פספוס לאומי

14 01 2010

לפני כמה שנים עבדתי במוסד של המדינה שיושב בקריית הלאום בירושלים. יחד אתי עבדו כ-25 איש, רובם ככולם צעירים בשנות העשרים המאוחרות של חייהם. כל יום, כשהגיעה העת לארוחת צהריים, הייתה התלבטות: האם להזמין אוכל, או אולי לכתת את רגלינו לקפיטריות של משרד התמ"ת או משרד החוץ הסמוכים. לא הייתה כל אופציה אחרת במרחק הליכה. כל ערב, אחרי העבודה, היינו רובנו מתכנסים לחבורות לפי ה"קרפול" (car-pool) שלנו: היה קרפול דרום (תל אביב), קרפול מרכז (תל אביב) וקרפול צפון (… תל אביב). כך היינו מצטופפים במכוניות ויורדים לתל אביב, רק כדי לעלות שוב למחרת.
אומרים שירושלים היא בירתנו הנצחית. למעט מספר מוסדות ציבור שיושבים בעיר, נראה שהמונח "בירה" משמש את ירושלים בעיקר כעניין הסברתי. מבחינה מהותית, לא נעשה הרבה כדי לתכנן את ירושלים כמקום שביכולתו להוביל את החיים בישראל – באף תחום. התופעה שתיארתי לגבי קריית הלאום רק מייצגת את קוצר הראות הקשה ממנו סבל התכנון האורבני בירושלים בעשורים האחרונים (ראש העיר הנוכחי עדיין נהנה מימי חסד מבחינתי).

[קריית הלאום. המבנה הימני התחתון הוא בית המשפט העליון; משמאלו משרדי החוץ והתמ"ת; "מעליו" נמצא "חניון הלאום", שלאחריו (האזור שבצבע חום) מתחם משרד החוץ הישן]
קריית הלאום הייתה מקום עם פוטנציאל אורבני מצויין. עם קצת מחשבה, היה אפשר להפוך את המקום להמשך טבעי של מרכז העיר. היה ניתן לשלב את מבני הממשלה – בהם עובדים אלפי אנשים – עם מבני מגורים ומסחר, שהיו הופכים ביחד לאזור עירוני תוסס המתאפיין בעירוב שימושים בריא.
במקום זאת יצרו אזור בעל הפרדת שימושים קיצונית. סללו כבישים מהירים תחת מדרכות להולכי רגל; במקום מבני מסחר – אפילו סניף של ארקפה אין שם – בנו חניון מפלצתי המתהדר בשם הכה יאה "חניון הלאום"; במקום לתכנן שכונת מגורים שתשכן את אלפי עובדי המדינה, שבורחים כל ערב למודיעין או לתל אביב, נבנית במתחם משרד החוץ הישן שכונת רפאים – המשווקת לתושבי חוץ תחת השם הגרוטסקי The Supreme.
מעבר לתכנון האורבני הגרוע שלה, תופעת קריית הלאום מייצגת נסיגה בערכי הציבוריות והממשל בישראל. הכנסת הראשונה הייתה ממוקמת באמצע רחוב עירוני. בית ראש הממשלה ובית הנשיא, שתוכננו לפני עשורים, מצויים בלב שכונות מגורים. האופנה של תכנון מבני ציבור מבודדים ומפלצתיים (כגון בית ראש הממשלה החדש שאמור היה גם להיבנות באותו מקום) נראית ככזו המתפתחת ביחס הפוך לרמתם של אנשי הציבור שמאכלסים אותם.
יכול להיות שעדיין לא מאוחר וניתן, באמצעות תכנון יצירתי, להציל את הרקמה העירונית בקריית הלאום. האם ניר ברקת הוא ראש עירייה בעל חזון מספק כדי להוציא דבר כזה לפועל?


פעולות

מידע

8 responses

14 01 2010
איילת

נדמה לי שהנסיעות הלוך-חזור של העובדים באותו מוסד הן תופעה ספציפית.
בתקופתי כמעט כולם התגוררו בירושלים (מרכז העיר, נחלאות ורחביה) ולכן התחושה שלי הייתה שונה מאוד. בכל ערב היינו מעבירים מייל "היום בסינמטק" (המצוין!). ודווקא הקרבה בין השכונות הללו הייתה תחושה של אזור אורבני שמאוד נוח להסתובב בו ברגל. אני לא זוכרת שנצרכתי לרכב כדי להגיע לעבודה, למסעדות, לפאבים או לחברים.
אבל אני מסכימה שמרכז העיר מופרד מאזור קריית הלאום. אני חושבת שהבעיה היא בעיקר בגלל גן סאקר, שיוצר הפרדה חדה בין אזור המגורים בנחלאות לבין קרית הלאום, למרות שהם דקות הליכה ספורות זה מזה.

14 01 2010
הראל

דיון דומה מאוד (ומעניין) על אותו הנושא בדיוק נערך כבר בבלוג מתחרה: http://otherj.blogli.co.il/archives/464

14 01 2010
אליאב

איילת, העניין הוא שאני ירושלמי במקור ככה שאני יכול למקם את העניין הזה כחלק מתופעה יותר רחבה. מרכז העיר של ירושלים הוא רקמה עירונית משובחת. מי שגר בו, יכול מאד ליהנות ממנו. הבאה היא בעיקר בתכנון החדש – קרי, מאז 1967 – ששם דגש על מטרות שלא ממש קשורות לפיתוח אורבני.
הבעיה היא פחות גן סאקר, אלא יותר "שדרות" יצחק רבין, שנבנו ככביש מהיר ולא כרחוב אורבני.
הראל – תודה על הלינק. בכלל הבלוג של עמית הוא מקום מצויין להבין ממנו מה קורה בירושלים.

14 01 2010
הראל

איילת, ועכשיו גיליתי שבבלוג שלך הבאת פעם משהו שאני כתבתי בוויקיפדיה. עולם קטן ומלא הצטלבויות משעשעות. ד"ש לערן.

14 01 2010
איילת

אמסור 🙂

ואליאב – לא חשבתי על ההבחנה בין התכנון הישן לחדש. צודק.

26 01 2010
בנימין

אני לא בטוח כמה בית הנשיא ובעיקר בית ראש הממשלה ממש בלב השכונות עזר לשלב את הפוליטיקאים עם האזרחים הפשוטים. אמנם הם מצויים שם, אבל הם מוקפים כידוע בטבעת עבה של שב"כניקים ושאר מרעין בישין שממררים את חיי השכנים לא מעט.

27 01 2010
אליאב

צודק, אבל זה לא היה ככה תמיד. לי יש זכרון ילדות משלהי שנות ה-80 שהיינו רואים את יצחק שמיר מסתובב ברחוב עם מאבטח אחד(!)
מכל מקום, הדגש שלי הוא על העניין התכנוני. אמנם המבנים האלו מנותקים כיום מהמרחב באמצעות רצועות אבטחה, אבל מבחינה פיזית הם לא מתנכרים לסביבה שלהם.

28 07 2010
מוזיאון ישראל ונוסטלגיה ירושלמית « הרחובות של ג'יין

[…] העירוני שסביבו. לצערי, האזור שמסביב למוזיאון ישראל הוא אנטי אורבני לחלוטין, ומתוכנן בצורה של "מתחמים" מוקפים אוטוסטרדות, ללא […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s




%d בלוגרים אהבו את זה: