דרום תל אביב כמושג מטהפיזי

28 08 2010

בארוחת יום שישי האחרונה, סיפרתי לאמי ולחברתה שהצטרפה אלינו על המקום שבו ביליתי בארוחת שישי הקודמת – אברקסס צפון שברחוב לילנבלום. החברה, תל אביבית ותיקה, סיפרה שפעם לא היה בלילנבלום, שנמצא "בדרום העיר", דבר מלבד חלפני כספים מפוקפקים ובנקים שנוכחותם הלכה והתדלדלה עם השנים. ההתייחסות ללילנבלום כ"דרום העיר" הייתה מאד מעניינת בעיני. נראה לי שמעטים מבין תושבי תל אביב כיום, ילידי שנות ה-70 ואילך, יתייחסו לרחוב הזה כ"דרום תל אביב". זה מוזר. כמובן שרחוב לילנבלום לא זז לשומקום ברמה הפיזית. זאת ועוד- תל אביב התפתחה בעיקר צפונה, כך שבאופן יחסי לילנבלום אפילו יותר "דרומי" כיום ממה שהיה פעם (וכאן שווה להזכיר שהמרכז ההיסטורי של תל אביב הוא דווקא רחוב הרצל, ולא דיזנגוף-קינג ג'ורג', כך שללילנבלום כבר היה פעם סטינט כ"מרכז" העיר). אז מדוע לילנבלום כבר לא נחשב "דרום"? כי בתל אביב, באופן ייחודי, "דרום" הוא לא מושג פיזי, אלא מושג תודעתי, מטהפיזי. ה"דרום" מוגדר לפי גבולות הנחשלות, ולא לפי גבולות פיזיים. עד לפני שנים לא רבות ה"דרום" התחיל ברחוב יהודה הלוי; לאחר התפתחות גן החשמל ה"דרום" עבר לכיכר המושבות, ועוד היד נטויה.
לפני כמה שנים גרתי ברחוב נחמיה, שנמצא מערבית לכרם התימנים. כבר כתבתי על האזור הזה, שתמיד מרגיש לי כמו שטח הפקר, אזור שהדי המלחמה של 1948 עדיין נשמעים בו. פעמים רבות, כשסיפרתי לאנשים היכן אני גר, התגובה שקיבלתי הייתה שמדובר ב"דרום תל אביב". אבל אם מסתכלים במפה, לומדים דווקא שרחוב נחמיה נמצא כמעט קילומטר (!) צפונית לחלקו הדרומי של רוטשילד. שוב, האזור הוגדר כ"דרום" משום שהוא מוזנח, ולא בשל מיקומו הגאוגרפי.
אם כן, ה"דרום" בתל אביב הוא מושג גמיש מאד. הוא עומד בניגוד מוחלט, למשל, להגדרת הצפון והדרום במנהטן – שם ה"אפטאון" וה"דאונטאון" לעולם יישארו בגבולותיהם, למרות השינויים הדמוגראפיים האדירים שהתרחשו בהם.
שני הסברים אינטואיטיביים עולים לי בראש לתופעה הזו. האחד הוא ש"דרום", במרחב התל-אביבי, הוא תמיד הכיוון שבו נמצאת יפו, אולי הפיל הלבן (או השחור?) האולטמיטיבי שיושב באמצע החדר התל אביבי, הס מלהזכיר. השני מתקשר לסוגיית העמימות הטריטוריאלית הכללית שבה אנו חיים – כאשר המדינה מתקיימת ללא גבולות מוסכמים, ייתכן שיש השפעה לכך גם על הדרכים שבהן אנו מגדירים את המרחב הפיזי העירוני.
כך או כך, אין ספק שיש למרכז תל אביב אישיוז רציניים עם ה"דרום" וכל מה שהוא מסמל. ההתייחסות המילולית שלנו היא רק סימפטום אחד לתופעה הזו.





גבול לפניך!

20 04 2010

בשל היותי ירושלמי במקור, אני די רגיש לקיומם של גבולות פנים-עירוניים. אני מניח שבכל ירושלמי טבועה מן תחושה שכזו, שמסמנת לו היכן המרחב העירוני "שלו" מסתיים, ואיפה בדיוק האזור של "האחר" מתחיל. כך, כל ירושלמי יודע שכביש מספר 1/כיכר צה"ל יוצר גבול ברור בין מערב העיר והמזרח; ובאותו אופן כל ירושלמית יודעת שרחוב הנביאים מפריד בין העיר החילונית-מסורתית לבין ארץ החרדים. למעשה לכולם ברור, גם אם לא מודים בכך, שאין שום דבר באמת "מאוחד" בירושלים. למרות שבירושלים סוגיית האחדות-חלוקה תמיד נמצאת בפרופיל גבוה, העיר הזו ממש לא ייחודית בהקשר הזה.
כפי שכבר כתבתי כמה פעמים, אני גר על הגבול בין האזור שמשתייך, מבחינת אופיו, לאוניברסיטת קולומביה הלבנה והאליטיסטית, לבין הארלם. כירושלמי, פעמים רבות אני מרגיש שהגבול בין האזורים האלה לא פחות דרמטי מהגבול שבין מערב ירושלים ומזרחה (כמובן, למעט עניין גדר ההפרדה, שבכלל נמצאת מחוץ לירושלים, אבל זה כבר נושא אחר). מבחינה אתנית, סוציו-אקונומית ותרבותית אזור הארלם שונה לחלוטין מאזור קולומביה. בנוסף, כמו בירושלים, מדובר בגבול שמייצג קונפליקט: רחוב 125 בהארלם הוא אולי הרחוב החשוב ביותר לתרבות האפרו-האמריקאית, וממנו יצאו מאבקים היסטוריים רבים (הארלם הייתה, למשל, זירת הפעילות של מלקולם אקס – אשר שמו עדיין מעורר אי-נוחות בקרב לבנים רבים, ואף יש על שמו רחוב מרכזי בשכונה).
בבוקר שבת הלכתי לעשות סידורים ברחוב 125. להפתעתי, הוצב במקום מגדל תצפית של משטרת ניו יורק:

לא ברור לי מה הייתה ההצדקה להצבת המגדל המוזר הזה באמצע העיר, אבל אין ספק שהוא מחזק וממחיש את התחושה של האזור כ"גבול" (אגב, מעניין איזו מהומה הייתה קמה בתל אביב אם מגדל כזה היה מוצב בגן צ'ארלס קלור, בגבול עם יפו. זכורה לנו המחאה הנרחבת על הצבת המג"בניקים בפלורנטין).
מזווית שונה, רואים את המגדל על רקע הפרוייקט העצום של הדיור הציבורי שנמצא בקצה רחוב 125:

מי שבוחר לעשות כן, יכול כמובן לראות את המגדל הזה כמעין "מגדל שמירה" לסוג של כלא עירוני. אפשר כמובן שהמגדל הוצב מסיבות של מה בכך, וסביר מאד שיקופל בקרוב. עדיין, הוא מזכיר לנו היטב שאין באמת ערים מאוחדות.





מובלעת בגין

13 04 2010

מקובל להחשיב את רחוב אבן גבירול כגבול המזרחי של מרכז תל אביב. לא בכדי – אבן גבירול הוא הגבול המזרחי של תוכנית גדס ההיסטורית, והרחובות שתוכננו ממזרח לו שונים מהמרכז במאפיינים רבים, ובין היתר באורך הבלוקים שלהם. למרות זאת, במשך השנים – ולמרות איכויותיו האורבניות הפחותות – אזור זה השתלב פחות או יותר בתודעה התל אביבית כחלק מהמרכז (לא כולו – רחובות קפלן ושאול המלך, למשל, היו ונשארו אזורים רעים מאד מבחינה עירונית).
כיום נהוג יותר לטעון שנתיבי איילון הם הגבול המזרחי של מרכז תל אביב. מסיבות ברורות נתיבי איילון חוסמים את התפשטות המרכז למזרח – הם כמעט בלתי עבירים להולכי רגל, ובהיעדר תחבורה ציבורית נורמלית, אין שום סיכוי שאנשים ממרכז תל אביב יגיעו באופן אקראי למזרח תל אביב – אקראיות שהיא תנאי לעירוניות טובה.
עם זאת, נראה שבאזורים מסויימים, הגבול המזרחי של המרכז מערבית לנתיבי איילון. כך, בין ציר יהודה הלוי-אבן גבירול ונתיבי איילון ישנה מובלעת נוספת, אשר "כלואה" בין רחוב מנחם בגין ונתיבי איילון, ומפולחת באמצעות רחוב המסגר:

