונים מגדלים ומקיפים אותם בפארקים. בנייתו של הפרוייקט נעשתה בשיטת ה"פינוי בינוי". לצורך כך, פונו שלושה בלוקים שלמים (!) שבהם היו שימושים מעורבים (הבלוקים המקוריים היו בנויים באופן זהה לאלו שנמצאים כיום מצידיו של הפרוייקט, ואותם ניתן לראות בתמונה). החל משנות ה-60 משמש הפרוייקט למגורי סטודנטים וסגל של אוניברסיטת NYU. פרטים נוספים (כולל על המאבק המוצלח של תושבי השכונה נגד האוטוסטרדה שאמורה הייתה להיבנות כדי לשמש את הפרוייקט) ניתן למצוא כאן.
כאמור, הפרוייקט נמצא בלב הוילג' – אחד האזורים המוצלחים בניו יורק, תודות לעירוב השימושים שבו והבלוקים הקצרים המאפיינים אותו – ועל כן הוא מהווה דוגמה טובה כיצד סוג הבנייה הזה עלול להחריב את המרחב האורבני, אף כאשר הוא ממוקם באזור מוצלח מאד. מהחיוניות של רחוב בליקר (אשר נקטע על ידי הפרוייקט) ניתן להתרשם דרך Street View של גוגל:
View Larger Map
באופן לא מפתיע, הרחובות שמסביב לפרוייקט סובלים מגלי ההדף שהוא יוצר. כמו רוב הפרוייקטים מהסוג הזה, המגדלים תוכננו כדי לייתר כל מגע של דייריהם עם הרחוב. לכן, המגדלים בנויים מעל חניון המכיל 650 מקומות, המאפשר לדיירים לדלג מעל הרחוב הישר לתוך דירותיהם. בנוסף, למגדלים כלל אין חזית לרחוב, משום שהם מוקפים בגדרות ופארקים:
[מימין: זוהי הגדר המפרידה בין הרחוב והפרוייקט;]
[למטה: הגדר נקטעת רק כדי לאפשר פתח כניסה למגרשי החנייה התת-קרקעיים.] הצירוף של הגדר והחניון התת-קרקעי אכן מספק לדיירי המגדלים סביבה סטרילית מהרחוב, אך זאת במחיר כבד של הריסת המרחב האורבני שמסביב.
המשמעות המיידית היא שהרחובות הללו סובלים מנפח תנועה מצומצם ביותר של הולכי רגל, ביחס לאלו הסמוכים להם. את ההבדל ניתן להרגיש בקלות: בניגוד לאווירה הנעימה שבשאר רחובות הוילג', אזור הפרוייקט מדכא; לדבר יש אף תוצאות כלכליות מוחשיות, המתבטאות בריבוי העסקים הכושלים והמוזנחים שמסביב. כמה דוגמאות מרחוב לה גוארדיה שממערבית למגדלים:
הדבר ברור: אי הצלחתם של העסקים המצולמים למעלה נובעת ישירות מהחרבתו של הרחוב ומנפח התנועה הדל בו. לא עובר זמן והרחוב הנטוש מזמין פעילויות מפוקפקות – וכך הרחוב הופך ל"נבואה המגשימה את עצמה" – דיירי המגדלים רואים את הרחוב העלוב והמרתיע וכך מצדיקים לעצמם, בסוג של מעגל קסמים, את הניתוק ממנו. בהתאם, הדבר מעודד ייזום של פרוייקטים דומים נוספים אשר רואים ברחוב "אויב". לדעתי זוהי מסקנה פשוטה מאד, ובניגוד למצבים רבים אחרים, מייצגת מצב אשר ניתן לחיזוי בקלות כאשר מתכננים מתחמים עירוניים. אני בטוח שבחינה של מתחמים דומים תביא למסקנה זהה. אשמח לשמוע על דוגמאות נוספות.
הרחובות של ג'יין
בלוג עירוני בהשראת ג'יין ג'ייקובס
תחנה חדשה
סחתיין על האמבד! וכמובן, אתה צודק.
ראיתי הבוקר "המיליונר הסודי" והזדעזעתי לראות בניינים כאלה וכאלה בסלאמס של גלזגו.
… ומסתבר שתוחלת החיים בסלאמס הנ"ל קצרה מאשר בהודו.
עוד בנושא.
תודה אביב על הלינקים המעניינים. שתי מחשבות שהם מעוררים:
1. לא יאומן שהרשויות חשבו (ועדיין חושבות לעצמן) שניתן לבנות מגדלים כפרוייקטים של דיור ציבורי. הרי כדי לשמר מגדלים במצב סביר נדרשת השקעה עצומה ושוטפת באחזקה. כספי ציבורי אינם יכולים לכסות זאת, ובטח שלא כספי הדיירים.
