פוטנציאל פלוני ואלמוני

למתחם שיוצרות הסמטאות פלונית ואלמונית, היוצאות מרחוב קינג ג'ורג' במרכז תל אביב, יש את כל הנתונים כדי להפוך לאחד מהמקומות העירוניים המשובחים בעיר. אכן, בשנים האחרונות נראה כי בעלי עסקים והציבור התל-אביבי זיהו את הפוטנציאל הזה. השאלה היא האם הרשויות מזהות אותו גם כן. הפוטנציאל הזה נובע מהצטברות של כמה מאפיינים, שאם ינוצלו כראוי המתחם יבסס את מעמדו כאחד מהמוצלחים בעיר:
1. השמות פלונית ואלמונית יוצרים למתחם שיק מסתורי וקליט – בניגוד אולי למה שמאיר דיזנגוף ניסה להשיג כשהורה ששמות הסימטאות ישונו לשמות אלה (דיזנגוף, על פי הסיפור הידוע, התרגז כאשר היזם שבנה את המתחם, מאיר גצעל שפירא, קרא לסימטאות על שמו ועל שם אשתו סוניה וקבע כי ייקראו "פלונית ואלמונית"). כולם יודעים כיום היכן סימטה פלונית, ורבים יותר יודעים מי הייתה פלונית זו מאשר מי היה בוגרשוב.
2. הסימטאות יוצרות מתחם שקט, אך עם זאת נגיש, שמשמש כמפלט מהאזור הכאוטי ביותר של קינג ג'ורג'. לכן, הן מהוות מקום אידיאלי לבתי קפה, חנויות ומוסדות תרבות קטנים עם ניחוח אלטרנטיבי.
3. הסימטאות נהנות מעירוב שימושים בריא:

בזכות עירוב השימושים, נפתחו במקום עסקים מוצלחים וייחודיים. בתי קפה כמו הסוניה געצל שפירא והנסיך הקטן (שהוא גם מוסד תרבות בפני עצמו), וחנויות כמו המחתרת תורמים לחיוניות המקום ולנוכחותם של הולכי רגל בו.
עד כאן אידיליה. אך כדי שהמקום יממש במלואו את הפוטנציאל הגדול שטמון בו, גם על העיריה לסייע. ראשית, אין כל הצדקה שהסימטאות הזעירות הללו יהיו פתוחות לכניסת מכוניות, וחמור מכך – שלא יהיו בהן כמעט מדרכות, כפי שהמצב כיום. אפילו שוחרי הרכב הפרטי יסכימו שהסימטאות אינן תורמות דבר לתנועה באזור, ולכן מדובר במקום אידיאלי למדרחוב. שנית, מצב התשתיות והמבנים במתחם מזעזע. הכניסה למתחם (עמודי השער ההיסטורי) והרחובות עצמם מוזנחים מאד, והמבנים בחלקם מתפוררים. דוגמה מובהקת לכך הוא המצב הקשה של בית מאיר שפירא שנמצא בקצה סימטה פלונית:

[צילום: זאב זמיר, PikWiki – Israel Free Image Collection Project]
מדובר במבנה בעל ארכיטקטורה ייחודית, שהוא אחד מהמבנים ההיסטוריים החשובים של העיר. לא ייתכן שכך הוא נראה. אני מניח שהסוגייה הזו עלתה בעבר וישנם מכשולים בנושא, אך העיריה חייבת למצוא דרך להציל מכבודו של המבנה הזה.
לסיכום, מדובר במתחם עירוני ייחודי וטוב, אך הוא זועק לשדרוג. יש לסגור את הרחובות לכלי רכב, ולשפץ את התשתיות והמבנים ההיסטוריים שבמקום.

גיוון שימושים בפארקים

לפני כמה שבועות כתבתי פוסט שעסק, באופן כללי, בתנאים שנדרשים להתקיים לשם הקמת פארקים מוצלחים. בין היתר, אחד התנאים הוא גיוון שימושים בפארק, אשר מביא להימצאות אנשים רבים בו לאורך רוב שנות היממה – באופן המונע יצירת פארקים עצובים ונטושים.
לשם הדגמת גיוון השימושים המתאפשר בפארק בסביבה עירונית, בחרתי להביא פארק עירוני הנחשב לבין המוצלחים מסוגו בעולם – ברייאנט פארק שבמרכז מנהטן:

