מחאת הדיור הולכת ותופסת תאוצה, וכצפוי, גוברת ההתלהמות מכיוון פוליטיקאים, טוקבקיסטים, ושאר מומחים לעת מצוא שלא מבינים דבר וחצי דבר, הקוראים למפגינים "לעבור לפריפריה", "לעבור לנגב והגליל" ועוד טיעונים מהסוג הזה, מן הגורן ומן היקב. לעתים קרובות הם מלווים באמירות מתנשאות ("מחאה של נהנתים שרוצים לגור ליד ברים ומועדונים"), בהבאת דוגמאות מוזרות מהעולם ("גם במנהטן יקר"), והמכנה המשותף לכולן – אין לכם זכות לגור במרכז, אז עופו מפה, אם אתם לא עשירים מספיק. להלן אקרא לטיעונים האלה כולם – "טיעוני לכו לאשקלון" (אין לי דבר נגד אשקלון, פשוט מדובר בעוד "עיר" ישראלית אנטי-אורבנית). למותר לציין, מי שמעלה טיעוני לכו לאשקלון למיניהם לוקה באי הבנה בסיסית של בעית הדיור בישראל.
כפי שהיטיב לכתוב לרמן, הסיבה שמחירי הדיור במרכזי הערים החיוניות בישראל (תל אביב, ובמידה מסויימת גם ירושלים) עלו בצורה כה קיצונית בחמש השנים האחרונות מאד פשוטה, כמעט מובנת מאליה: כולם רוצים לגור בסביבה עירונית, ובאופן מוזר – בכלכלה קוראים לזה "כשל שוק" – אין בנייה עירונית חדשה בישראל. תקני חניה, תקני שטחים פתוחים ושאר מרעין בישין מונעים מרשויות התכנון, גם אם ירצו, לתכנן מרחבים עירוניים נוספים שמאופיינים באותם נתונים של מרכז תל אביב: עירוב שימושים, בלוקים קצרים, וצפיפות גבוהה (יחסית).
אכן, הדרך הטובה ביותר להוריד את מחירי הדירות ב"רוטשילד" היא לבנות עוד "רוטשילד" בערים אחרות בארץ. במקום עוד קניונים, פרברים ומגדלי מגורים ללא רחובות, יש לבנות שדרות, רחובות מסחריים מעורבים, ואזורים מוטי תחבורה ציבורית. 1001 סופרטנקרים מבית היוצר של הקשקשן הלאומי לא יביאו לירידת מחירים בתל אביב, משום שהם לא יתנו פיתרון אורבני, שהוא-הוא שורש הביקוש שמתבטא בעליית המחירים המטורפת.
עד שזה יקרה, כל קריאה למפגיני מרכזי הערים (ובעיקר בתל אביב) "ללכת לפריפריה" היא קריאה עקרה, פופוליסטית וריקנית. מעבר לעובדה שדחיקת המעמד הבינוני לפריפריה רק תגרום להדרה נוספת של תושבי הפריפריה כיום, ותגרום לעליית מחירים קיצונית יותר גם שם, היא גם אינה בת קיימא בפעני עצמה. כיום, לצערנו, אין בערי הפריפריה תשתית עירונית שביכולתה לתמוך – באופן סביביתי כמו גם תרבותי – בסגנון החיים העירוני.
שימו לב שאנשי ה"לכו לאשקלון" בדרך כלל לא באים מהפריפריה בעצמם. האחרונים, לדאבונם, מכירים את הבעיות התכנוניות שם על בשרם. כפי שאמר היום ח"כ רוברט טיבייב (קדימה):
"מה אני יכול להגיד לצעירים ברוטשילד? לגור בפריפריה? זה שקר מוחלט. אני גר באופקים – אין תחבורה ציבורית, אין חינוך, אין אפילו ראש עיר… מה אני אגיד להם? שביבי עושה רפורמה?"
אמנם במנהטן יקר, אבל למי שאין יכולת לגור שם יש אפשרות לעבור לבוסטון, אוסטין, פורטלנד, סן פרנסיסקו ועוד ערים מוצלחות יותר ופחות, שמאפשרות תעסוקה סבירה. מי שאין לו כסף לגור בגוש דן, מנגד, דינו נחרץ להתגורר במודיעין, באשקלון או באר שבע. יחי ההבדל.
