תודעה כוזבת פרברית

5 11 2009

הפוסט הזה בטח יעצבן כמה אנשים – זה תמיד מעצבן כשמישהו אחר מנסה להגיד לנו מה טוב לנו, בניגוד לתחושה שלנו. קוראים לזה פטרנליזם ואף אחד לא אוהב את זה. אבל הרבה פעמים אני שומע, גם בתגובות בבלוג, על כך שהמתקפה על הפרבור בבלוג הזה (ובמקומות אחרים) מתעלמת מהעובדה שזה מה שאנשים – ובעיקר אנשים בתצורת "זוגוצעירים" – רוצים. אנשים רוצים שקט. אנשים רוצים ירוק. אנשים לא צריכים פאב ליד הבית. ובכלל, כשיש ילדים הדברים האלה לא כל כך חשובים. יותר חשוב שלילדים יהיה פארק ליד הבית ושלא ייתקלו ברחוב בכל מיני טיפוסים מפוקפקים.
לכולנו יש חברים, זוגות בין הגילאים 27-35, שאורזים את עצמם ועוברים לסביוני מונסון עילית או נווה פתח-תקווה הירוקה, ומוכנים להשבע שהם מבסוטים. אז נניח רגע לבעיות הסביבתיות שהפרברים יוצרים, ונעבור לבעיות שהם יוצרים אצל בני אדם. מושג מתאים ששמעתי לראשונה השבוע – "פסיכוגאוגרפיה", מתאר את ההשפעות האלה. מה יש בגאוגרפיה הפרברית שמשפיע לרעה על ה"פסיכו" שלנו?
העניין הוא שהריקבון הפרברי מזדחל. גם אם בשנה הראשונה אנחנו חושבים שטוב לנו, השחיקה היא עצומה. כמו ש-Massive Attack אמרו, "Inertia Creeps".
בהתחלה זה נחמד מאד ש"שקט" ו"ירוק". ולמי אכפת שאין חיי תרבות ולאן לצאת ליד הבית. זה בסך הכל "קפיצה" של חצי שעה באוטו לתל אביב. העניין הוא שגם מקום העבודה הוא במרחק "קפיצה" של חצי שעה ברכב. וחצי שעה בבוקר בדרך לתל אביב זה יותר כמו 60 דקות. ואז כשחוזרים בערב, למי יש כוח לעוד קפיצה כזו? אז נשארים בבית. מוותרים על חיי התרבות והלילה. וגם את החברים, שגרים גם הם רק במרחק "קפיצה" של חצי שעה, כבר לא כל כך רואים. המעגל החברתי מצטמצם, עד שהקשרים העיקריים מעבר לזה הזוגי הם הקשרים עם ההורים של הילדים האחרים, שאותם פוגשים בפארק או בגן המשחקים. אלו בדרך כלל לא קשרים שנבחרים על ידי ההורים, אלא על ידי הילדים, וכך נראית גם האיכות שלהם. כך איבדנו גם את חיי התרבות וגם את הקשרים המשמעותיים של המעגל החברתי.
הקורבן הבא הוא הקשר הזוגי עצמו, שהופך שגרתי ומשעמם בהיעדר מעגל חברתי רחב יותר. הסופנטניות אובדת לחלוטין, כי כל יציאה דורשת נסיעה ארוכה. הכל מצריך תכנון. פשוט מוותרים. ואז כמובן מגיעה התשובה המוחצת – לפחות לילדים טוב. תשובה רעה מאד, משתי סיבות. הראשונה היא שהביטול העצמי הקולוסאלי של הורים בפני הילדים היא תופעה שמשפחות ישראליות שדרגו לכדי אמנות אמיתית. זה לא טוב להורים ובטח שגם לא לילדים. אף אחד לא יוצא נשכר מהורים אובססיביים. הסיבה השנייה היא שהתפיסה לפיה לילדים טוב יותר בפרבר היא פיקציה. בשלב כלשהו הם גדלים ומשתעממים. עד גיל 17.5 הם גם לא ניידים. אין לאן לצאת, אז יושבים ושותים באיזה מגרש חניה או חצר בית ספר. אין רחוב פעיל ולכן אין מבוגרים בסביבה, וכפועל יוצא אין מי שישים גבולות וימנע אלימות. הילדים לא פתוחים לפלורליזם שהעיר מספקת. הם יודעים פחות על העולם. הם פחות מודעים לשונה.  
כמובן שניתן לכתוב עוד ועוד על הנושא. ברור לי שאנחנו בבעיה רצינית כי הרבה אנשים לא יכולים להרשות לעצמם לגור בסביבה עירונית. העליתי את העניין כי חשוב שתהיה לנו מודעות לכך שהתכנון הלקוי, ובסיסו הפרדת השימושים וקידוש הרכב הפרטי, משפיע לרעה על איכות החיים שלנו ברמה הבסיסית ביותר. כאן מתבטא הקשר שבין תכנון טוב וזכויות חברתיות. תכנון טוב הוא הזכות של כולנו, כי הוא משפיע על איכות החיים שלנו. ככל שיהיו יותר אזורים מתוכננים טוב, כך היצע הדיור באזורים אלה יעלה והמחירים ירדו בהתאם. כך ליותר אנשים תהיה נגישות לאיכות חיים גבוהה. ברמה הכלל חברתית, אני מאמין שהחברה הישראלית גם תהפוך בעקבות זאת לסובלנית יותר, לפלורליסטית יותר.


פעולות

Information

26 responses

5 11 2009
ערן

בגדול אני מסכים איתך, אבל בכל זאת, כשיש ילדים קטנים פארקים וגינות משחקים הם בעלי חשיבות גדולה מאד. מצד שני בלילות כיוון שלכל יציאה צריך בייביסיטר אז זה לא מאד משנה אם הקפה או הפאב הוא למטה או במרחק חצי שעת נסיעה.
גם הקשרים עם החברים משתנים לא בגלל שהם רחוקים או קרובים אלא בגלל שקשה לבלות אצל חברים שאין להם ילדים כי הילדים משתעממים ולא נותנים להורים להחליף מילה.

נ.ב. אני גר ביד-אליהו ואני לא יכול לומר אם אני מדבר מהפוזיציה של הפרבר או של העיר.

5 11 2009
אורי

יש מחקרים שבדקו את העניינים האלה, במיוחד בישראל?

5 11 2009
יאיר

אני גר במרחק הליכה מהעבודה, מהעבודה של אשתי, מבית הספר של הילדים ומגן השעשועים. אבל לפני כעשר שנים גרתי במושב מחוץ לירושלים, מרחק חצי עד שלושת רבעי שעה ברכב בבוקר (גילוי נאות – אז כמעט שלא היו לנו ילדים).

מהנסיון שלי, הביטול של ההורים בפני הילדים הוא לא פחות ואולי יותר – בעיר. בפרבר אתה רואה את הילדים רצים לבד. בעיר ההורים משתרכים בעקבותיהם… בקשר לצמצום המעגל החברתי – זה נכון, אם כי שוב – גם בעיר אתה מגיע מהר מאוד למצב בו החברים היומיומיים שלך כשהילדים בני 0-6 הם ההורים של החברים מהגן. לי החסרון הגדול של הפרבר היה שכל יציאה (למעט לטיול באופניים – אני כל כך מתגעגע) הייתה ברכב. אבל גם כאן – בעיר יש משפחות שלא זזות מטר ברגל…

אני חושב שהבעייה הפרברית העיקרית היא בכל זאת החברה בכללה.

כולם רוצים לגור ליד אנשים שדומים להם, זה ידוע ומוכח. אבל כשהסגרגציה הזו מגיעה לקיצוניות, זה הרסני לחברה – קיטוב, אי קבלת האחר (כי לא מכירים אותו).

גינה זה כיף ומרגיע. הרבה אנשים רוצים בית עם גינה, ואין רע בגינה – היא לא מדכאת (לרוב…) – אבל אם ליותר מדי אנשים יש בית עם גינה (שזה המצב בו היינו כבר לפני יותר מעשור – היום אנחנו בקטסטרופה) זה מחסל את האפשרות של אלו שאין להם גינה (הרוב), להנות משטח פתוח בטבע או בעיר (להנות זה לא רק לשהות בו אלא גם לראות אותו).

5 11 2009
איילת

אני לגמרי מסכימה, למרות שרק לאחרונה הבנתי את זה לגבי עצמי (ברמה החברתית-אידיאולוגית אני מסכימה כבר מזמן, מאז שקראתי את הכתיבה של איריס יאנג על המבנה החברתי של העיר).