המובלעת הזו מחולקת באמצעה, על ידי רחוב יצחק שדה, לשני אזורים. מדרום נמצא מתחם יד חרוצים המזעזע, שנגיש בעיקר באמצעות רכב, בין היתר בשל ניתוקו האורבני; מצפון שכונת מונטיפיורי – שעוברת היום תהליך ג'נטריפיקציה, אך לעולם לא תהיה חלק אורגני מהמרכז עקב מיקומה ממזרח לאוטוסטרדת בגין.
יהיה מי שיאמר שהטענות האלה מוגזמות, משום שברחוב בגין, כמו בכל רחוב, יש מעברי חציה שניתן לחצות. התשובה לכך תהיה שנראה שמעברי החציה והרמזורים באזור, משמשים בעיקר להרחקתם של הולכי רגל – ממש כמו לומר להם "אמנם ניתן לכם לחצות, אבל יהיה לזה מחיר".
 העדיפות המוחלטת הניתנת לכלי רכב על פני הולכי רגל חוצים מתחילה כבר במשולש השוק הסיטונאי, שהוא כיום "אזור ספר" בין מרכז תל אביב לבין אוטוסטרדת בגין:

הצמתים המסומנים בעיגולים (צומת קרליבך-יצחק שדה בדרום, וצומת קרליבך-החשמונאים בצפון) הן דוגמאות למעברי חציה ורמזורים המדירים הולכי רגל. אישית, לא נתקלתי מעולם, באף עיר שהייתי בה, בצמתים כל כך רעים לחציה. תזמון הרמזורים בצמתים גורם לכך שיש להמתין בנפרד לאור ירוק בכל מקטע חציה, ומשום שמדובר בכבישים ראשיים, זה עניין של דקות ארוכות.
אי ההתאמה של האזור כולו לנוכחותם של הולכי רגל היא שתשפיע על המשך ניתוקו מהמרכז גם בעתיד, ותמנע משכונת מונטיפיורי לממש את הפוטנציאל שלה להסתפח למרכז העיר ולהרחיב אותו.





פלורנטין וג'נטריפיקציה

2 12 2009

מוספי הנדל"ן רוגשים מעליית המחירים ותנופת הפיתוח בפלורנטין. אפילו ב-The Marker יש היום כתבת וידאו מעניינת על יוזמות הבנייה החדשות בשכונה. מה שקורה בשני העשורים האחרונים בפלורנטין הוא תהליך שנקרא ג'נטריפיקציה – "התברגנות" הדרגתית של אזור עירוני "נחשל". המעניין בתהליכי ג'נטריפיקציה הוא האופן הכמעט-מדעי שבו הם מתרחשים, שמאפשר לחזות כמעט אחד לאחד איך הם ישפיעו על אזור מסוים:
1. אזור בעל פוטנציאל עירוני טוב מידרדר עקב מדיניות שימושים לא מאוזנת (במקרה של פלורנטין, הריכוז התעשייתי בדרום תל אביב. מומלץ לקרוא בעניין זה את הספר "עיר עם קונספציה" של נתי מרום).
2. מחירי השכירות באזורים ה"טובים" של העיר עולים בצורה דרמטית בשל תהליכים שונים, ועקב כך תושבים שנמצאים בתחתית הסולם הכלכלי, ששאפו לגור במרכז קודם לכן, "נדחקים" לאותם אזורים "בעייתיים". אלה בדרך כלל אמנים וסטודנטים ללא משפחות – הם יכולים להתמודד טוב יותר עם הבעיות שבשכונות כמו פלורנטין (רעש תעשייתי, היעדר תשתיות ומבני ציבור וכד'). מכיוון שאלו אוכלוסיות שמעבירות הרבה מידע מפה לאוזן, נוצר תהליך משמעותי של כניסת תושבים חדשים לשכונה. זה בדיוק מה שקרה בפלורנטין בתחילת שנות ה-90.
3. האמנים והסטודנטים, למרות שהם "עניים" הם עדיין "אטרקטיביים" יותר כשוכרי דירות מאשר רבים מתושבי השכונה המקוריים – עניים אמיתיים – מה שגורם לעליית מחירים שמתחילה לדחוק את רגליהם של האחרונים מהשכונה.
4. חלק מאותם סטודנטים ואמנים הם חברים בקבוצה שאפשר להגדיר אותה "מובילי דעת קהל" – כגון עיתונאים ותסריטאים. אלה יוצרים הילה סביב השכונות החדשות בתקשורת (לדוגמה – הסדרה "פלורנטין"). הם למעשה ממתגים את המקום כ"מגניב" (תהליך "התמגנבות"?)
5. בעקבות ההייפ התקשורתי המעבר לאזור הופך מ"צורך" למשהו "אופנתי". לכן, מתחילים להופיע בשכונה צעירים מבוססים יותר שמגיעים לשכונה מבחירה, למרות שהיו יכולים לגור במקום אחר. במקביל, נפתחים עסקים שנועדו לשרת את האוכלוסייה החדשה – בארים, בתי קפה ועוד. התהליך הזה בא על חשבון אותם אמנים וסטודנטים שהתחילו את הטרנד, שנאלצים להתחיל לחפש את המקום הבא (ניצני התהליך נראים בשכונת שפירא; בניו יורק זה קרה באופן מוחלט בנטישת האמנים את אזור הסוהו לכיוון ברוקלין).
6. השלב הבא הוא הופעת יזמי הנדל"ן, שמטבע הדברים מתחילים לבנות אחרי שברור להם שהמחירים באזור הגיעו לרמה גבוהה. זה השלב שבו פלורנטין נמצאת עכשיו. הבנייה החדשה מקבעת רמת מחירים גבוהה, והשכונה אט-אט הופכת לשכונה של עשירים. לזכות היזמים שמתראיינים בכתבה ייאמר שמבחינת ההשתלבות במרחב השכונתי-התכנוני, הפרוייקטים שלהם נראים בסדר.