הרחובות של ג'יין
בלוג עירוני בהשראת ג'יין ג'ייקובס
תחנה חדשה
הרחובות של ג'יין 
לא יכולתי לנסח את זה טוב יותר.
בהמשך לאיזכור בפוסט של פורטלנד, אורגון: חובה חובה חובה לצפות בסדרה חדשה וקורעת מצחוק, Portlandia. הרעיון הוא לרדת על אווירת ההיפסטרים-ירוקים-על-אופניים-שגם-מנגנים-בלהקה, אבל זה נעשה בהרבה הרבה חיבה לעיר ולאטמוסיפירה האלטרנטיבית הנהדרת שיש בה. בקאסט יש את קארי ברונסטיין המדהימה, שזכורה לטובה כסולנית של Sleater Kinney, ומדי פעם יש הופעות אורח של תושבים מקומיים כמו ג'יימס מרסר מ-The Shins וראש העיר האמיתי של פורטלנד.
אחד המאפיינים המקסימים של העיר הזו היא שיש בה תחבורה ציבורית איכותית ביותר – cable cars שחוצים את הרחובות ומהווים תחליף טוב מאוד לפרייווטים המזהמים, המסריחים והפוקקים שמציפים את תל-אביב למשל. לפעמים לא צריך הרבה יותר מתשתית ירוקה אותנטית כדי למשוך צעירים אידיאולוגיים ואינטיליגנטים לעיר.
דווקא באופקים יש ראש עירייה (ממונה, בפריפריה נורא קשה לא לפשוט רגל בגלל המבנה האנטי-עירוני של המקומות האלה ובסיס הארנונה הרעוע שלהם) – צביקה גרינגולד. הוא מנסה לקרב את תחנת הרכבת המתוכננת לעיר (מלחמת עולם מול רכבת ישראל) ולידה לבנות מצד אחד אזור משרדים ומהצד השני שכונה בצפיפות עירונית עם עירוב שימושים (רחוב מסחרי מרכזי) ושלוחה של אוניברסיטת בן-גוריון (שנמצאת בדיוק תחנת רכבת אחת מהתחנה המתוכננת באופקים). במקרה אני קצת מכיר את הפרויקט האורבניסטי המתוכנן שם (שעשוי ליצור שכונת מגורים טובה יותר מכל מה שיש בדרום ישראל) וכמות המשרדים והרשויות שפרויקט כזה לא בא להם טוב גדולה מאוד.
זו רק דוגמה לכמה קשה ליצור סביבות עירוניות בישראל, ולשם הזעם והאנרגיות צריכות להיות מכוונות. כאן יש הרחבה בנושא:
http://miu.org.il/blog/?p=556
אני רוצה להוסיף דוגמה נוספת לראש עיר לא רע בכלל, שעושה עבודה טובה יחסית: מוטי ששון בחולון. אני לא חולונית, אבל אני מעריכה את פועלו ואת הגישה שלו. רק לאחרונה הוא הוסיף תח"צ בלילה בסופי שבוע מחולון לתל-אביב, כדי לחסוך מצעירים את הנהיגה בחזרה ממקומות הבילוי כשהם עדיין תחת השפעת אלכוהול.
אתמול שמענו הרצאה מצויינת במרחב, ובשלב כלשהו הוא אמר שברוב העולם צריך 3-4 משכורות שנתיות ממוצעות בשביל לקנות דירה ממוצעת. בארץ מדברים על 14!
מעניין אותי, בתור מי שחי בניו יורק ומכיר קצת את המשכורות/עלויות – איך זה שם, בדוגמה שכולם זורקים לאויר?
יפה כתבת.
[…] מחאת הדיור, קודם כל תקראו את אליאב ועידן. אליאב מסביר את השורשים המוצדקים של המחאה, ועידן […]
וגם התשתית המחורבנת של התחבורה הציבורית אשמה. תל אביב מציעה אפשרויות תעסוקה שאין במודיעין ובאשקלון, ויש מקצועות שהתעסוקה היחידה שלהם היא בתל אביב. בהיעדר תחבורה ציבורית יעילה, והיות שתשתית הכבישים בארץ בקריסה פקוקה ומתמדת – לאנשים האלה יש ברירה אכזרית: לגור רחוק ולבלות שעה-שעתיים ביום בכל כיוון בדרך לעבודה (גם כשהמרחק הוא עשרים דקות בכביש כשהוא ריק), או לשלם מחירים מטורפים כדי לגור קרוב. דמיינו שהיתה רכבת קלה, תחתית ועילית, שהיתה מקשרת בין תל אביב לערי הלוויין שלה. רבע שעה לבת ים ולחולון, עשרים דקות לראשון, רבע שעה ללוד ולאזור, עשרים דקות למודיעין. או אז לא היתה לאנשים סיבה לקטר שיקר לגור בתל אביב, כי היתה להם אופציה אמיתית. וככה זה בכל הערים הנורמליות בחו"ל (מישהו אמר ניו יורק? פריז? טוקיו?) שאוהבים לטעון שגם בהן יקר לגור.
רכבת שתגיע ברבע שעה לחולון ובת ים ובעשרים דקות לראשון תהיה בספטמבר. רכבת ללוד בעשרים דקות יש כבר עכשיו.
יש גם בתל אביב שכונות הרבה יותר זולות מהמרכז, ועם פוטנציאל אורבני – יד אליהו למשל.
זה נכון רק על הנייר. הרכבת ללוד (שממשיכה לרחובות, אשדוד ואשקלון) סובלת מעומס גבוה ביותר בשעות הלחץ, היא פועלת שלוש פעמים בשעה לכל היותר, וממש לא 24 שעות ביממה. אם היא אמורה לשרת את צרכי התרבות והבילוי של מי שגר בלוד ודרומה, זה לא מספיק.
בנוסף יש את עניין הנגישות: לרכבת יש בסך הכל 4 תחנות בתל אביב, אחת בלבד בלוד (ועוד תחנה בנויה שאינה פעילה), אחת בקצה רחובות, אחת מחוץ לאשדוד. פירוש הדבר עוד אוטובוס או מונית עד לתחנה, ועוד אוטובוס או מונית ממנה. זה פתרון תחבורתי לקירוב הפריפריה? לא, זה שריד מימי הבריטים שמשתמשים בו כי אין שום ברירה אחרת.
רואה שחורות – אני חושב שהסיבה שאנשים לא עוברים ללוד אינה העובדה שהרכבת לא פועלת בשתיים בלילה, אלא המצב הקשה בלוד עצמה.
לצרכים תעסוקתיים, שעליהם דיברה זו ש, הרכבת נותנת מענה סביר לפריפריה, ראה תגובתי מטה. צפוי שיפור ניכר כשתפתח המסילה לראשון-לציון דרך חולון בקרוב, ועוד יותר בשנה הבאה (כשגם אשדוד ואשקלון יחוברו לקו הזה).
הרכבת צפופה בטירוף. אין מקום לנשום. זה עינוי לנסוע בה.
דודי – הבעיה ברכבות האלה, לפחות בתל אביב, שהן לא נכנסות למרכז העיר ואין תחבורה נוחה באמת מהתחנות בשולי העיר למרכזה. לעניין שכונות דרום העיר – הפתרון לא יכול להיות באמצעות הגירה של אוכלוסיה חזקה יחסית לשכונות החלשות, כי זה ייצור דחיקה ולא יפתור את הבעיה האמיתית: חלוקה לא הוגנת של העוגה ופער בלתי נסבל בין השכר לבין עלות המחייה. זה בנוסף לפוטנציאל העירוני במוגבל מאד של השכונות במזרח העיר (כולל יד אליהו).
תלוי איך אתה מגדיר מרכז העיר. מבחינת תעסוקה, ציר איילון הוא מרכזי מאד. בטווח הליכה מתחנות הרכבת יש המון מקומות עבודה, ואם רוצים להגיע יותר מערבה יש אוטובוסים בתדירות גבוהה.
לגבי הגירה לשכונות חלשות, גם חלק מהאיזורים האורבניים הנחשקים של ימינו היו די עלובים לפני 10 או 20 שנה. הבעיה האמיתית היא שגם שם לא זול, אבל בכל זאת יש פער משמעותי.
הבעיה היא לא "עליבות". הבעיה היא תכנון לא עירוני שלא יאפשר פיתוח של חיים אורבנים שם: צפיפות ירודה, חוסר בחזיתות מסחריות וכד'.
אליאב, לחלק מהשכונות בדרום העיר ובדרום-מזרח העיר יש פוטנציאל אורבני, מבחינת תכנון. הבעיות בהן הן אחרות – חלק מהבעיות הן רק עניין של תדמית ושל היעדר מסה קריטית של שוחרי אורבניות; חלק אחר הוא מהותי, ומצריך משאבים ציבוריים לפיתרונו.
לצערי לא הרכבת ולא השכונות הדרומיות הן הפתרון כרגע. זה אפילו לא מתקרב לפתרון סביר. להלן: אני גרה בשכונה דרומית, ומחירי השכירות נוסקים ועולים. ניסיתי לחפש בשכונות נחשלות אף יותר, והמחירים לא יותר טובים. לפחות לא בפער משמעותי שעושה את ההבדל. כמו כן, תחנת הרכבת הקרובה ביותר לביתי היא תחנת ההגנה. על זה אפשר לומר: פחחח. קרובה יחסית, אמנם, אבל הלכה למעשה, אין אוטובוס מהשכונה שלי אל התחנה, ולכן האופציה היחידה היא בעצם ללכת את כל הדרך לתחנה – או חלק ממנה – ברגל. כך, מרחק שאמור לקחת לא יותר מ-10 דקות נסיעה, לוקח לי לפחות חצי שעה – ארבעים דקות. והתחנות הצפוניות יותר כבר מאריכות את הנסיעה אליהן גם כן.
זה לא נכון שרק בתל אביב יש מרכז עירוני עם שימושים מעורבים. יש לא מעט איזורים כאלה בארץ, במרכזים של רוב הערים הוותיקות, שתוכננו ונבנו לפני עידן הקניונים והפירבור.
בתי חולים, מרפאות מומחים, מכוני רנטגן; בתי משפט, עורכי דין, בורסה; בתי ספר, אוניברסיטאות; מסעדות, מכולות, חנויות בגדים; תחבורה ציבורית פנימית.
את כולם אפשר למצוא בתל אביב במרחק יריקה, כולם מספקים תעסוקה מאסיבית, כולם מספקים צרכים בסיסיים יחסית של התושבים, כולם נדירים מחוץ למרכז.
כשאתה נפצע בתאונת דרכים בערד, לאיזה בית חולים יפנו אותך? אם תתאשפז שם, האם משפחתך מערד תוכל לבוא לבקר אותך? כמה זמן ייקח לך למצוא עורך דין שיטפל בתביעה שלך? אם יפטרו אותך, איפה תחפש עבודה? וכו'.
הסעה המונית מהפריפריה לתל-אביב לא מספיקה, חסרות תשתיות נוספות רבות.
הדיון מתפזר מאד.
הטענה המרכזית בפוסט לא הייתה על היעדר בית חולים בערד, בית משפט בירוחם או בורסה באשקלון, אלא על משהו די ספציפי – צורת תכנון מסוימת שמאפשרת פוטנציאל אורבני. צורת התכנון הזו קיימת בהחלט גם מחוץ לתל אביב, רק שאינה מתממשת היטב בדרך כלל.
בכל אופן, לא הבנתי מדבריך לא מה הבעיה (האם באמת בתי ספר או מכולות נדירים מחוץ למרכז? האם באמת בורסה או אוניברסיטה היא צורך בסיסי יחסית בכל עיר?) ולא מה הפיתרון.
דווקא לא. הטענות של יאיר בהחלט עולות בקנה אחד עם הפוסט. המוסדות הציבוריים שיאיר הזכיר הם חלק אינטגרלי מעירוב השימושים העירוני. עירוב שימושים זה לא רק פיצוציות וברים, זה (בעיקר) מוסדות שמאפשרים לאזרח לקבל שירות בסביבת מגוריו.
אליאב, המוסדות שהוא הזכיר הם בחלקם מוסדות שיש בערים ושכונות רבות בשפע (מכולות, בתי ספר, חנויות בגדים – תמצא בשפע במרכז עיר וותיקה כמו רחובות או חולון, או בשכונת "ספר" תל-אביבית כמו יד אליהו). בחלקם האחר אלה מוסדות ברמה ארצית (בורסה) או מחוזית (בית משפט, בית חולים) שמוגבלים ממילא לעיר אחת או לערים מעטות, ושאינם נגישים ברגל לרוב צרכניהם.
בכל אופן איני רואה קשר בין הרשימה הזו, לבין צורת התכנון העירוני שעליה דיבר הפוסט. עירוב שימושים או הפרדת שימושים. אתה יכול לתכנן עיר שיש בה הכל בטווח נסיעה לא ארוכה, אבל אין בה כלום מלבד בתי מגורים בטווח הליכה, ויש ערים כאלה. לגבי תכנון עירוני, כאמור, אם אתה טוען שתל-אביב היא היחידה עם תכנון אורבני ובכל השאר יש תכנון פרברי, זה לא נכון.
דודי: הבעיה היא שאין אלטרנטיבה לתל אביב. למי שגר מחוץ לת"א אין הרבה אפשרויות מבחינת בתי ספר ומכולות, אם בעל המכולת במילואים שבוע אז המכולת סגורה שבוע ולך תסתדר לבד. בית הספר לא מוכן לקבל את הילד שלך כי לא נרשמת בזמן – נתקעת.
בורסה ואוניברסיטאות הן מרכז שמייצר סביבו הרבה מאוד עסקי לוויין, וכך מתאפשרת תעסוקה. כשאין מסעדות אין מלצריות ושוטפי-כלים, ולא כדאי להם (כלכלית) לנסוע לעיר אחרת בשביל עבודה בשכר מינימום.
וכשאין בית חולים (או וטרינר) ברדיוס סביר, ועל כל בדיקת דם צריך לשנע מבחנה למעבדה במרחק 200 ק"מ – אז תכלס, רמת הבריאות יורדת.
אני מוצאת את עצמי די אמביוולנטית לגבי המחאה הזו. מצד אחד, יוקר המחייה הוא לא תופעה תל אביבית – גם בבאר שבע ובמודיעין המחירים עולים. אם הבעיה הייתה יוקר מחייה גבוה בתל אביב ובשאר הארץ משפחות צעירות היו יכולות לרכוש דירה, הפתרון להתרחק מהמרכז היה פתרון סביר.
אבל הדיון הזה, על בעיה שהיא כלל ארצית, כרוך בהרבה התנשאות (ואני מתאפקת שלא להוסיף – בורות) אי אפשר להשוות את ערד לתל אביב אבל גם אי אפשר להשוות את ערד לבאר שבע. בבאר שבע יש אוניברסיטה, ומכללות, ובית חולים, ומרפאות. יש קניון ויש קולנוע, את העיר העתיקהו פאבים, יש תאטרון ויש ספריה ציבורית, יש קונסרבטוריון ותנועות נוער, יש וטרינר ובתי קפה (אם כי בהחלט יש מקום ליותר בתי קפה שכונתיים, לטעמי), חנויות לממכר אופניים ולתיקון מכונות תפירה, משרדים ממשלתיים ובתי משפט, משרדי עורכי דין ורואי חשבון, יש רשתות ויש שווקים, מועדונים לריקודים ולהופעות, ומעדניות ומסעדות, ואפילו סצינת אינדי יציבה לחובבי הז'אנר.
בבאר שבע אין בורסה, זה נכון.
בשם המחאה הצודקת לא צריך לטנף על כל מה שהיא לא העיר האחת והיחידה. כי במידה רבה, חלק מההצהרות על "רק בתל אביב אני יכול להתפרנס" קשורות בהרבה חוסר ידע. ויותר מזה, אם בחרת לקשור את פרנסתך בתחום שהוא כל כך צר, צר עד כדי חוסר היכולת לזוז ימינה או שמאלה מכמה קילומטרים ספיציפים, אולי יש שאלות אחרות שאתה צריך לשאול את עצמך. יש הבדל בין "אני יכול לעבוד בכל מקום אבל בת"א יש יותר אפשרויות/אפשרות להתמקד בנישה ספיציפית" לבין "רק בתל אביב אפשר להתפרנס".
וכשהדיון נמשך ל"אבל רק כאן *אפשר*" (להבדיל מ"רק כאן אני רוצה בגלל שפה יש א' ב' ג'") קשה להתפלא שקשה להזדהות.
עפרונית, אני מנסה להתמקד בנתונים יבשים, בדיוק כדי לא להגרר למלחמת סיסמאות לגבי סטריאוטיפים כאלה ואחרים על הפריפריה. אני מדבר על תכנון. הצפיפות העירונית בבאר שבע היא 1750 לקמ"ר. זו ממש, אבל ממש לא צפיפות עירונית. הצפיפות בתל אביב היא בערך פי 5. משמע- באר שבע היא לצערי לא עיר, אלא אוסף של שכונות פרבריות. מובן שיש בה חנויות אופנים וברים, אבל הם במרחק קילומטרים זה מזה, והמרקם שכן יש בעיר הישנה מוזנח ואיבד את הבכורה לקניונים. מטרת הפוסט לא הייתה ללכלך או להתנשא על הפריפריה, אלא להצביע על כשלים תכנוניים שמשמרים את הפערים בינה לבין תל אביב.
בתור תושבת באר שבע, אני רוצה לחדד את הנקודה של אליאב – הקריאה לעבור לנגב ולגליל ריקה מתוכן לדעתי משלוש סיבות (לפחות):
1. המחירים בבאר שבע גבוהים – אמנם פחות מאזור המרכז – אבל גם משתכרים כאן פחות. גם לנו נדרשות 14 משכורות בשביל לשלם על בית. קוטג' דו משפחתי הכפיל את מחירו ב – 50% בארבע שנים. אבל מי יכול להרשות לעצמו לשלם עכשיו מליון ש"ח על בית בבאר שבע? לנו אין אפשרות לשיפור דיור כי מצד אחד לא נצליח למכור את הבית ומצד שני לא נוכל להרשות לעצמנו בית אחר (2 מש"ח ומעלה).
2. אין מספיק יחידות דיור בנגב – כל היישובים באזור באר שבע נמצאים בשלבי הרחבה. 2 ישובים חדשים הוקמו/מוקמים (גבעות בר וכרמית) ובכל זאת המחירים מאמירים. צעירים מחכים חודשים לדירת חדר וחצי בקיבוצים באזור – ותמונה דומה ניתן לראות גם בקיבוצי הצפון.
בקיצור – נעננו לקריאה, עברנו לגב ועכשיו מה? איפה נגור?
3. קרבה למשפחה המורחבת – השאיפה להישאר בקרבת המשפחה היא שאיפה לגטימית. אני לא רוצה להרחיק את הבת שלי למרחק 2-3 שעות נסיעה מהסבים שלה.
לכן המאבק הזה הוא לא רק של צעירי תל אביב או רק של הסטודנטים בבאר שבע.
ולכן התגובה שלי לא הייתה לך, אלא ליאיר (ודברים דומים ששמעתי במקומות אחרים ביחס למחאה). איפה בארץ "על כל בדיקת דם צריך לשנע מבחנה למעבדה במרחק 200 ק"מ?" אולי במצפים הרחוקים בגליל (לאנשי הערבה הרי יש את יוספטל).
אין ספק שבפריפריה מצב מערכת הבריאות קשה בהרבה מזה שבמרכז. בתי החולים ומרכזי הבריאות מתוקצבים פחות (פר אדם!) וגם זוכים לפחות תרומות. אבל כדי שהמאבק הזה יהיה אפקטיבי, צריך לוותר על הטענות הדמגוגיות (שקל להפריך אותן, בטח אדם שמחזיק ביותר נתונים ממני) ולהתמקד בדברים המשמעותיים. כל עוד אנשים ימשיכו לטעון שהם לא עוברים לב"ש (או לחיפה, או לחדרה) כי "אין וטרינר בסביבה" או כי "אין מעבדה במרחק 200 ק"מ", קל להסתכל עליהם כעל אנשים מפונקים שלא יצאו מאזור חיוג 03. אם הטענות הן "מחוץ לתל אביב ומרכז ירושלים אין תחושת עיר כי אין צפיפות עירונית", זה עניין אחר (שאגב, גם הרבה יותר קשה להתווכח איתו) שההתמודדות איתו שונה. גם ברמה הדיונית, אבל בטח במישור הפרקטי.