לפני כמה חודשים נסעתי עם בנזוגי לפגוש חברים שבדיוק עברו ל"יישוב קהילתי פסטורלי". עד אותו ביקור, ההסכמה בינינו הייתה שגם אצלנו, יבוא יום ו"נעבור למושב", אחרי שנסיים לקדם את הקריירות שלנו וכו'. ואיכשהוא, הנסיעה הזו לזוג החברים הבהירה לשנינו עד כמה זה לא מה שאנחנו באמת רוצים. כי, כמו שנאמר כאן, הבנו שהעובדה שלוקח לחברים שלך חצי שעה להגיע מהעיר הקרובה יקנעם, משמעותה שאתה חייב להיות חבר של השכנים שלך, ובעיקר של השכנים שלך. כי כמעט אף אחד אחר לא ייסע אליך על בסיס קבוע. אף אחד לא "במקרה נמצא" במושבים מרוחקים.
ובסופו של דבר, התובנה הזו (יחד עם חיבה אורבנית כללית), שכנעה אותנו סופית למקם את חיינו בעיר. למרות, שאני חייבת להודות שכחדרתית במקור, אין לי שום בעייה עם לגור בערי לווין (רמת-גן, גבעתיים, או גני תקווה) ולאו דווקא במרכז תל-אביב, מה שהופך את הרצון לגור בעיר למשהו שאפשר גם לממן אותו.
(חוץ מזה, שהעובדה שההורים שלי היו מעירים אותי בימי שבת בשש בבוקר לעבוד בגינה גרמה לי לשנוא כל סוג של טיפוח צמחים, כך ש"בית עם גינה", מראש לא בא בחשבון, אלא אם הם מגיעים עם גנן צמוד)

ובאופן כללי – אני מאוד נהנית מהבלוג. תודה 🙂

5 11 2009
משה

גם כשיש רחובות פעילים במרחק חצי דקת הליכה, בחופשה בני נוער מעדיפים לשבת בלילות ברחובות הפנימיים, רחוקים מפיקוח מבוגרים (מלבד אלה שיוצאים לצעוק עליהם).

5 11 2009
אביב

מחזק את דבריך, אליאב. ישיבה בפקקים גם הורסת את הבריאות ובאה על חשבון פעילות גופנית. בילוי זמן רב על הכביש מעלה גם את הסיכון לתאונות דרכים.

העיקר שעושים קמפיינים של "אור ירוק" ומשמיעים הנחיות על בטיחות בדרכים בגלגלצ.

(מאמר דעה שכתבתי בנושא)

5 11 2009
אליאב

ערן – מסכים לגבי פארקים וגינות וחשיבותם לילדים. אבל לא חייבים פרבור בשביל זה. בעיר טובה יהיו גם פארקים, הם פשוט לא יבואו על חשבון רחובות פעילים. אני מסכים גם לזה שהבעיות שהזכרתי הן לא ייחודיות לחיים פרברים, אבל בו נגיד שהפרברים מעצימים אותן עשרות מונים.
אורי – לא מכיר מחקרים ספציפיים, אבל בטוח שיש. יש כמובן הדיון השנוי במחלוקת על כך שמודיעין מובילה את ישראל באחוז הגירושין, והיו שקישרו את העובדה הזו לאופי החיים שם.
יאיר – קישרת לעניין הסביבתי שהוא כמובן נכון. מכל מקום, מה שכתבתי יוצא מנקודת הנחה שיש לנו ערים טובות עם תחבורה ציבורית וכד'. אם הערים עצמן בנויות כמו פרברים, מובן שלמסגרת הפורמאלית של "עיר" אין שום משמעות. דרך אגב פרברים-תוך-עירוניים הם הגרועים ביותר, אולי נתייחס לזה פעם בפוסט.
איילת – הכניסה לחיים של השכנים וההיפך היא אכן אחד המאפיינים ההרסניים של הפרברים. חוצמזה, מה דעתך לגבי פוסט אורח על הספר של יאנג? אני אשמח מאד.
משה – מסכים שהתופעה קיימת, אבל רוב בני הנוער, אם תציע להם מקומות בילוי נגישים ואטרקטיביים, יעדיפו אותם.
אביב – תודה על השלמת התמונה בעניין ההשפעות הפיזיות. שכחתי לגעת בזה.

5 11 2009
נדב פרץ

א. כמו שכבר אמרו לפני, הורים לילדים קטנים לא מקיימים קשרים חברתיים יומיומיים עם מי שאינו הורה לילדים קטנים. יש לזה מגוון סיבות שלא ממש קשורות לסביבת המגורים – קושי לצאת מהבית, היעדר עניין משותף ואפילו שעות פעילות שונות.
או במילים אחרות – אחרי שהקטנה החזיקה אותי ערה כל הלילה, הייתי בעבודה וחזרתי לשחק עם הילדים, כשמגיע שמונה בערב אני מכניס אותם למיטות ונרדם לפניהם.

ב. אתה אומר ש'בעיר טובה יהיו גם פארקים' – אז קודם כל, כשתהיה עיר טובה כזו, שיהיו בה פרקים מספיק רחבים ולא צפופים כדי שהילדים שלי יוכלו לשחק בנחת בלי לדרוך על האצבעות של ילדים אחרים, תקרא לי. עד אז אני בכפר.

ג. וחוץ מזה, פרקים זה לא היתרון היחיד של הכפר מבחינת משחק בחוץ. בישוב קטן, אתה סומך הרבה יותר על הסביבה והילדים יכולים לקבל הרבה יותר חופש. הילד שלי (בן 4) יכול לשחק לבד בחוץ, כשאני מדי פעם מציץ. הוא גם יכול ללכת לבד לחברים שלו, כשאני רק מרים טלפון לוודא שהוא מגיע בשלום. את זה פרקים לא יתנו לי.

אז יכול להיות שהפרבור הוא לא ריאלי, ולכן צריך להפסיק אותו; אבל לא תצליח לשכנע הורים לילדים שהוא לא כדאי להם.

(אגב, אני מרגיש שאני תופס כאן את המקום של האופוזיציונר; אבל שתדע שבאופן כללי אני קורא, נהנה ומסכים)

5 11 2009
אליאב

נדב, ככל שאני זוכר אתה חבר קיבוץ ומתייחס לחיים בקיבוץ. אין דין קיבוץ כדין פרבר. קיבוץ יוצר רגולציה חברתית שפרבר לא יוצר, שיכול להיות שהיא באמת מספקת יותר ביטחון. זו כמובן הנחה שצריך לבחון אותה, ותלויה כמובן בכך שהקיבוץ לא הפך לפרבר בפועל.
מסכים שקשה לשכנע בעניין הזה. זו בדיוק הבעיה עם תודעה כוזבת.

5 11 2009
iod

דרומי כבר כתב כל מה שיש להגיד (ואני אומר את זה כמי שגר בתחת האורבני של עיר בת 2.5 מיליון תושבים), אז אני אסתפק רק באמירה הפולנית "רואים שאין לך ילדים".

5 11 2009
אליאב

שוב, דרומי התייחס לחיי קיבוץ. לגבי האמרה הפולנית – fair enough. אבל מכיר מספיק אנשים עם ילדים, בפרבר ובעיר, ויכול להשוות בין איכות החיים שלהם והעניין שהם מוצאים בהם.

5 11 2009
iod

עצם זה שאותם הורים שאתה מכיר בקשר טוב עם אנשים שאין להם ילדים רק מראה שהם די חריגים בכל מקרה. כאמור, אני גר בדאונטאון של טורונטו, אני בקשר יומיומי עם עשרות אנשים בגילי באוניברסיטה, ובכל זאת, האנשים היחידים שהם ממש חברים שלנו הם הורים של חברים של הילד מהגן. בשביל הפעם בחודש שאני ו/או אשתי מרשים לעצמנו לצאת בלי הילד בערב, נסיעה של כך וכך זמן זה באמת לא מה שמשנה. יותר חשוב שיהיו בני נוער שגרים קרוב שיוכלו לעשות בייביסיטר.

5 11 2009
שירי

פוסט מעולה, יש עוד הרבה לכתוב בנושא, הייתי שמחה להמשך.
בקשר לילדים: עובדה ידועה היא שהילדים מאושרים כשההורים שלהם מאושרים.
עובדה ידועה נוספת היא שכבר בגיל 14 – לא 17.5 – הם מתים משעמום בפרברים.
אני גדלתי בעיר. לא עיר כמו ת"א, אבל בטח ובטח לא גבעת חמציצים ד'. והיינו ברחוב, היינו במרכזים המסחריים/בגנים, היינו הולכים ברגל לכל מקום (כן, בעיר, איפה שיש גם מכוניות, אמא'לה), השתמשתי בתחבורה ציבורית, לא היו צריכים להסיע אותי לכל חוג, לא היינו צריכים אוטו כדי לקפוץ לקנות חלב או ללכת לסרט, הלכתי לחברים שלי לבד (אפשר לחשוב… גרו שני רחובות ליד!), והייתי גם עצמאית יותר ומהר מאוד ההורים סמכו עליי להגיע לבד גם למקומות רחוקים הרבה יותר (ואפילו לא היה סלולרי!). וגם אז היו אנשים לא טובים. גדלתי בסדר גמור בקיצור. לא מרגישה שהיה חסר לי "פארק" במרכז של 4 בנייני דירות, פארק שמת משבע בערב ועד ארבע למחרת.
סלחו לי, השכונות האלה פשוט מדכאות.

5 11 2009
עדיגי

מצד אחד, אתה צודק. פרברים זה נורא, במיוחד כל אותן שורות בתים צמודי קרקע עם גג רעפים אדום וגינה בגודל 2 מ"ר. מצד שני, אני גדלתי במקום הכי לא פרברי בעולם (קרי – מרכז תל אביב) וזו לא זכורה לי כחוויה מרנינה במיוחד. לא היו מספיק גינות שעשועים, השכנים היו בעיקר זקנים וסטודנטים והמקום הכי מרגש בסביבה היה דיזנגוף סנטר. גם העובדה שהיו הרבה פאבים במרחק יריקה לא עזרה לי כי הייתי חנונית קשה.

למרות החוויות הקשות מילדותי העשוקה בלב הערפיח, אני בספק אם אי פעם אעקור את מקום מושבי לפרברים. זה לא מתאים לי. וזה, בסיכומו של דבר, מה שחשוב. מה גם – דווקא בשל יוקר המחיה, תל אביב כעת מאכלסת אנשים מבוגרים יותר שיכולים להרשות זאת לעצמם, כולל בעלי משפחות (ויעידו הילדים שמצווחים ברחוב שאני גרה בו יומם וליל).

אגב, בעולם מושלם הייתי בכלל חיה בירושלים (או בעיר אירופית מגניבה) אבל זה לא קשור.

5 11 2009
שירי

אגב, גרתי בניו יורק תקופה ועבדתי – איך לא – בבייבי-סיטינג. הילדים מסתדרים יופי. ההורים גם כן. אמת – מנהטן היא הארד-קור של אורבניות. לא לכולם זה מתאים. אבל בין מנהטן לגבעת חמציצים יש אמצע.

5 11 2009
אליאב

שירי – חותם על כל מילה. גם אני גדלתי בסביבה עירונית (אזור המרכז של ירושלים) והייתי עצמאי לחלוטין, עשיתי שימוש בתחבור"צ וכד'. ובגילאים שציינת אני זוכר שהמשולש של מרכז העיר ירושלים היה כל עולמינו (לצערי העולם הזה כבר לא ממש קיים). הוא היה במרחק מטר מבית הספר התיכון שלי. אם רצינו "טבע" הלכנו לעמק המצלבה ולא הייתה שום בעיה עם זה. לגבי יו יורק – טל מי אבאוט איט. מסכים שלניו יורק יש גם ליקויים לא מעטים.
עדיגי – כמובן שלא כתבתי את הפוסט כדי לעשות אידיאליזציה של המרחב העירוני בארץ. מה שחשוב זה שאת השיפורים צריך לעשות במרחב העירוני ולא לוותר עליו. 

6 11 2009
עמיה

הי,
אתה מזכיר פסיכוגיאגרפיה וזוהי למעשה כותרת שכוללת הרבה ממה שנאמר כאן בבלוג עד כה. המקום והמרחב מכתיבים את אורח החיים, ההתנהגות והזהות – אבל האחרונים בכל זאת גם שותפים בבחירת המרחב הרצוי. כלומר, הקשר הוא מעגלי. חוץ מזה הכסף מכתיב… אבל ההארה במקומה מאוד!
ע.ל.

6 11 2009
שירי

אני רוצה לסייג את מה שאמרתי על מנהטן. עם כל הכבוד ל"הילדים מסתדרים יופי, וגם ההורים" – מדובר בילדים שעד גיל 14 נראה לי לא זזים לשום מקום לבד, יש להם נני צמודה שמביאה אותם מ-play date מאורגן אחד ל"שעת סיפור" בחנות הספרים ולשלל אירועים מאורגנים ומלאכותיים אחרים, ואי אפשר באמת לדבר על תרבות שכונה, על ילדים ברחוב (כן כן, אני יודעת, גם בארץ ילדים יוצאים החוצה פחות מבעבר. ובכל זאת – הם בחוץ לא מעט), על עצמאות או שום דבר כזה, וזה לא כי מנהטן מסוכנת, כי היא כבר מזמן לא.
מנהטן יש רק אחת, והיא נהדרת, אבל לדעתי היא לא דוגמה מוצלחת במיוחד למרחב אורבני כמו שהייתי רוצה לראות בתל אביב למשל.

