לכו לאשקלון אתם בעצמכם

18 07 2011

מחאת הדיור הולכת ותופסת תאוצה, וכצפוי, גוברת ההתלהמות מכיוון פוליטיקאים, טוקבקיסטים, ושאר מומחים לעת מצוא שלא מבינים דבר וחצי דבר, הקוראים למפגינים "לעבור לפריפריה", "לעבור לנגב והגליל" ועוד טיעונים מהסוג הזה, מן הגורן ומן היקב. לעתים קרובות הם מלווים באמירות מתנשאות ("מחאה של נהנתים שרוצים לגור ליד ברים ומועדונים"), בהבאת דוגמאות מוזרות מהעולם ("גם במנהטן יקר"), והמכנה המשותף לכולן – אין לכם זכות לגור במרכז, אז עופו מפה, אם אתם לא עשירים מספיק. להלן אקרא לטיעונים האלה כולם – "טיעוני לכו לאשקלון" (אין לי דבר נגד אשקלון, פשוט מדובר בעוד "עיר" ישראלית אנטי-אורבנית). למותר לציין, מי שמעלה טיעוני לכו לאשקלון למיניהם לוקה באי הבנה בסיסית של בעית הדיור בישראל.
כפי שהיטיב לכתוב לרמן, הסיבה שמחירי הדיור במרכזי הערים החיוניות בישראל (תל אביב, ובמידה מסויימת גם ירושלים) עלו בצורה כה קיצונית בחמש השנים האחרונות מאד פשוטה, כמעט מובנת מאליה: כולם רוצים לגור בסביבה עירונית, ובאופן מוזר – בכלכלה קוראים לזה "כשל שוק" – אין בנייה עירונית חדשה בישראל. תקני חניה, תקני שטחים פתוחים ושאר מרעין בישין מונעים מרשויות התכנון, גם אם ירצו, לתכנן מרחבים עירוניים נוספים שמאופיינים באותם נתונים של מרכז תל אביב: עירוב שימושים, בלוקים קצרים, וצפיפות גבוהה (יחסית).
אכן, הדרך הטובה ביותר להוריד את מחירי הדירות ב"רוטשילד" היא לבנות עוד "רוטשילד" בערים אחרות בארץ. במקום עוד קניונים, פרברים ומגדלי מגורים ללא רחובות, יש לבנות שדרות, רחובות מסחריים מעורבים, ואזורים מוטי תחבורה ציבורית. 1001 סופרטנקרים מבית היוצר של הקשקשן הלאומי לא יביאו לירידת מחירים בתל אביב, משום שהם לא יתנו פיתרון אורבני, שהוא-הוא שורש הביקוש שמתבטא בעליית המחירים המטורפת.
עד שזה יקרה, כל קריאה למפגיני מרכזי הערים (ובעיקר בתל אביב) "ללכת לפריפריה" היא קריאה עקרה, פופוליסטית וריקנית. מעבר לעובדה שדחיקת המעמד הבינוני לפריפריה רק תגרום להדרה נוספת של תושבי הפריפריה כיום, ותגרום לעליית מחירים קיצונית יותר גם שם, היא גם אינה בת קיימא בפעני עצמה. כיום, לצערנו, אין בערי הפריפריה תשתית עירונית שביכולתה לתמוך – באופן סביביתי כמו גם תרבותי – בסגנון החיים העירוני.
שימו לב שאנשי ה"לכו לאשקלון" בדרך כלל לא באים מהפריפריה בעצמם. האחרונים, לדאבונם, מכירים את הבעיות התכנוניות שם על בשרם. כפי שאמר היום ח"כ רוברט טיבייב (קדימה):
"מה אני יכול להגיד לצעירים ברוטשילד? לגור בפריפריה? זה שקר מוחלט. אני גר באופקים – אין תחבורה ציבורית, אין חינוך, אין אפילו ראש עיר… מה אני אגיד להם? שביבי עושה רפורמה?"
אמנם במנהטן יקר, אבל למי שאין יכולת לגור שם יש אפשרות לעבור לבוסטון, אוסטין, פורטלנד, סן פרנסיסקו ועוד ערים מוצלחות יותר ופחות, שמאפשרות תעסוקה סבירה. מי שאין לו כסף לגור בגוש דן, מנגד, דינו נחרץ להתגורר במודיעין, באשקלון או באר שבע. יחי ההבדל.





מחר בערב – עולים עם אוהלים לכיכר הבימה

13 07 2011

סוף סוף נמצא שימוש ראוי לפיל הלבן הזה. מחר, החל מ-19:30, עוברים לגור באוהלים בכיכר הבימה במחאה על השוק הדיור החזירי בתל אביב ובכלל. מחירי הדיור המשתוללים פוגעים בזכויות אדם, מדירים אוכלוסיות שלמות, וכמובן מחריבים את המרקם האורבני.

נתראה שם.
לעמוד הארוע בפייסבוק לחצו כאן.





עיר לכולנו והברוך מרחוב בלוך

5 05 2011

תקציר הפרקים הקודמים: עיריית תל-אביב החליטה, בהחלטה היסטורית ברמה העירונית, לסלול שבילי אופניים על חשבון 60 מקומות חנייה ברחוב בלוך. לראשונה, נעשה ניסיון לפעול בהעדפה מתקנת לטובת הולכי הרגל ורוכבי האופניים, ולהשיב קצת מהמרחב שניתן במשך עשרות שנים, באופן מופקר, לבעלי הרכב הפרטי. כצפוי, תושבי רחוב בלוך הגיבו בנימביזם ופתחו במאבק נגד התוכנית. זכותם. ביום שלישי שעבר, נערך מפגש תושבים עם בכירים בעירייה. במפגש הותקפו הנציגים במילים קשות מאד. ניחא – הם משרתי ציבורי. אבל ההתקפה הקשה ביותר כוונה לנציגי ארגוני האופניים ותומכיהם, ללמדנו עד כמה נערכו שם שיתוף ודיון אמיתיים. עד כאן דבר לא מפתיע.
מה שמאד מפתיע, לעומת זאת, היא העמדה המוזרה שאימצה תנועת האופיזיציה העיקרית, עיר לכולנו, אותה תנועה שרבים כל כך (ואני ביניהם, למרות שלא הייתי בארץ כדי להצביע) תלו בה תקוות אמיתיות שתייצג פוליטיקה חברתית-סביבתית אמיתית, אולי לראשונה בישראל. האמת היא, שהטוויסט של עיר לכולנו הוא חומר לעבודת דוקטורט מעניינת על תהליך התפרקות של תנועה פוליטית אופוזיציונית, כאשר השלטון חוטף לה את האג'נדה. במקרים כאלה יש לתנועה שתי אפשרויות: האחת לטעון שהשלטון מממש את מדיניותה (כמו שעיר לכולנו עשתה בהצלחה בעניין הנת"צים); השנייה היא לצאת נגד השלטון ויהי מה, אפילו שהאחרון מקיים את האג'נדה שלה. באופן מפליא, עיר לכולנו בחרה בעניין בלוך את האופציה השנייה.
כפי שמתבטא במאמר הזה, העמדה של עיר לכולנו היא שהתוכנית ברחוב בלוך פסולה בשל העובדה שלא נערך לגביה שיתוף ציבור ראוי. כפי שמובהר בעמדת התנועה כפי שפורסמה היום, וכפי שפעיליה טפטפו בימים האחרונים בפייסבוק, על העירייה לספק לתושבי בלוך פתרונות חנייה חינם חלופיים. פרשנות סבירה של עמדת התנועה מלמדת, שהיא תומכת בתוכנית רק אם יינתן פתרון חנייה לתושבים. בכך, היא למעשה מאמצת את עמדת המתנגדים לשביל האופניים. אנחנו עומדים, אם כן, בפני מצב מדהים שבו תנועה ירוקה לכאורה דורשת מהעירייה לספק מקומות חנייה לרכב פרטי, וזאת אך בשל הטענה החצי-פרוצדורלית שלא נערך שיתוף ראוי; הטענה הזו גם לוקה בשל העובדה שמעולם לא שאלו את הציבור לפני שהקריבו את המרחב לטובת כלי הרכב הפרטיים. זאת ועוד, הדבר עומד בניגוד מוחלט לתפיסה החברתית שאמורה להדריך את עיר לכולנו. כתנועה שאמורה לתמוך בצדק חלוקתי, לא מובן מדוע היא בוחרת להתייצב לצד החזקים שבחזקים – בעלי הרכב הפרטי – ש"פונקו" על ידי גורמי התכנון מזה שנים, דווקא כאשר נעשה צעד ראשון לתקן, ולו במעט, את העיוות ההיסטורי שבהקצאת המשאבים העירונית.
את בלבול המערכות שאחז בעיר לכולנו ניתן לראות, למשל, בהתנהלות עמוד הפייסבוק של התנועה בשבועות האחרונים. דוגמה אחת היא ההאשמה המנותקת בעליל לפיה תומכי שבילי האופניים נשלחו על ידי רון חולדאי כנגד תושבי רחוב בלוך. בנוסף, בתוך הקלחת של הברוך של בלוך, בחרה עיר לכולנו (או אולי מנהלי דף הפייסבוק על דעת עצמם?) להשתלח דווקא בפרוייקט השכרת האופניים – אולי הפרוייקט הירוק ביותר שקודם בעיר בשנים האחרונות, בשל כמה בעיות טכניות שעיכבו את הפרוייקט במספר ימים (אגב, עשרות תחנות של הפרוייקט כבר פועלות). כשעבדכם הנאמן "רמז" על כך שזה עיסוק קנטרני בזוטות, כשהעניין המהותי דווקא מתיישב עם האג'נדה של התנועה, הוא ספג מאחד הפעילים המרכזיים של התנועה קיתונות אד-הומינם, מלווים בדברים (שנמחקו בינתיים) שעדיין לא כל כך הבנתי. אשמח לפרשנות – My guess is as good as yours.