ג'נטריפיקציה בדרך כלל נתפסת על ידי מקבלי ההחלטות והציבור כתהליך חיובי של "פיתוח" – הנה, האזור העלוב הפך לשכונה פורחת. הדיון הביקורתי, כפי שאפשר לראות בכתבת הוידאו – מסתיים בתהיות האם יוזמות הנדל"ן לא פוגעות בצעירים שעברו לשכונה בשלבים 2 –5 לעיל. כמעט ולא נערך דיון לגבי גורלם של תושבי השכונות המקוריים, שבדרך כלל נדחקים עוד יותר לשוליים. במובן זה, תהליך הג'נטריפיקציה לא מגדיל את העוגה החברתית, הוא פשוט מחלק אותה מחדש – ובאופן שמרע את מצבם של האוכלוסיות החלשות ביותר שלמעשה מודרות מהאזור. לכן, צריך להביט בצורה ביקורתית על התהליכים האלה – כל מקרה לגופו – ולא למתג אותם באופן אוטומטי כ"הצלחה" (אלא אם כן מטרתנו היא לנקות את העיר מעניים, ולא לשפר את מצבם).





להוריד את הכיכר/על הפרדת מפלסים

27 11 2009

התנועה להורדת כיכר דיזנגוף למפלס הרחוב עוברת להילוך גבוה. זוהי אחת מהמחאות האורבניות המוצדקות והחשובות כיום. בניגוד לטענות שנשמעות מדי פעם כאילו מדובר במאבק "בועתי" מתפנק, הרי שהצלחת המאבק עשויה להביא לשינוי דרמטי במרחב, שיקרין על כל מרכז תל אביב וישפיע ישירות על איכות החיים של רבים מהתושבים. כשהולכים מצפון לדרום על רחוב דיזנגוף, אי אפשר שלא לשים לב להידרדרות ההדרגתית באיכות הרחוב ככל שמתקרבים לכיכר:

החורבן העירוני הזה – במקום המרכזי בעיר – משפיע על איכות המרחב הציבורי, ולא פחות מכך – על הרווחה הכלכלית של העסקים באזור. החורבן הזה הוא תולדה ישירה של בעיות רבות, שמקור כולן באפקטים שנוצרים עקב הפרדת המפלסים שהכיכר, בצורתה הנוכחית, יוצרת. הפרדת מפלסים, בכל מקום שבו היא נעשית, יוצרת את אותן בעיות. רק במקרים נדירים אפשר לתקן אותן.