6 11 2009
דרומי

אליאב – אתה צודק שיש טווח בין קיבוץ לבין הפרבר ה'קלאסי' (נהיה סטריאוטיפים ונגיד ראשון מערב). מושב הוא איפשהו באמצע, וגם ישוב קהילתי, וגם ישוב פרברי קטן, וכו'.

לגבי מה שאנחנו עשינו כשאנחנו ילדים – זה פאסה. אנחנו גדלנו במציאות אחרת. היום, אף אחד מההורים שמגדלים ילדים במקומות שבהם אתם גדלתם לא נותן להם לצאת מהבית לבד לפני גיל ההתבגרות.

6 11 2009
אליאב

שירי – מסכים, חלק מזה נובע מעניינים תרבותיים אמריקאיים שממש לא צריך לאמץ.
דרומי – פרבר קלאסי אם כבר זה שוהם וכד'. ראשון לציון מערב היא שכונה פרברבית בתוך עיר. זוהי מוטציה של פרבר שיש לה השלכות גרועות מאד.
לגבי זה שלא נותנים לילדים היום לצאת – אם זה נכון אז זה אומר שהרעיון הגרוע לפיו הרחוב הוא סכנה השתרש במדינת ישראל, מה שלא מפתיע כשמסתכלים על התכנון העירוני החדש אצלנו. 

6 11 2009
יוסי מאוטנר

אחד המוצלחים..

6 11 2009
מורין

יש לי שתי אחיות קטנות בנות 7 ו- 11 (נישואים שניים של אבא שלי). הן גרות ברמות צהלה ולא זזות מטר בלי שיביאו ויחזירו אותן. הצופים עושים מן אוטובוס מהלך כזה אבל זה המקסימום.

לעומתן, אני גרה במרכז לא רחוק מבי"ס תל נורדאו וכל היום אני רואה ילדים ברחוב, משחקים במתקנים של הבי"ס אחה"צ, יושבים על המדרגות של קופת החולים ובכיכר ליד ובקיצור מנהלים את הזמן שלהם ביחד בלי הורים על הראש ולדעתי בביטחון מקסימלי (בגלל שיש כ"כ הרבה ילדים שם והכבישים צרים, מכוניות זזות על 5 קמ"ש).

אני לא מדברת על תינוקות – שם חייבים הורים, אבל ילדים יותר גדולים קצת (מגיל 7 או 8) יכולים להפיק יותר מצפיפות מגורים (יש הרבה יותר חברים שגרים ליד) וגם האאוטסיידרים, שבפרברים מתעללים בהם, מוצאים את דומיהם כשיש מבחר.

6 11 2009
אליאב

נגעת פה בנקודה חשובה. אני בטוח שסביבה פרברית יותר מקדמת bullying ומאפשרת פחות מגוון חברתי לאאוסיידרים, כמו שכתבת.

8 11 2009
איתמר

פוסט מצוין. לא מתחבר לפרברים, אבל יש משהו בשקריות שלהם שקורץ לי. הוא טומן בחובו הרבה רעיונות לסיפורים טובים שאולי עוד אכתוב

8 11 2009
אליאב

זה אולי הדבר היחיד שחיובי בהם. הפרברים סיפקו השראה ליצירות מופת מהסימפסונס, דרך סאות' פארק ועד האחים כהן.

10 11 2009
אמיר כרמל

אני גר בגבעת שמואל באזור המזרחי, מול הקניון החדש.
אותי הטרידה השאלה כיצד שכונה חצי פרברית כזו תתמודד עם משבר הנפט.
האם ניתן לבנות קהילה שתעזור בהתמודדות וגם תיצור חיי קהילה?
התחלתי לכתוב סדרה עתידנית שמנסה לדמיין תשובות לשאלות הללו.
http://www.greenchange.co.il/profiles/blogs/transition-gbt-smol-sysy-21
לתגובות ורעיונות – amir.carmel4@gmail.com

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s




%d בלוגרים אהבו את זה: