עוד מרחב מבוזבז

הקרקע בתל-אביב יקרה. מאד. לכן, מפתיע כל פעם לראות כיצד הרשויות מוכנות להקצות לכלי הרכב עוד ועוד שטח, על חשבון מרחבים שעשויים לשמש את כל הציבור. דוגמה מובהקת לתהליך הזה הוא רחוב הר-סיני, הידוע יותר בכינויו מגרש-החנייה-שמאחורי-בית-הכנסת-הגדול. נראה שהרחבה הזו, שתוכננה בשנות ה-30 ככיכר בסגנון איטלקי, נשכחה מהתודעה העירונית, ואילולא הייתה מוחזקת בחיים על ידי השישקו, והפלייס-טו-בי הנוכחי, התדר, הרי שהמקום היה כמעט ריק לגמרי. הסיבה העיקרית לכך היא העובדה המצערת שהרחבה היפהפיה הזו משמשת בעיקר כלי רכב. ככה זה נראה היום:

כמה שמסתכלים על הרחבה, הולך ומתבהר גודל הפספוס. מדובר במרחב שנמצא באמצע האזור הקלאסי של תל-אביב. הרחבה מוקפת בקשתות, ויש מסביבה חזית מסחרית שיכולה להבטיח את חיוניות המקום. אפילו האספלט של הכביש כבר מעוצב כמדרחוב, כך שלא צריך הרבה כדי להפוך את המקום לאטרקטיבי ביותר. כל מה שצריך הוא לסלק משם את המכוניות, ולשדרג במעט את התשתיות שמסביב, והמקום ייהפך למרחב ציבורי לתפארת. אין שום הצדקה לחניון ברחוב הר-סיני, ובפרט לאור העובדה שאם יש משהו שלא חסר ברחוב אלנבי הסמוך, זה תחבורה ציבורית. כמעט כל קו אוטובוס בעיר עובר במקום או בסמוך לו. אם העירייה אכן מעוניינת לצמצם את השימוש ברכב הפרטי ולהחיות את המרחב הציבורי, רחבת בית הכנסת הגדול היא מקום מצויין להביא את זה לידי ביטוי.

להעיר את גן מאיר

גן מאיר הוא אחד הפארקים העירוניים האמיתיים היחידים בארץ. פארק עירוני מצליח הוא פארק שמצוי בסביבתם של רחובות חיוניים, שיש בהם עירוב שימושים שתורם לכך שיהיו בפארק מבקרים לאורך רוב שעות היממה. בהתאם, הפארק נהיה מקום מעניין ושוקק חיים, שלא הופך להיות אזור נטוש ומפחיד בלילה. מעבר להיותו ממוקם בסמוך לרחובות חיוניים, בגן מאיר ישנו גם מבנה תרבות (המרכז הגאה) הכולל גם בית קפה, עובדה שתורמת עוד יותר לפוטנציאל שלו. דוגמה נוספת לפארק עירוני שמתפתח באופן מפתיע בתל אביב היא המדשאה הקטנה שליד הבריכה המשופצת בכיכר רבין, שהפכה לאחרונה למקום פעיל וחיוני. לרוע המזל, אין כמעט פארקים כאלה בארץ, משום שהגישה התכנונית השלטת בישראל היא דווקא שצריך להפריד את הפארקים מהרחוב. לכן הפארק העירוני שכל כך נפוץ בערים כמו ניו יורק, נדיר מאד בישראל.
לאור היותו נכס עירוני כה חשוב וייחודי, לא ברור מדוע בחודשים האחרונים עיריית תל-אביב מזניחה לחלוטין את גן מאיר. ההזנחה כה קשה, עד שהגן הפך כיום למשטח עפר גדול, והשימוש בו ירד בהתאם. ככה זה נראה:

חשוב מאד שהעירייה, במהלך תנופת השיפוץ הנוכחית במרחב הציבורי בעיר, לא תשכח את הנכסים העירוניים הותיקים שדורשים תחזוקה רציפה.