למרבה הצער, אפילו לצוותי התכנון של עיריית תל אביב כנראה טרם חילחלה התובנה שאנשים מחפשים לגור בסביבה עירונית, ושזה סוג הבנייה שצריך לקדם בשנים הבאות. באזור כביש שלבים שבדרום תל אביב, שמהווה בעצם את עתודת הקרקע הלא מפותחת האחרונה בעיר, העירייה מקדמת תוכניות לבניית עשרות בנייני משרדים לאורך כביש מהיר, עם שכונות מגורים (בעלות אופי פרברי) בשוליים, במקום לשכפל את הדגם המוצלח של מרכז העיר באזור.
בעיניי זה צריך להיות אחת הדרישות של מאבק הדיור בתל אביב: לפתח את אזור שלבים כרובע מעורב (מגורים ומשרדים ביחד) בעל אופי עירוני מובהק, עם שדירות, רחובות מסחריים, תחבורה ציבורית, תמהיל נאות של דירות, דיור בר השגה ומוסדות ציבור (ואולי אפילו בנייה ירוקה). נכון, זה יכניס פחות כספי ארנונה לקופה הציבורית מאשר מיליוני מ"ר של שטחי תעסוקה חדשים, אך תפקידו של התכנון העירוני הוא לא לדאוג להעשרת הקופה העירונית אלא לפתור בעיות חברתיות בעיר.
ג'ס: כן, בדיוק. סביבה עירונית = עירוב שימושים, בהקשר הזה. לא עוד פרברי שינה מבודדים, little boxes שכולן זהות אחת לשנייה. המשמעות של עירוב שימושים היא גם עירוב אוכלוסיה: אם נגר והייטקיסט וקופאית ופועל בניין ורופא גרים וחיים זה לצד זה, יש להם מכנה משותף. יש פוטנציאל לסולידריות. הקופסאות הפרבריות רק מלבות בידוד וניכור אורבני מהסוג שמלבה אנוכיות, גזענות ושנאת האחר. עירוב שימושים זו תרופה מצויינת לריפוי חברה מעמדית וחולה כמו שיש בישראל.
נכון מאד. אורבניזם, בסופו של יום, היא אידיאולוגיה של זכויות אדם.
[…] לפני שאתם אורזים את המזוודות ועוברים לאשקלון זכרו שפתרון אמיתי לבעיית הדיור אינו גירוש הצעירים […]
שאלה שאני חושב עליה לאחרונה: במקום לנסות להזיז דברים בת"א, שמבחינת העיריה אין סבה לשנות כלום – אנשים מוכנים לשלם שכ"ד (וארנונה) גבוהים מאד כדי לגור בה – למה לא לרכז מאמץ בעיר כמו לוד, איפה שהשלטון המקומי מנסה למשוך אוכלוסיה צעירה וחזקה יחסית.
קח את לוד (או עיר אחרת במרחק דומה מת"א) ובנה בה BRT שמספק גישה נוחה לרכבת, מערכת מוניות שירות ללילות וסופ"ש, ואתה מתחיל למשוך אוכלוסיה שהיום נדחקת מתל אביב.
אם זה מצליח, יהיה הרבה יותר קל לשכנע עיריות אחרות כשלוד היא הדוגמה במקום קוריטיבה.
[…] מכירה בכך, גם אם רק במובלע. זאת, לאחר עשרות שנים של דיבורים פטרנליסטיים על פיזור אוכלוסין, אשר שולחים את כולנו למות מוקדם […]
יפה כתבת תודה – אורי דשן לדשא
מענין ומשכיל – הפוליטקאים תמיד רואים את הקידום שלהם כדבר הכי חשוב – הם רוצים להיות ראשון ברשת. ומה באשקלון??? אולי ניקנה שם דירה בזול עם נוף לים
טשיקאַווע אַרטיקל פֿאַר לייענען, דאַנקען דיר