 בתמונה למעלה רואים דוגמה קיצונית נוספת להפרדת מפלסים, והיא מסילת הסאבוויי שבוקעת מהקרקע בשדרות ברודוויי שבמנהטן, סמוך לרחוב 125. המסילה יוצאת שם מהקרקע כדי ליצור גשר ענק מעל הרחוב. כמה מהבעיות שנוצרות כאן זהות לאלו שנוצרות באזור כיכר דיזנגוף, כמו גם בכל מקום בו נעשית הפרדת מפלסים.
1. הפרדת המפלסים מחסלת תנועת הולכי רגל, או, במקרה הטוב, מפצלת אותה. כך או כך היא מורידה את צפיפות הולכי הרגל ברחוב, שהיא תנאי ליצירת סביבה עירונית טובה. הרחקת הולכי הרגל יכולה להיות ישירה (כאשר אין מעבר עקב ההפרדה, או שהמעבר הופך להיות קשה – כמו בכיכר דיזנגוף) או עקיפה (כשיש מעבר, אבל האזור הופך ללא נעים).
2. הפרדת מפלסים יוצרת מבנים קשים לתחזוק. הריקבון של כיכר דיזנגוף מאפיין מקומות רבים אחרים שבהם יש הפרדת מפלסים (למשל, כיכר אתרים). המבנים שנוצרים עקב ההפרדה מסובכים לתחזוק, ולכן מידרדרים במהרה. כתוצאה מכך, אנשים מתרחקים מהמקום.

[בתמונה רואים את הריקבון שניכר בתשתיות, שנדרשים משאבים רבים מאד כדי לתחזק] 
3. הפרדת המפלסים יוצרת אזור ספר עירוני. בשל הרחקת הולכי הרגל מהאזור המופרד, מתרחקים הולכי הרגל, במעין תגובת שרשרת, גם מהאזורים הסמוכים לאזור זה. כתוצאה מכך, גם הרחובות הסמוכים להפרדת השימושים סובלים ממנה (וכך ניתן להסביר למה במקרה של דיזנגוף, לא רק העסקים שתחת הכיכר סובלים, אלא שכל האזור הסמוך נמצא במצב ירוד). כך, מתפתחות תופעות מוזרות ברחובות הסמוכים, כגון הסניף הזה של מקדונלד'ס, שנמצא על הרחוב לא רחוק מהגשר.

במקרים נדירים, ניתן לשפר את המצב באמצעות פתרונות יצירתיים, כמו כאן:

[יצירת מרחב מסחרי באמצעות שימוש במפלס המופרד באזור ה-Highline במנהטן]
לדעתי פתרונות כאלה לא יכולים להיות מיושמים במבנה מורכב כמו כיכר דיזנגוף. הניסיונות של העירייה לאורך השנים להחיות את המקום באמצעות השוק השבועי שנערך מתחתיו כשלו לחלוטין. לכן, כדי להחיות את כל האזור, אין מנוס מלבטל את הפרדת המפלסים – ולהוריד את הכיכר חזרה למפלס הרחוב.





המקום הכי מכוער (במרכז) תל אביב/הצד האפל של הסנטר

15 09 2009

נראה כי יש קונצנזוס בקרב האורבניסטים שאם כבר קניון, אז שיהיה כמו הדיזנגוף סנטר. ההסבר ליחס החם שמקבל הסנטר נעוץ בכך שבניגוד לרובם המכריע של הקניונים הישראלים שנבנו לאחריו, הוא לא כולל חניה במפלס הרחוב (שנוגסת ברחוב והורסת אותו), וכן הוא כולל חנויות שנפתחות כלפי חוץ כך שהמבנה שלו הופך ממש לחלק אינטגרלי מהרחוב. מוסיף לאהדה כמובן התמהיל המוזר משהו של החנויות בסנטר, שמושפע ממדיניות האכלוס שלו (הרבה מהחנויות נמכרו ולא הושכרו).

[בתמונה רואים את הקשר הטוב שבין הסנטר לבין רחוב דיזנגוף; קשר דומה יש בין המבנה לבין רחוב קינג ג'ורג'.]
מנגד, כשמתרחקים מרחובות דיזנגוף וקינג ג'ורג', התמונה משתנה – מה שמעורר את התחושה כאילו תכנון הסנטר "מנצל" את תנועת הולכי הרגל על הרחובות הראשיים שסביבו, אך לא מתעניין באמת במרחב שמסביב. התחושה הזו מתחילה להתקבל כשהולכים על רחוב טשרניחובסקי בחלק הסמוך לסנטר. החנויות שבחלק זה, למרות שיש להן חזית לרחוב, סגורות רובן לכניסה מכיוונו. אפשר שמדובר בשיקולי אבטחה (לחנויות האלה כניסה גם מתוך המבנה), אך התוצאה די עצובה:

אך זה לא החטא הגדול של הסנטר. כשממשיכים על טשרניחובסקי, ממש לפני בוגרשוב, יש מעין פתח קטן שמוביל לדרך מרוצפת ונטושה, שחושפת את תחילתם של אחורי הסנטר הבלתי מטופחים:

החלק הזה רק מהווה רמז לזוועה האורבנית שמתגלה למעטים שהולכים עד לסופה של הדרך המרוצפת – והיא, החלק האחורי של הסנטר שמופנה לרחוב כלשהו שאפילו שמו לא ברור (המליץ? בוקי בן יגלי?):

ומבט נוסף:

כשרואים את התמונות הללו ברור לחלוטין שאת מתכנני הסנטר לא ממש עניינו הרחובות שמסביבו, היכן שהם לא ראו פוטנציאל מסחרי. קשה להאמין שהיום מישהו במרכז תל אביב היה מסכים שתיבנה כזו חומת הפרדה מול ביתו. מעניין אם הבנייה הזו הייתה כורח המציאות או שהיה ניתן אולי לתכנן את החלק האחורי של הסנטר באופן קצת יותר אנושי.
מכל מקום, לא מפתיע שדווקא במקום הזה מתפתחת "מחאה" נגד הסנטר הכה קונצנזואלי:





רצח מתוכנן היטב

16 08 2009

דומה שאין מילים שבכוחן להביע את עוצמת הזעזוע מהרצח בטיילת תל ברוך. הרבה נכתב על ההידרדרות המוסרית לכאורה בחברה הישראלית אשר עומדת מאחורי האירועים האלה. בנוסף להידרדרות זו (ככל שכזו קיימת), תכנון עירוני לקוי תורם גם הוא להגדלת היתכנותם של אירועי אלימות. למשל, מדיניות המתחמים שמנהיג ראש עיריית תל אביב – ובפרט המתחם המזעזע ביד חרוצים – יוצרת הפרדת שימושים, שממנה ועד אלימות הדרך קצרה מאד. 

אחד מהתחומים המרתקים והמתפתחים היום בקרימינולוגיה עוסק בקשר שבין תכנון ובין פשיעה. המקרה בתל ברוך מספק לנו הדגמה חיה ועצובה. לא הייתי בטיילת החדשה, אך ממאמר הדעה של גדעון לוי עולים כמה דברים מעניינים בהקשר הזה:

"מותר להניח שגם בליל הרצח היו אנשים בטיילת, לפחות בחלקה הצפוני יותר. התנועה כאן הולכת ומידלדלת ככל שפונים דרומה, עד לשער החסום של תחנת הכוח, המכשול האחרון שמפריד בין צפון העיר לדרומה. אולי היו כאן עדי ראייה לרצח, ואולי רק כלבי האשמורת של שדה דב, הקשורים באכזריות בשלשלות ברזל, היו העדים האילמים היחידים למה שקרה כאן, לאזרח קרפ הנמלט על נפשו. אמש הם התבוננו בעוברים ושבים באדישות. ממסלול הדם של אריה קרפ נותרו רק כמה כתמים מכוסים בחול." [ההדגשה שלי]

אם כן, מדבריו של לוי אנו לומדים שבאזור הרצח ישנה תנועה דלילה של הולכי רגל – עובדה שתמיד תורמת לחוסר ביטחון. ומדוע התנועה דלילה? בשל ה"שער החסום של תחנת הכוח, המכשול האחרון שמפריד בין צפון העיר לדרומה." היינו, תחנת הכוח הופכת את חלקה הדרומי של הטיילת לאזור ספר פנים עירוני – אשר תמיד מועד לפורענות בשל קרבתו לאזור שבו נעשה שימוש ייחודי בלבד (תחנת הכוח, אשר מרחיקה הולכי רגל).

חובתו של מתכנן עירוני, כעובד ציבור, לשקול במערכת השיקולים שלו את האינטרס הציבורי לביטחון – החובה הבסיסית ביותר שעל מדינה לספק לאזרחיה ותושביה. ביטחון אין משמעותו הצבת שוטר בכל פינה, אלא גם תכנון עירוני המקדם עירוב שימושים ונוכחות של הולכי רגל – מונעי הפשע היעילים ביותר. מקומות כמו המפגש בין הטיילת לתחנת הכוח מחייבים התייחסות תכנונית לשיפור המצב. בהנחה שהזזת תחנת הכוח אינה על סדר היום, נדרשת מחשבה יצירתית. אשמח לשמוע רעיונות.