עיר לכולנו והברוך מרחוב בלוך

תקציר הפרקים הקודמים: עיריית תל-אביב החליטה, בהחלטה היסטורית ברמה העירונית, לסלול שבילי אופניים על חשבון 60 מקומות חנייה ברחוב בלוך. לראשונה, נעשה ניסיון לפעול בהעדפה מתקנת לטובת הולכי הרגל ורוכבי האופניים, ולהשיב קצת מהמרחב שניתן במשך עשרות שנים, באופן מופקר, לבעלי הרכב הפרטי. כצפוי, תושבי רחוב בלוך הגיבו בנימביזם ופתחו במאבק נגד התוכנית. זכותם. ביום שלישי שעבר, נערך מפגש תושבים עם בכירים בעירייה. במפגש הותקפו הנציגים במילים קשות מאד. ניחא – הם משרתי ציבורי. אבל ההתקפה הקשה ביותר כוונה לנציגי ארגוני האופניים ותומכיהם, ללמדנו עד כמה נערכו שם שיתוף ודיון אמיתיים. עד כאן דבר לא מפתיע.
מה שמאד מפתיע, לעומת זאת, היא העמדה המוזרה שאימצה תנועת האופיזיציה העיקרית, עיר לכולנו, אותה תנועה שרבים כל כך (ואני ביניהם, למרות שלא הייתי בארץ כדי להצביע) תלו בה תקוות אמיתיות שתייצג פוליטיקה חברתית-סביבתית אמיתית, אולי לראשונה בישראל. האמת היא, שהטוויסט של עיר לכולנו הוא חומר לעבודת דוקטורט מעניינת על תהליך התפרקות של תנועה פוליטית אופוזיציונית, כאשר השלטון חוטף לה את האג'נדה. במקרים כאלה יש לתנועה שתי אפשרויות: האחת לטעון שהשלטון מממש את מדיניותה (כמו שעיר לכולנו עשתה בהצלחה בעניין הנת"צים); השנייה היא לצאת נגד השלטון ויהי מה, אפילו שהאחרון מקיים את האג'נדה שלה. באופן מפליא, עיר לכולנו בחרה בעניין בלוך את האופציה השנייה.
כפי שמתבטא במאמר הזה, העמדה של עיר לכולנו היא שהתוכנית ברחוב בלוך פסולה בשל העובדה שלא נערך לגביה שיתוף ציבור ראוי. כפי שמובהר בעמדת התנועה כפי שפורסמה היום, וכפי שפעיליה טפטפו בימים האחרונים בפייסבוק, על העירייה לספק לתושבי בלוך פתרונות חנייה חינם חלופיים. פרשנות סבירה של עמדת התנועה מלמדת, שהיא תומכת בתוכנית רק אם יינתן פתרון חנייה לתושבים. בכך, היא למעשה מאמצת את עמדת המתנגדים לשביל האופניים. אנחנו עומדים, אם כן, בפני מצב מדהים שבו תנועה ירוקה לכאורה דורשת מהעירייה לספק מקומות חנייה לרכב פרטי, וזאת אך בשל הטענה החצי-פרוצדורלית שלא נערך שיתוף ראוי; הטענה הזו גם לוקה בשל העובדה שמעולם לא שאלו את הציבור לפני שהקריבו את המרחב לטובת כלי הרכב הפרטיים. זאת ועוד, הדבר עומד בניגוד מוחלט לתפיסה החברתית שאמורה להדריך את עיר לכולנו. כתנועה שאמורה לתמוך בצדק חלוקתי, לא מובן מדוע היא בוחרת להתייצב לצד החזקים שבחזקים – בעלי הרכב הפרטי – ש"פונקו" על ידי גורמי התכנון מזה שנים, דווקא כאשר נעשה צעד ראשון לתקן, ולו במעט, את העיוות ההיסטורי שבהקצאת המשאבים העירונית.
את בלבול המערכות שאחז בעיר לכולנו ניתן לראות, למשל, בהתנהלות עמוד הפייסבוק של התנועה בשבועות האחרונים. דוגמה אחת היא ההאשמה המנותקת בעליל לפיה תומכי שבילי האופניים נשלחו על ידי רון חולדאי כנגד תושבי רחוב בלוך. בנוסף, בתוך הקלחת של הברוך של בלוך, בחרה עיר לכולנו (או אולי מנהלי דף הפייסבוק על דעת עצמם?) להשתלח דווקא בפרוייקט השכרת האופניים – אולי הפרוייקט הירוק ביותר שקודם בעיר בשנים האחרונות, בשל כמה בעיות טכניות שעיכבו את הפרוייקט במספר ימים (אגב, עשרות תחנות של הפרוייקט כבר פועלות). כשעבדכם הנאמן "רמז" על כך שזה עיסוק קנטרני בזוטות, כשהעניין המהותי דווקא מתיישב עם האג'נדה של התנועה, הוא ספג מאחד הפעילים המרכזיים של התנועה קיתונות אד-הומינם, מלווים בדברים (שנמחקו בינתיים) שעדיין לא כל כך הבנתי. אשמח לפרשנות – My guess is as good as yours.