מקווה מאד שעיר לכולנו תתעשת, בתקווה שעוד אפשר לתקן את הנזק. חלק מחברי הסיעה (והסיעה המורחבת) הם מהטובים שהיו כאן בשנים האחרונות, ואין סיבה שהם יתנו יד לתהליך ההרסני הזה.





וילה בג'ונגל

5 05 2011

ישראל היא ארץ הגדרות. הכל פה מגודר – הגבולות, היישובים, האוניברסיטאות ומגורי היוקרה החדשים (ומתחם צמרת הוא דוגמא מובהקת). רק כשיוצאים מהארץ לזמן מסויים, ואז מבקרים או חוזרים, העובדה הזו נהיית כל-כך בולטת. המוסדות הבלתי-מגודרים בארץ מאד נדירים. כמובן שאפשר להצדיק את זה בטענות ביטחוניות, אבל לפי דעתי הסיבה העיקרית היא דווקא בראש "הישראלי" שלנו. אנחנו מרגישים כל כך לא בטוחים במרחב האוטונומי שלנו – בין אם הפוליטי ובין אם האישי/פיזי – שאנחנו מרגישים צורך להקיף בגדר כל דבר שהוא שלנו, כי אם לא – יבוא מישהו לגזול אותו: הערבי שלכאורה ממתין מעבר לגדר כדי לבעוט אותנו מכאן; המניאק שיתפוס לנו את המקום בתור; השכן שיבנה לנו פרגולה בחצר. כמובן שלתפיסה הזו יש השפעה על המרחב האורבני שלנו. גדרות חוסמות את הולכי הרגל ומנתקות בין הרחוב והמבנים שסביבו. הן לא מאפשרות, באופן אינהרנטי, חזיתות מסחריות או קשר כלשהו עם הרחוב.
לפני כמה ימים נתקלתי בגדר הסוריאליסטית – והישראלית – ביותר שראיתי:

לא ברור מי עומד מאחורי הצמחייה המגודרת הזו: ייתכן שבעלי החניון הסמוך; הגיוני יותר שדווקא מדובר ביוזמה קהילתית מבורכת. כך או כך, נשאלת השאלה מה הטעם לגדל צמחייה ואז להקיף אותה בגדר תיל. לפעמים נדמה שהשאלה הזו רלוונטית לכל חיינו כאן.





על מכתב הרבנים ועכבר העיר

16 12 2010

ימים קשים של גזענות אנו עוברים, ששיאם (בינתיים) בפרסום מכתב הרבנים – אחד מהביטויים החמורים של פסיכוזת ה"לגור עם אנשים כמוך" שהופכת נחלתם של יותר ויותר אנשים. אם מישהו חשב שהישועה תגיע מהמקומונים המתדרדרים ומתדלדלים של תל אביב, הלכאורה ליברליים, הגיע פרוייקט "השוואת השכונות" של עכבר העיר מהיום – להזכירנו שבישראל 2010 הגזענות והדעות הקדומות כל כך נפוצות, שהן מחלחלות בטבעיות לכל מקום.
מדובר בפרוייקט, נחמד כשלעצמו, שעוסק בהשוואה בין שכונות תל-אביב (משום מה בלי נווה שאנן) לפי 11 פרמטרים שונים – רובם אובייקטיביים (מחירי דיור, מקומות בילוי), ושניים סובייקטיביים במובהק. אלו האחרונים כוללים "אדריכלות וחזות", ולתדהמתי, "איכות אוכלוסייה". לא "מצב סוציו-אקונומי", לא "עושר" או "עוני", לא "שנות לימוד" ואפילו לא "אוכלוסייה חזקה" מול "אוכלוסייה חלשה" – כולם מדדים פחות או יותר אובייקטיביים ולגיטימיים – אלא מדד שיפוטי-נורמטיבי, שמסיק מסקנה מהנתונים הללו לגבי "איכותו" של פלח אוכלוסייה (למען ההגינות נציין, שמדי פעם בתיאור המילולי לשכונות מתייחסים למדד ה"איכות" כ"סוציו-אקונומי", אבל זה כמובן רק מבהיר כיצד הפרוייקט מגדיר איכות). מכיוון שאוכלוסיה הינה סך כל הפרטים שבה, משמע, לפי עכבר העיר, כי ישנם אנשים איכותיים "יותר", ואנשים איכותיים "פחות", ואיכותם של אותם אנשים נקבעת על פי מאפיין אחד עיקרי: כסף.
ואכן, כשמסתכלים על המדד בהיבט הזה, מגלים – כמה מפתיע – שהאוכלוסייה הכי "איכותית" נמצאת בצהלה (!!) ואחריה הדר יוסף, הגוש הגדול ורמת אביב; ואילו האוכלוסייה הכי "לא איכותית" נמצאת ביפו ד', קריית שלום, שפירא וכד'. יוצא ש"איכותי" זה "עשיר"; ובעיקר: "לא ערבי" או "עובד זר".
נדמה לי שהרבנים מהמכתב היו חותמים בכיף גם על המדד הזה.





דרום תל אביב כמושג מטהפיזי

28 08 2010

בארוחת יום שישי האחרונה, סיפרתי לאמי ולחברתה שהצטרפה אלינו על המקום שבו ביליתי בארוחת שישי הקודמת – אברקסס צפון שברחוב לילנבלום. החברה, תל אביבית ותיקה, סיפרה שפעם לא היה בלילנבלום, שנמצא "בדרום העיר", דבר מלבד חלפני כספים מפוקפקים ובנקים שנוכחותם הלכה והתדלדלה עם השנים. ההתייחסות ללילנבלום כ"דרום העיר" הייתה מאד מעניינת בעיני. נראה לי שמעטים מבין תושבי תל אביב כיום, ילידי שנות ה-70 ואילך, יתייחסו לרחוב הזה כ"דרום תל אביב". זה מוזר. כמובן שרחוב לילנבלום לא זז לשומקום ברמה הפיזית. זאת ועוד- תל אביב התפתחה בעיקר צפונה, כך שבאופן יחסי לילנבלום אפילו יותר "דרומי" כיום ממה שהיה פעם (וכאן שווה להזכיר שהמרכז ההיסטורי של תל אביב הוא דווקא רחוב הרצל, ולא דיזנגוף-קינג ג'ורג', כך שללילנבלום כבר היה פעם סטינט כ"מרכז" העיר). אז מדוע לילנבלום כבר לא נחשב "דרום"? כי בתל אביב, באופן ייחודי, "דרום" הוא לא מושג פיזי, אלא מושג תודעתי, מטהפיזי. ה"דרום" מוגדר לפי גבולות הנחשלות, ולא לפי גבולות פיזיים. עד לפני שנים לא רבות ה"דרום" התחיל ברחוב יהודה הלוי; לאחר התפתחות גן החשמל ה"דרום" עבר לכיכר המושבות, ועוד היד נטויה.
לפני כמה שנים גרתי ברחוב נחמיה, שנמצא מערבית לכרם התימנים. כבר כתבתי על האזור הזה, שתמיד מרגיש לי כמו שטח הפקר, אזור שהדי המלחמה של 1948 עדיין נשמעים בו. פעמים רבות, כשסיפרתי לאנשים היכן אני גר, התגובה שקיבלתי הייתה שמדובר ב"דרום תל אביב". אבל אם מסתכלים במפה, לומדים דווקא שרחוב נחמיה נמצא כמעט קילומטר (!) צפונית לחלקו הדרומי של רוטשילד. שוב, האזור הוגדר כ"דרום" משום שהוא מוזנח, ולא בשל מיקומו הגאוגרפי.
אם כן, ה"דרום" בתל אביב הוא מושג גמיש מאד. הוא עומד בניגוד מוחלט, למשל, להגדרת הצפון והדרום במנהטן – שם ה"אפטאון" וה"דאונטאון" לעולם יישארו בגבולותיהם, למרות השינויים הדמוגראפיים האדירים שהתרחשו בהם.
שני הסברים אינטואיטיביים עולים לי בראש לתופעה הזו. האחד הוא ש"דרום", במרחב התל-אביבי, הוא תמיד הכיוון שבו נמצאת יפו, אולי הפיל הלבן (או השחור?) האולטמיטיבי שיושב באמצע החדר התל אביבי, הס מלהזכיר. השני מתקשר לסוגיית העמימות הטריטוריאלית הכללית שבה אנו חיים – כאשר המדינה מתקיימת ללא גבולות מוסכמים, ייתכן שיש השפעה לכך גם על הדרכים שבהן אנו מגדירים את המרחב הפיזי העירוני.
כך או כך, אין ספק שיש למרכז תל אביב אישיוז רציניים עם ה"דרום" וכל מה שהוא מסמל. ההתייחסות המילולית שלנו היא רק סימפטום אחד לתופעה הזו.