2. תוחלת החיים במקומות הללו מדגימה היטב את הקשר שבין תכנון וזכויות חברתיות.
אחלה הדגמה
הזכיר לי את מעונות הסטודנטים בגבעת רם, המקום הכי מנותק בעולם ובהתאם שממון ודיכאון.
נכון. גם מעונות הסטודנטים בהר הצופים לוקים בכשלים האלו. הדבר היחיד שהופך אותם למקום חי יחסית הוא הניתוק של הר הצופים מהמרכז, כך שלסטודנטים – שלרבים מהם אין רכב – אין ברירה אלא "לבלות" במעונות.
בתור מי שגר שלוש שנים במעונות של גבעת רם אני מוחה. המעונות אומנם מנותקים, אך שממון ודיכאון? שקר גס. במעונות הללו פגשתי אנשים שהם בין החברותיים שהכרתי, וזה בהחלט בא לידי ביטוי בחיי המעונות – בחדרים, במסדרונות ובגינה הנפלאה שבלב המעונות.
ערן – מסכים אתך שיש חיים במעונות האלה. אבל החיים האלה קשורים להווי הסטודנטיאלי שמתפתח, ולא למרקם האורבני שלהם. זו יותר קהילה, ופחות מסגרת עירונית שמבוססת בעיקר על זרות (לא במובן הרע) ועל מפגשים אקראיים.
אליאב – מסכים לחלוטין, והסכמתי גם שהמעונות באמת מנותקים. מה שקומם אותי היה האמירה של עזרא על השממון והדיכאון.
ערן, אתה צודק, זו הייתה החוויה שלי. אבל בשום אופן לא התכוונתי שהאנשים שם לא טובים.
נדמה לי שסגרו את המעונות בינתיים (האלף), וגם אז אם הסתובבת בין המבנים בקושי הרגשת שגרים שם אנשים, בתוך המבנים דווקא היתה פעילות, אפילו יותר מדי פעילות בשביל אחד כמוני שזקוק לשקט כדי להרדם.
האלף אכן נסגרו, עוד לפני שאני הגעתי לשם. אני התכוונתי למעונות הקריה.
למישהו יצא לראות מקרוב את המעונות החדשים בהר הצופים (כפר הסטודנטים)?
כן – יש קצת תנועה, אבל מהצד זה נראה די מת (אלא אם מחשיבים את האנשים שיושבים לבד עם הלפטופ על הספסל), לפחות בשעות הערב (השעות שיצא לי להיות שם). יש פאב די נחמד בתוך הכפר, והוא יוצר איזושהי חיוּת בתוכו, אך לא מספיק סביבו.
דוגמא מצויינת הוא הבניין החדש של מטה המשטרה בשכונת ח'ליסה בחיפה. מדובר באחת השכונות העניות ומוכות הפשע בעיר התחתית. כאילו כדי לחסום אותה עוד יותר הוקם מגדל המשטרה עם הגב לשכונה, מוקף בגדרות ומצלמות אבטחה. מיותר לציין שחלק הרחוב שמוביל אליו נוקה וכעת הוא כביש סטרילי בלב ליבה של העיר שאמור להיות המרכז הפועם שלה. בכלל – חיפה היא דוגמא מצויינת להרס אורבני ורצח של מרכז עירוני שוקק. שווה להקדיש לכך פוסט.
בתל אביב – מגדל לב העיר שהוקם בשטח שבין בלפור, מזא"ה, אלנבי ושטראוס. מדובר במבנה כל כך גבוה וכל כך מנותק מהסביבה האורבנית שבה הוא נמצא, שהוא נראה יותר כמו מצבה. הוא השבית לחלוטין פעילות של עסקים קטנים וותיקים שהיו ברחובות בלפור ומזא"ה בואך אלנבי. למזלם של שני רחובות אלה, בי"ס בלפור עוד שומר על תנועה ערה של אנשים בשעות מסויימות, אבל בסה"כ מדובר בבית קברות אורבני בהתהוותו. העובדה שהמגדל עצמו אינו מאוכלס ברובו תורמת לפרדוקס.
מגדל לב העיר זועק לפוסט. אנסה לסור לשם בהקדם 🙂
עכשיו מצאתי את הבלוג ואני עובר על הפוסטים מהסוף להתחלה.
לעניין כפר הסודנטים בהר הצופים.
הבת שלי נסעה לבקר חבר במעונות, לאחר זמן מה היא מתקשרת בטענה שהיא לא מצליחה לאתר את המקום, מתברר שהיא חיפשה כפר…..