מקווה מאד שעיר לכולנו תתעשת, בתקווה שעוד אפשר לתקן את הנזק. חלק מחברי הסיעה (והסיעה המורחבת) הם מהטובים שהיו כאן בשנים האחרונות, ואין סיבה שהם יתנו יד לתהליך ההרסני הזה.

וילה בג'ונגל

ישראל היא ארץ הגדרות. הכל פה מגודר – הגבולות, היישובים, האוניברסיטאות ומגורי היוקרה החדשים (ומתחם צמרת הוא דוגמא מובהקת). רק כשיוצאים מהארץ לזמן מסויים, ואז מבקרים או חוזרים, העובדה הזו נהיית כל-כך בולטת. המוסדות הבלתי-מגודרים בארץ מאד נדירים. כמובן שאפשר להצדיק את זה בטענות ביטחוניות, אבל לפי דעתי הסיבה העיקרית היא דווקא בראש "הישראלי" שלנו. אנחנו מרגישים כל כך לא בטוחים במרחב האוטונומי שלנו – בין אם הפוליטי ובין אם האישי/פיזי – שאנחנו מרגישים צורך להקיף בגדר כל דבר שהוא שלנו, כי אם לא – יבוא מישהו לגזול אותו: הערבי שלכאורה ממתין מעבר לגדר כדי לבעוט אותנו מכאן; המניאק שיתפוס לנו את המקום בתור; השכן שיבנה לנו פרגולה בחצר. כמובן שלתפיסה הזו יש השפעה על המרחב האורבני שלנו. גדרות חוסמות את הולכי הרגל ומנתקות בין הרחוב והמבנים שסביבו. הן לא מאפשרות, באופן אינהרנטי, חזיתות מסחריות או קשר כלשהו עם הרחוב.
לפני כמה ימים נתקלתי בגדר הסוריאליסטית – והישראלית – ביותר שראיתי:

לא ברור מי עומד מאחורי הצמחייה המגודרת הזו: ייתכן שבעלי החניון הסמוך; הגיוני יותר שדווקא מדובר ביוזמה קהילתית מבורכת. כך או כך, נשאלת השאלה מה הטעם לגדל צמחייה ואז להקיף אותה בגדר תיל. לפעמים נדמה שהשאלה הזו רלוונטית לכל חיינו כאן.

ביום שישי ה-29.4 כולנו בכיכר

בימים אלה, כשהסקר של עיריית תל אביב לגבי עתידה של כיכר דיזנגוף נערך, חשוב מאד שהציבור הרחב יאמר את דברו. כבר כתבתי כאן כמה פעמים על הבעיות האורבניות הקשות שנגרמות על ידי הפרדת המפלסים בכיכר והשפעתה השלילית על הסביבה. אבל הסיבה העיקרית לכך שהמאבק על הכיכר כל כך חשוב רחבה הרבה יותר. אם נרשה לעצמנו להיות קצת דרמטיים, בכיכר דיזנגוף ייקבע עתידו של המרחב הציבורי בישראל: האם להמשך העדפת הרכב הפרטי או להחזרת המרחב להולכי הרגל. כיכר דיזנגוף, במידה רבה, היא הסמל של העיר המשפיעה בישראל, ולכן ניתן לומר שהיא המרחב המשפיע ביותר במדינה. אם יוחלט להוריד אותה למפלס הקרקע, ללא בניית חניון מזהם תחתיה, ובכך לבטל את ההפליה נגד הולכי הרגל, המסר יהיה חזק וברור ויחלחל לבסוף גם למקומות אחרים בארץ.
לכן, אני קורא לכולם להצטרף לפעילים הבלתי נלאים של החזית להורדת כיכר דיזנגוף ולהגיע לכיכר לארוע שמסמל את תחילת המסע לעבר השבת המרחב הציבורי להולכי הרגל. במסגרת הארוע תוקף הכיכר בשרשרת אנושית, נראה שיהיה הפנינג יהיה מעניין. יום שישי, ה-29.4.11, בשעה 11:00 בכיכר.
בנוסף, הבלוג של לרמן מארח דף שמרכז מידע על המאבק להורדת הכיכר. שווה לבקר ולהפיץ.