הצעת חוק למיסוי "דירות רפאים" – קריאה לרעיונות ותגובות

18 05 2010

"שכונות הרפאים" הופכות לרעה חולה במרחב האורבני הישראלי. התופעה הגיעה למימדים מבהילים בירושלים, שבה אזורים שלמים נרכשים על ידי תושבי חוץ אמידים, שמגיעים לגור בדירותיהם למשך תקופות קצרות בלבד במשך השנה. כך, ממילא וטלביה הפכו לשכונות ריקות כמעט לחלוטין, ורחביה, אף היא, נמצאת בתהליך מתקדם של התרוקנות. התופעה תופסת תאוצה בשנים האחרונות גם בתל אביב, ובעיקר במגדלי היוקרה, אשר מלכתחילה מיועדים לכיסיהם של מיליונרים זרים.
לתופעת "דירות הרפאים" יש שתי השפעות שליליות עיקריות, שמהוות "החצנת" נזקים כלפי החברה בכללותה. ראשית, המרקם העירוני מתרוקן מתושביו, וכך ישנם פחות הולכי רגל ברחוב. כשיש פחות הולכי רגל, יש פחות פוטנציאל למסחר ברחוב, וכך הפעילות הכלכלית הולכת וגוועת. כשהמסחר ברחוב נפגע, המרוויחים הגדולים הם הקניונים – עובדה שתורמת להמשך מעגל הקריסה העירונית. שנית, קיומן של כל כך הרבה דירות ריקות בעת מצוקת דיור כה קשה, הוא עוול חברתי ממדרגה ראשונה. לא ייתכן שצעירים אינם יכולים להרשות לעצמם לשכור דירה בירושלים, ומנגד שכונות שלמות במרכז העיר עומדות ריקות. בעצם, כל העיר נופלת קורבן כדי לספק "בתי קיט" לעשירי העולם, שמצדם כמעט ולא תורמים דבר לחיים העירוניים.
עמותת ידיד, שאין צורך להכביר מילים על הישגיה בתחום החברתי, החליטה לקדם – באמצעות חקיקה – הטלת מס על דירות כאלה. הצעת החוק באה לתת מענה (גם אם חלקי) לתופעה הזו, באמצעות הטלת מס על דירות שעומדות ריקות במהלך רוב השנה, וזאת כדי לגרום לבעליהן להפנים את חלק מהנזקים החברתיים שנגרמים מהמצב.
איך אוכפים את זה? איך מונעים קומבינות? האם המס יחול בכל הארץ או רק בערים ספציפיות? מי יגבה את המס – העיריות או המדינה? האם יש לקבוע מראש מה ייעשה עם הכסף? כל השאלות האלה צריכות יהיו לקבל מענה בהצעת החוק. משום שנפל בזכותו של עבדכם הנאמן (בכובעו המשפטי) לכתוב את ההצעה עבור ידיד, החלטתי לנצל את הבלוג לשמיעת רעיונות ודעות, כדי לוודא שאנחנו חושבים על כל ההיבטים של העניין. אשמח לשמוע.