ברייאנט פארק, כמו פארקים רבים מסוגו, נחשב במשך שנים לכישלון מהדהד. במהלך שנות ה-70 הפך כינויו ל "Needle Park" בשל פעילות הסמים הענפה שהתקיימה בו לאור היותו כמעט נטוש לחלוטין. לקראת סוף שנות ה-80 הוחלט לשפץ את הפארק, כשהמתכננים אבחנו, באופן נכון, את הכשל של הפארק בכך שהוא היה מנותק לגמרי מהרחובות סביבו, בין היתר באמצעות הגבהה. הפארק לא היה חשוף לרחוב, ולכן הפך למקום מאיים. כיום הפארק ממש "זולג" לתוך הרחוב:

עיון בתצלום האוירי של הפארק למעלה חושף שלוש נקודות כלליות מעניינות, שעשויות לשפוך אור, מעבר לגיוון השימושים, על ההצלחה שלו:
1. הפארק קטן – קטן יותר מגן מאיר בתל אביב. אפשר שזה מה שיוצר את הצפיפות העירונית החיונית בו.
2. רק כרבע מהשטח מכוסה דשא. זו מסקנה שבהחלט עשויה לתרום כאשר מתכננים פארקים בארץ, לאור מצב משק המים. מסתבר שפארק לא חייב להיות מכוסה לגמרי בדשא. להפך.
3. הפארק ממוקם באזור בעל צפיפות עירונית גבוהה ביותר, מה שמאפשר את גיוון השימושים הבריא שבו.
נעבור להדגמת הגיוון הזה, שמאפשר כאמור נוכחות מתמדת של אנשים בפארק. כפי שנראה, חלק ממאפייני הגיוון דורשים השקעת משאבים שוטפים רבים. עם זאת, חלקם אינם דורשים בהכרח השקעה כספית מרובה (יצויין שהפארק כיום, בעוד שהוא כפוף למחלקת הפארקים העירונית, ממומן ומנוהל שלא שלמטרות רווח על ידי גוף פרטי/ציבורי – סוגייה הראויה לדיון נפרד).
אם כן, אלו מספר דוגמאות המשקפות את שלל סוגי השימושים בפארק:

כפי שרואים בתמונה, בפארק פוזרו מאות כיסאות ושולחנות, שניתן להזיזם לכל מקום בפארק. זה מאפשר למבקרים להחליט בעצמם איפה לשבת ולקבוע במידה רבה את אופי הפעילות שלהם.

[בתמונה מימין: הדשא מוקף ב"רחובות" אספלט, שמאפשרים שימוש מוצל בימים שחם מדי לשהות בדשא החשוף. כן ישנו במקום קיוסק/בית קפה.]

[למטה מימין: במקום מופעלת פינת קריאה(!) ובה מאות ספרים שניתן לקחת ולקרוא בחינם. כפי שרואים בפינה הימנית העליונה של עגלת הספרים, הספרייה פועלת בחסות הבנק הענק HSBC. לטעמי זוהי דוגמה מובהקת לשימוש נבון בחסויות: החסות התאגידית מוצגת באופן בולט אך מאד צנוע. אין כוכב סגול ענק ומנצנץ של סלקום, או שור בצבעים של בנק לאומי, אך התאגיד עדיין מקבל קרדיט ראוי ומידתי.]
מלמטה תמונה נוספת של אזור הקריאה על רקע הדשא:

מסך להצגת סרטים בערבי הקיץ (בחסות HBO, אבל שוב באופן מאד צנוע):

שיעורי יוגה בחינם:

כישראלי, אחד הדברים שהיו הכי מעניינים בעיני היא העובדה שהכיסאות, הספרים ושאר החפצים הפזורים בפארק לא נעלמים, למרות שיש במקום כל כך הרבה אנשים. התשובה הקלה היא שמדובר בעניין "תרבותי" – אך אני לא מסכים לכך. [בתמונה מימין, אזור צ'יל אאוט.]
הסיבה שהחפצים לא נעלמים טמונה דווקא בעובדה שכל כך הרבה אנשים נמצאים בפארק. המבקרים הרבים בפארק בעצם משמשים כשומרי החוק והסדר מעצם נוכחותם. קשה מאד להעלים חפצים כשיש באזור נוכחות כזו ערה של בני אדם.
לסיכום, מדובר במרחב עירוני משובח ביותר. הוא משקף את ההבנה שהקמת פארק, בפני עצמה, אינה בהכרח משביחה את המרקם העירוני, וכי פארק צריך לקיים מספר תנאים כדי לעשות זאת. בעיקר, שווה לשאוב השראה מהשימושים הניתנים למימוש באופן זול יחסי – כגון הספריה והקרנת הסרטים; וכן מהתכנון המוצלח – שלדעתי, לטווח ארוך, אף מוזיל את התחזוקה של המקום (למשל, הקמת אזור דשא קטן יחסית, שעלות אחזקתו תהיה בהתאם קטנה יותר, וחסכונית יותר במים).

שני המגדלים

אלפי פוסטים ברחבי הבלוגוספירה נכתבו לעניין הדיון האלמותי "מגדלים כן/לא." בדרך כלל, התגובות הממסדיות (ממסד ההון + ממסד השלטון) לקריאות המחאה נגד המגדול, מציגות את המחאה ככזו הלוקה ב"הבסה עצמית." המבנה "הלוגי" של הטיעון הממסדי הבסיסי הוא כזה:
1. התנועות הירוקות רוצות לקדם נושאים סביבתיים, ביניהם הגנה על שטחים פתוחים;
2. הגנה על שטחים פתוחים מחייבת בנייה לגובה;
3. התנועות הירוקות מתנגדות לבניית מגדלים;
4. על כן, התנועות הירוקות מסכלות את ההגנה על שטחים פתוחים.
זהו טיעון דמגוגי כמובן. התנועות הירוקות, ובהקשר שלנו התנועה האורבנית, כלל אינן מתנגדות לבנייתם של מגדלים באשר הם. להפך, צפיפות (במובנה האורבני – כמדד למספר תושבים לשטח מסוים, לא כמדד למספר נפשות לחדר) היא אחד התנאים הבסיסיים ליצירת סביבה אורבנית מגוונת ובריאה. התנועה האורבנית, שהנחת היסוד שלה היא שרחובות מגוונים ושוקקים הם תנאי מחייב ליצירת סביבה עירונית טובה, תצא נגד מגדלים בעיקר כאשר אלו בנויים או ממוקמים באופן המביא להחרבת חיי הרחוב תחתם.
כמובן, ניתן להיכנס לדיון תאורטי אינסופי בעניין. במקום זאת, בחרתי להביא דוגמאות לשני מגדלים ששומרים על קשר בריא עם הרחוב. הדוגמה הראשונה היא מגדל באזור היסטורי; השנייה עוסקת במגדל באזור מסחרי.
הראשון הוא מלון ה-Mariott ברחוב Canal בניו אורלינס – רחוב היסטורי שמהווה גבול דרומי לאזור ה-French Quarter המפורסם.
המלון עצמו הוא מגדל בן כ-30 קומות. עם זאת, המגדל כלל אינו מורגש ברחוב משום שהבניין ההיסטורי שעל גביו בנוי המגדל נשמר לחלוטין ומשמש ככניסה למלון. חשוב להבחין: המבנה ההיסטורי לא שומר רק בתור "פלקט" בחזית המגדל, אלא שהוא נשמר כמבנה אוטונומי וחי.

בתמונה ניתן לראות את המלון. שמו לב למגדל הלבן שאת קומותיו הראשונות ניתן לראות בפינה השמאלית העליונה של התמונה – זהו המגדל בן 30 הקומות הבנוי על גבי המבנה ההיסטורי – מגמה אחת מאחורי חזית הרחוב. תמונה נוספת ניתן למצוא כאן.
עם זאת, יש לזכור שבניית מגדלים מאחורי חזית הרחוב באזורים היסטוריים – בעוד שהיא מהווה פתרון טוב לשימור חיי הרחוב – צריכה להישקל בזהירות רבה, משום שביכולתה להביא להפרת האיזון ההיסטורי בדרכים אחרות. למרות זאת, אין ספק שמדובר בפיתרון שמהווה את "הרע במיעוטו."
הדוגמה השנייה עוסקת בבניה בריאה של מגדל באזור עסקי ברובו, בו מתקיימת פעילות רחוב שוקקת של הולכי רגל. מדובר במגדל באזור טיימס סקוור במנהטן. (התנצלותי על הניסיון המסורבל משהו לחבר שתי תמונות לתמונה אחת הממחישה את כל גובהו של המגדל)

הצלחתו של המגדל הזה, כמו רבים אחרים במנהטן, "לחיות" במרחב בו הוא מצוי מבלי להשפיע עליו בצורה הרסנית טמונה בקשר של קומתו התחתונה עם הרחוב. כפי שרואים בתמונה, הקומה התחתונה פשוט מהווה המשך ישיר של הרחוב, ללא רחבות לובי בומבסטיות שמשום מה מאד מקובלת בארצנו. כך, המגדל כמעט ואינו מורגש על ידי הולכי הרגל, ואינו מחריב את המגוון שבחיי הרחוב.
לסיכום – בבואנו לדון בשאלת המגדלים, ראוי לדייק: השאלה אינה "מגדלים – כן/לא" אלא "מגדלים – איך."