תוגה חיפאית

אני מניח שלקוראי הבלוג הקבועים לא יידרש הרבה מעבר לתמונה הזו כדי להבין מה לא בסדר פה. התמונה מצולמת במצפה שמעל הגנים הבהאים בחיפה, ברחוב יפה נוף. למי שלא יודע, ואמנם קשה לתפוס את זה מהתמונה, מדובר באחד מאתרי התיירות החשובים בישראל.

אם כן, מה יש לנו כאן? כניסה לאתר תיירות, וקבוצת תיירים שהרגע הגיעה. כביש שאינו סואן, אבל עדיין רחב פי כמה מהמדרכה הצרה להכעיס שבכניסה למצפה. התוצאה – התיירים נאלצים להידחק, וחלקם מוצאים את עצמם על הכביש. מדוע שלא תיבנה בכניסה למקום מדרכה רחבה, שתאפשר התארגנות נוחה, על חשבון כלי הרכב שבקושי עוברים שם? אולי ל"באב" – הנביא הבהאי שקבור שם – הפתרונים. כי תשובה ארצית הגיונית כנראה אין.

חזון השדרות של גדס ושברו

אם שואלים את התל אביבי המצוי היכן נמצאת השדרה המרכזית של העיר, סביר להניח שהתשובה תהיה בין רחוב הרצל וכיכר הבימה, היינו – שדרות רוטשילד. מי שמכיר את האזור טוב יותר יידע אולי להגיד ששדרות ח"ן הן בעצם המשכן הטבעי של שדרות רוטשילד; ומי שיגדיל לעשות ויציץ במפות של העיר יגלה שלמעשה השדרה המרכזית של תל אביב ארוכה הרבה יותר: היא מתחילה (או אמורה להתחיל) ברחוב הרצל ונגמרת בחוף הים – איפה שהיום כיכר אתרים האסונית.
זה היה החזון של פטריק גדס, מתכנן הערים הבריטי שעומד מאחורי תוכנית גדס המיתולוגית, שהייתה הבסיס התכנוני להתרחבותה של תל אביב צפונה בשנות ה-30.
אם כן, מעיון בתוכנית גדס לומדים שלפי התכנון שלו, שדרות רוטשילד היו אמורות להמשיך צפונה, ולאחר מכן מערבה, באמצעות השדרות שנקראות היום שדרות ח"ן ובן-גוריון (שדרות רוטשילד כבר היו קיימות לפני תוכנית גדס):

אין ספק שגדס ראה בעיני רוחו שדרה רציפה, שעוקפת את מה שהיום כיכר הבימה משני צידיה, ומתמזגת ישירות לשדרות ח"ן ואחר כך לבן גוריון. השדרה שולחת גם – בדיוק במרכזה – שלוחה (שד' בן-ציון) לכיוון רחוב קינג ג'ורג' וכך מתחברת אליו. כיכר הבימה, למעשה, מהווה את מרכז השדרה הזו, ולא את סופה, כפי שהתקבע בתודעה העירונית העכשווית.
למרות שהמתווה של השדרה המרכזית, כפי שתכנן גדס, קיים בעיר בפועל, יש מספר חסמים שמונעים את התקיימותה כשדרה אמיתית וחיונית, ובהתאם לכך היא גם לא קיימת כשדרה אחת בתודעה העירונית. החסמים מסומנים באדום:

חסם עיקרי, למשך שנים, נגרם על ידי כיכר הבימה, ובפרט על ידי החניון הענק שהיה תקוע שם. לאחר שיפוץ כיכר התרבות, על כל מגרעותיה – ובתקווה שמעברי החציה בין רוטשילד והכיכר אכן יסומנו – הרי שכיום הוסר חסם עיקרי בחיבור שבין שדרות ח"ן ושדרות רוטשילד, וכך נעשה צעד לקיום חזונו של גדס. החסם שבין כיכר הבימה ושדרות בן-ציון, לרוע המזל, לא הוסר אף לאחר השיפוץ. במקום חיבור אורגני לשדרות רוטשילד, נבנה שם אי-תנועה מצחיק, שלמעשה יוצר "מעבר חצייה לשומקום".
כיום, המכשול העיקרי למימוש חזון השדרות מצוי במפגש שבין שדרות ח"ן מצד אחד, ושדרות בן-גוריון מצד שני, ואזור כיכר רבין. כששדרות ח"ן נפגשות עם רחוב מלכי ישראל, השדרה שתכנן גדס הופכת לאי-תנועה מוזר שאינו פתוח להולכי רגל:

כפי שרואים, אי-התנועה רחב מספיק בכדי שבהשקעה כספית קטנה יחסית יהיה אפשר להפוך אותו לשדרה להולכי רגל, ובכך ניתן יהיה לתרום לחיבור של כיכר רבין לרחובות שסביבה, וכן לחיוניות של רחוב מלכי ישראל, שבעיקרון הוא רחוב טוב עם חזיתות מסחריות.
מהצד השני, במפגש בין שדרות בן-גוריון ורחוב שלמה המלך, המצב נראה חמור יותר, ותידרש השקעה לא מבוטלת כדי לתקן אותו:

בעיקר, תידרש ההכרה שחזון השדרות של גדס כנראה עדיף, כבחירה אסטרטגית-עירונית, על פני האוטוסטרדה שריסקה את שדרות בן גוריון. כשתימצא העירייה שהעומד בראשה יחלוק את הערכים שהחזון הזה מייצג, ייתכן ששדרות העיר יממשו את הפוטנציאל האדיר שלהן.

תחייה עירונית בכיכר רבין

אחד מהפרוייקטים הקטנים יחסית, אבל בעלי ההשפעה הדרמטית ביותר בעיר, הוא השיפוץ שנערך לאחרונה בפינה הדרום מזרחית של כיכר רבין. כיכר רבין, במשך שנים, לא תפקדה כמקום עירוני בחיי השגרה, ושימשה בעיקר לאירועים מיוחדים כמו עצרות והפגנות. בשאר הימים, כיכר רבין הייתה מעין מדבר עירוני, ללא מהות אמיתית משל עצמה. היא הייתה מקום שעוברים בו בדרך, אבל ממש אין סיבה להתעכב בו. יחסית למיקום המרכזי שלה, מדובר בבזבוז משווע. החלק הגרוע ביותר בכיכר היה האזור שסביב אנדרטת השואה של תומרקין. האנדרטה עצמה נותקה מהכיכר באמצעות שיחים מכוערים, והבריכה הסמוכה נותקה מרחוב אבן גבירול בקירות גבוהים יחסית. סביב חלקים מהבריכה צמחה צמחייה שמנעה כל נגישות. עם השנים הבריכה נשכחה לחלוטין, וכל האזור הפך לואקום עירוני באמצע אבן גבירול.
למי שכבר הספיק לשכוח, כך נראתה האנדרטה עד לא מזמן:

[צילום:דוד שי; CC]
השיפוץ שנערך סביב הבריכה והאנדרטה לאחרונה הסיר את השיחים, הנמיך את הקירות סביב הבריכה והחליף אותן בדק עץ נוח, שיקם את הבריכה והנגיש אותה לסביבה – ובראש ובראשונה לרחוב אבן גבירול. התוצאה היא תחייה אורבנית שמשפיעה על כל המרחב שמסביב: הבריכה, האנדרטה, וגם החורשה הקטנה הסמוכה שעד עכשיו זכתה להתעלמות מוחלטת מהציבור.

[דק העץ הרחב מזמין ונוח מאד]

[הירק יוצר תחושה של ריאה ירוקה, שבתקווה תשרוד גם את ימי הקיץ]

[הסרת הצמחיה הפכה את האזור שבין הבריכה לאנדרטה למקום נגיש]

[האנדרטה הפכה גם היא למוקד שימוש עירוני]

[ההצלחה מתחילה להשליך גם על אזורים סמוכים בכיכר]
התחייה של אזור האנדרטה מוצלחת במיוחד. היא מוכיחה שאפשר לשפר מרחבים ציבוריים באופן פשוט יחסית, וללא מהפכות יקרות ומסובכות.

* תודה לעוגיפלצת על הפנית תשומת הלב.

תקיעה מספר 3 – הירידה לים

ייתכן שהתופעה הזו הייתה זכאית לתואר המפוקפק – תקיעה מספר 1. אבל נהיה גמישים. מי שעוד צריך להיות גמיש הוא מי שמנסה להגיע ברגל לחוף הים של תל אביב. הולך רגל שכזה נתקל בכמה וכמה אוטסטרדות; רמזורים שנותנים עדיפות למכוניות; מרחב ציבורי מוזנח; חניונים ושאר מרעין בישין. אבל חמור מהכל הוא מצב המדרכות. דוגמה מובהקת לכך היא המדרכה (אם אפשר לקרוא לה כך) באחת מהירידות המרכזיות לחוף בתל אביב – זו של רחוב פרישמן.
בניגוד לכבישים הרחבים שבמקום – הירקון, פרישמן והרברט סמואל, להולכי הרגל השאירו מרחב שלעתים בקושי מספיק לאדם אחד:

כאילו לא די בכך, הנהג הישראלי הממוצע (בגיבוי רשויות החוק, שלא אוכפות את העניין) חושב שזה נורמלי לחלוטין לעמוד על פיסת המדרכה שנותרה:

ייתכן שזו פרצה שקוראת לגנב. אם המדרכה הייתה נראית כאילו המטרה שלה לשרת הולכי רגל, אולי (אבל בהחלט לא בטוח), גם הנהגים היו מכבדים אותה.
ולבסוף, אי אפשר בלי יזמי הנדל"ן והקבלנים, שתורמים אף הם לביזיון:

לסיכום, תל אביב בתחילת שנת 2011, כמו ישראל באופן כללי, שכחה שהפרט הוא שצריך להיות במרכז המדיניות, ולא רק אם הוא בעל רכב או בעל הון. בשביל המסקנה הזו לא צריך לפשפש בתקציב העירייה. מספיק לצאת ביום שישי ולשים לב למה שקורה על המדרכות שלנו:

המרחב האיכותי ביותר בתל אביב

מהו המרחב האיכותי ביותר בתל אביב? לאן כדאי לקחת תיירים כדי להראות להם את המיטב שיש לעיר להציע? לכיכר דיזנגוף? חוף הים? אולי נווה צדק? כל המקומות האלה הם כאין וכאפס בהשוואה למרחב הציבורי האיכותי ביותר בתל אביב, שלשמחתנו נפתח לציבור הרחב לא מזמן. הסתייגות קלה: המרחב הציבורי המדובר הוא מרחב מיוחד. ה"ציבור" אליו הוא מתייחס לא הולך על שתיים. למעשה, הוא נוסע על ארבע ומזהם. הציבור אליו מיועד המרחב הוא ציבור המכוניות. מדובר בחניון.

בתמונה רואים את אחת הכניסות לחניון שמתחת לכיכר התרבות המחודשת, זו שליד תיאטרון הבימפלצת. אחרי שמבקרים בחניון הזה, מבינים שכיכר התרבות, יותר משהיא כיכר לבני אדם, נועדה בעיקר להיות גג של חניון. אכן, הפער בין איכות הגימור של החניון, האסתטיקה שלו והתחושה הנעימה שהוא משרה על השוהים בו – ביחס למרחב הציבורי המקרטע שמעליו – מסגיר, פעם נוספת, את התפיסה של גורמי התכנון שמרחב עירוני צריך לשרת בראש ובראשונה את המכוניות ובעליהן.

חניון כיכר התרבות הוא אוטופיה לנוסעים על ארבע. חשבו שם על הכל. אורות מיוחדים התלויים מעל מקומות החניה מסמנים היכן יש מקומות פנויים. השילוט הצבעוני וגימור השיש מעבירים מסר מפנק ואוהב לבעלי הרכב. אנחנו רוצים שיהיה לכם כמה שיותר נוח פה. רק תבואו.

[י' לרמן ומ' בירן ביקשו בהתרגשות להצטלם ליד המונומנט החשוב בעיר]
חבל מאד שאותה מחשבה לא הושקעה בכיכר שלמעלה ובבניין הבימה. בכיכר לא יהיה כמעט צל, והנגישות אליה להולכי רגל ורוכבי אופניים לא פשוטה. למעשה היא תהיה רפליקה יקרה של כיכר רבין, פחות או יותר. בניין הבימה נבנה כאילו כלפי פנים, תוך התעלמות מופגנת מהרחובות מסביבו. אין טעם להכביר עליו מילים.

מה שבטוח הוא שלמכוניות יהיה נוח ונעים. המבקרים שבאים מחוץ לעיר יחשבו שחולדאי "עשה יפה". זה מה שחשוב, לא?