הרחוב עושה את הפארק – Tompkins Square Park

בניית פארקים היא אחד מהפתרונות השטחיים ביותר – אך גם הנפוצים – לשיפור אזורים עירוניים כושלים. בהיעדר תמריצים להולכי רגל להימצא ברחובות שסביב הפארקים, אלו הופכים במהרה למקומות לא בטוחים במקרה הרע, או לנטושים ועצובים מאד במקרה הטוב (ראו ערך שלל הפארקים המפוזרים בעיר מודיעין – אולי העיר הגרועה בארץ מבחינה אורבאנית).
הטעות הנפוצה בהקשר הזה טמונה בהנחת היסוד שהפארק הוא שמשפר את הסביבה, בעוד שההיפך הוא הנכון – פארקים ניזונים מסביבתם, וככל שזו חיה יותר כך הפארק יהיה חיוני יותר, ובהתאם יתרום לשיפור האזור עוד יותר. כמובן, כדי שפארק יוכל למלא את התפקיד הזה עליו להיות מתוכנן נכון.
אגב, "שיפור הסביבה" בדרך כלל מוזכר בנשימה אחת עם תהליכי ג'נטריפיקציה (כניסת אוכלוסיות חזקות לאזורים נחשלים). תהליכים אלו בהחלט עשויים להחיות אזורים, אבל יש בהם פסול רב מבחינה חלוקתית – נושא ראוי לפוסט בפני עצמו.
דוגמה טובה ליחסי רחוב-פארק ניתן למצוא בטומפקינס סקוור פארק באיסט ווילג'.

[טומפקינס סקוור פארק. Avenue B ממזרח, Avenue A ממערב.]
הפארק הוקם ב-1850, מה שלא מנע השכונה מסביב להפוך בעשורים שלאחר מכן לאחת מהגרועות במנהטן. עצם קיומו של פארק גדול באמצע השכונה לא רק שלא מנע את התהליכים הללו כלל, אלא להיפך. לאורך השנים התרחשו בפארק מספר התפרעויות המוניות, האחרונה שבהן ב-1988 כשמאות הומלסים ומכורים, שהתמקמו במקום כמעט דרך קבע, התעמתו עם שוטרים שדרשו מהם להתפנות. הפארק הפך לנטל רציני על השכונה, עד כדי כך שהוא נסגר ב-1992 – הן לשם שיפוצים והן לשם גירוש אוכלוסיות השוליים ששהו בו.
בתחילת שנות ה-90 עבר האזור, ובעיקר Avenue A שנמצא מערבית לפארק, תהליכי ג'נטריפקציה שהובילו לפיתוח הרחוב ולהחייאת הפארק. השילוב של החייאת הרחוב יחד עם תכנון נכון, הפכו את הפארק ממקום נחשל לאזור עירוני מוצלח ביותר:

[התמונה מימין – Avenue A: הרחוב מושך הולכי רגל רבים בשל בתי העסק המגוונים שבו. הפארק שואב את הולכי הרגל האלו.]

[התמונה למטה – הפארק בנוי כהמשך ישיר של רחוב 9 וכך משתלב היטב במרחב העירוני. הולכי רגל נכנסים לפארק באופן מזדמן, כדי להמשיך ללכת על רחוב 9, וכך תורמים לחיוניות והביטחון שבו.]

[למעלה – בפארק מדשאות עם עצים מפוזרים, כך שיש גם אזורים שטופי שמש וגם אזורים מוצלים. צורמת רק ההתעקשות האמריקאית לגדר את הפארק למתחמים פנימיים.]

[מפתח להצלחת הפארק, מעבר לקשר שלו עם הרחוב, הוא עירוב השימושים בתחום הפארק עצמו, באופן שמבטיח משיכת אנשים לאורך רוב שעות היום. כפי שרואים בתמונה למעלה, הפארק נותן מענה, בין היתר, לצרכיהם של מבוגרים, ילדים, בעלי כלבים והולכי רגל מזדמנים שחוצים את הפארק כהמשך ישיר לרחוב 9.]
אידיליה בצד, חשוב לזכור שהתהליך שעברה סביבתו של הפארק הביא, בצד החייאת האזור, לדחיקת תושביו המקוריים. אבל זה כאמור נושא לפוסט אחר.