להוריד את הכיכר/על הפרדת מפלסים

27 11 2009

התנועה להורדת כיכר דיזנגוף למפלס הרחוב עוברת להילוך גבוה. זוהי אחת מהמחאות האורבניות המוצדקות והחשובות כיום. בניגוד לטענות שנשמעות מדי פעם כאילו מדובר במאבק "בועתי" מתפנק, הרי שהצלחת המאבק עשויה להביא לשינוי דרמטי במרחב, שיקרין על כל מרכז תל אביב וישפיע ישירות על איכות החיים של רבים מהתושבים. כשהולכים מצפון לדרום על רחוב דיזנגוף, אי אפשר שלא לשים לב להידרדרות ההדרגתית באיכות הרחוב ככל שמתקרבים לכיכר:

החורבן העירוני הזה – במקום המרכזי בעיר – משפיע על איכות המרחב הציבורי, ולא פחות מכך – על הרווחה הכלכלית של העסקים באזור. החורבן הזה הוא תולדה ישירה של בעיות רבות, שמקור כולן באפקטים שנוצרים עקב הפרדת המפלסים שהכיכר, בצורתה הנוכחית, יוצרת. הפרדת מפלסים, בכל מקום שבו היא נעשית, יוצרת את אותן בעיות. רק במקרים נדירים אפשר לתקן אותן.

 בתמונה למעלה רואים דוגמה קיצונית נוספת להפרדת מפלסים, והיא מסילת הסאבוויי שבוקעת מהקרקע בשדרות ברודוויי שבמנהטן, סמוך לרחוב 125. המסילה יוצאת שם מהקרקע כדי ליצור גשר ענק מעל הרחוב. כמה מהבעיות שנוצרות כאן זהות לאלו שנוצרות באזור כיכר דיזנגוף, כמו גם בכל מקום בו נעשית הפרדת מפלסים.
1. הפרדת המפלסים מחסלת תנועת הולכי רגל, או, במקרה הטוב, מפצלת אותה. כך או כך היא מורידה את צפיפות הולכי הרגל ברחוב, שהיא תנאי ליצירת סביבה עירונית טובה. הרחקת הולכי הרגל יכולה להיות ישירה (כאשר אין מעבר עקב ההפרדה, או שהמעבר הופך להיות קשה – כמו בכיכר דיזנגוף) או עקיפה (כשיש מעבר, אבל האזור הופך ללא נעים).
2. הפרדת מפלסים יוצרת מבנים קשים לתחזוק. הריקבון של כיכר דיזנגוף מאפיין מקומות רבים אחרים שבהם יש הפרדת מפלסים (למשל, כיכר אתרים). המבנים שנוצרים עקב ההפרדה מסובכים לתחזוק, ולכן מידרדרים במהרה. כתוצאה מכך, אנשים מתרחקים מהמקום.

[בתמונה רואים את הריקבון שניכר בתשתיות, שנדרשים משאבים רבים מאד כדי לתחזק] 
3. הפרדת המפלסים יוצרת אזור ספר עירוני. בשל הרחקת הולכי הרגל מהאזור המופרד, מתרחקים הולכי הרגל, במעין תגובת שרשרת, גם מהאזורים הסמוכים לאזור זה. כתוצאה מכך, גם הרחובות הסמוכים להפרדת השימושים סובלים ממנה (וכך ניתן להסביר למה במקרה של דיזנגוף, לא רק העסקים שתחת הכיכר סובלים, אלא שכל האזור הסמוך נמצא במצב ירוד). כך, מתפתחות תופעות מוזרות ברחובות הסמוכים, כגון הסניף הזה של מקדונלד'ס, שנמצא על הרחוב לא רחוק מהגשר.

במקרים נדירים, ניתן לשפר את המצב באמצעות פתרונות יצירתיים, כמו כאן:

[יצירת מרחב מסחרי באמצעות שימוש במפלס המופרד באזור ה-Highline במנהטן]
לדעתי פתרונות כאלה לא יכולים להיות מיושמים במבנה מורכב כמו כיכר דיזנגוף. הניסיונות של העירייה לאורך השנים להחיות את המקום באמצעות השוק השבועי שנערך מתחתיו כשלו לחלוטין. לכן, כדי להחיות את כל האזור, אין מנוס מלבטל את הפרדת המפלסים – ולהוריד את הכיכר חזרה למפלס הרחוב.





The H Factor

12 11 2009

בהמשך לדיון בעניין היעדר ה"שקט" במרחב העירוני, שלכאורה אמור להצדיק מעבר לפרברים או תמיכה בהפרדת שימושים, עולה השאלה – האם אפשר לשמור על עירוב שימושים בריא, המעודד נוכחות הולכי רגל ברחוב לאורך רוב שעות היממה, ועדיין להצליח לישון בשקט בלילה בלי פאב מתחת לבית? אחרי הכל, גם גדולי האורבניסטים לא רוצים לשמוע את קובי פרץ בפול-ווליום בשלוש לפנות בוקר. התשובה היא חד-משמעית כן, ואפילו באופן די פשוט. הפתרון טמון בחלוקת שימושים עירונית על פי מודל ה-H:

המלבנים האדומים בסכימה למעלה מייצגים רחובות שבהם יש שימוש מעורב, והמלבן הירוק – רחוב למגורים בלבד. המרחק בין הרחובות האדומים צריך להיות לא גדול (בלוקים קצרים), כדי לעודד הולכי רגל שרוצים לעבור בין רחובות אדומים לעבור דרך הרחובות הירוקים. תכנון כזה משיג כמה מטרות: תושבי הרחוב הירוק נהנים משלוה יחסית; בנוסף הם נהנים מהיתרונות של עירוב השימושים (לא צריכים להשתמש ברכב לכל דבר); וגם מרוויחים מנוכחותם של הולכי רגל ברחובות שלהם (נוכחות שיוצרת ביטחון ותחושת חיוניות). רובה ככולה של מנהטן מתוכננת בשיטה זו – בשדרות יש שימושים מעורבים, ואילו ברחובות שחוצים אותן יש כמעט רק מבני מגורים, ובהתאם לכך הם שקטים מאד.
בארץ ה-H ממש לא נפוץ, שלא לומר נדיר. בישראל שכיח הרבה יותר המודל שמושפע מהעיירה האמריקאית הקלאסית, שבה עובר רחוב אחד ראשי (Main Street), ומסביבו בלוקים ארוכים של מגורים. כך (במקרה הטוב) הרחוב הראשי חי, ואולי גם האזור הסמוך אליו מיידית, אך ככל שמרחיקים ממנו הרחובות מתים. דוגמה טובה הוא רחוב אחוזה ברעננה:
 
בתל אביב יש כמה Hים מוצלחים. נביא שתי דוגמאות.
הדוגמה הראשונה היא צורת ה-H שנוצרת מהשימושים המעורבים ברחובות אבן גבירול וקינג ג'ורג', כשרחוב מאנה השקט עובר באמצע. מדובר באחד האזורים האהובים עלי בתל אביב, וגורם משמעותי ביותר לחיוניות שלו טמון בקשר שבין הרחובות האלה.

הדוגמה השניה משקפת את הפוטנציאל (הלא-ממומש בינתיים) של האזור הצפוני של פלורנטין, בין הרחובות אילת בצפון לוולפסון בדרום:

שלל צורות ה-H של הבלוקים בצפון פלורנטין משקפים את מה שידוע זה מכבר לחובבי העירוניות בתל אביב – מדובר באחד האזורים בעלי הפוטנציאל האורבני הגבוה ביותר בעיר. יש בו רחובות מתאימים לשימושים מעורבים לצד רחובות שקטים יותר המתאימים למגורים, ברמת צפיפות עירונית טובה. הרחובות האלה משולבים יחד במערכת של בלוקים קצרים. עם קצת השקעה בתשתיות, ובראשה החייאת רחוב אילת ושדרוג רחוב מטלון, אין ספק שהשכונה הזאת תתרומם מהר מאד.
השורה התחתונה היא שהטענה לפיה חיים עירוניים שפויים מחייבים הפרדת שימושים היא טענה דמגוגית. לאחרונה נעשה בה שימוש כדי להצדיק את מדיניות מתחמי הבילוי ההרסנית של עיריית תל אביב. כפי שראינו ישנן דרכים פשוטות לשלב בין הדברים מבלי להחריב את המרחב העירוני.





אלנבי של מטה

3 08 2009

כבר מזה זמן אני חושב שמי שיצליח לפצח את חידת נחשלותו של רחוב אלנבי יהיה זכאי לפרס מיוחד. מדובר ברחוב בעל פוטנציאל אורבני רב, שיש בו ארכיטקטורה מעניינת ומדרכות רחבות.
[בתמונה – עזובה אופיינית באלנבי.]
כמובן, עולה השאלה, איך יכול להיות שחלקו הצפון-מערבי של אלנבי נראה כל כך גרוע, למרות שהוא כל כך קרוב לים? התשובה – באופן כללי – היא כי חלק זה של אלנבי עלוב במיוחד דווקא בשל קרבתו לים; או יותר נכון – בשל קרבתו/ניתוקו מהים.
חלקו הדרומי של אלנבי שווה דיון גם כן – לעת עתה נסתפק בהנחה שהוא במצב לא טוב עקב גלי ההדף ששולחת התחנה המרכזית החדשה לכל עבר, אבל זה עניין לפוסט נפרד.
כאמור, לדעתי, חלקו הצפוני של אלנבי כושל דווקא בשל קרבתו המנותקת מהים. קרבתו לים הופכת את המקום לאזור גבול פנים-עירוני (כדברי ג'ייקובס): היינו, אזור עירוני הגובל באזור גדול של שימוש ייחודי. גופי מים, כגון הים, מהווים מטבע הדברים אזורים של שימוש ייחודי. חוף ים, בדרך כלל, ימשוך אנשים רבים במשך היום, אך מעטים מאד – יחסית לגודלו – לאחר רדת הערב. לכן, עם רדת הערב, יורד באופן דרמטי מספר הולכי הרגל המשתמשים ברחובות הגובלים לאזור השימוש הייחודי (הים בענייננו), דבר שגורם לעזובה. לכן, אין להתפלא שצפון אלנבי נמצא במצבו – דווקא לאור קרבתו לים. עם זאת, ניתן כמובן להקל על פגיעתה של תופעת "אזורי הגבול הפנים-עירוניים". חשוב לציין, שהשימושים ברחוב לא עושים דבר כדי להביא להקלה כזו, אלא רק יוצרים בעיות על גבי בעיות. נדגים את הדברים:
 
ראשית, רחוב אלנבי מעצים את בעיותיו כאזור גבול בכך שהוא מנותק מהים, כך שהולכי רגל בדרכם לים מעדיפים רחובות אחרים. הניתוק נעשה באמצעות הכיכר הזו, שלאחריה יש מכשול נוסף – האוטוסטרדה של רציף הרברט סמואל (שמשפיעה לרעה גם על שאר הרחובות שניצבים לה).
נעבור הלאה:

זהו אחד מבתי הקפה/מסעדות זולות שנמצאות בחלקה הדרומי של הכיכר. בתי העסק הללו מדגימים את בעיית אזור הגבול של אלנבי באופן מדוייק – לכאורה, נראה לא הגיוני שהמקומות הללו יהיו כה עלובים ועזובים, כשהם במרחק מטרים ספורים מהחוף. אבל זו בדיוק הסיבה לעליבותם: הם לא מסוגלים להתחרות עם החוף הסמוך. למה שמישהו יישב בבית הקפה הזה, כשהחוף – שמציע מקומות אטרקטיביים בהרבה – נמצא בצד השני של הכביש?
נעבור לצד הצפוני של הרחוב. גם שם נעשה ברחוב סיכול ממוקד:

אנו רואים בתמונה, בחלק הרחוק, את מגדל האופרה – שמשפיע על הרחוב כמו כל קניון אופייני: הוא מחסל את הרחוב שסביבו. הוא אולי מושך הולכי רגל מהטיילת, אבל לא מביא לשום תנועה על רחוב אלנבי עצמו, משום שהחנויות שנמצאות בו – או דומות להן – נמצאות גם בכל מקום אחר במרכז תל אביב. לדוגמה, אין שום סיבה למי שנמצא בשנקין-אלנבי לרדת על אלנבי במיוחד כדי להגיע למגדל האופרה.
בחלקה הקרוב של התמונה (בית מגדלור, במפגש אלנבי-בן יהודה) אנו רואים מגדל כעור נוסף שכלל לא מתקשר עם הרחוב.
מבט נוסף על בית מגדלור:

בית מגדלור הוא עוד גורם שלא מאפשר לאלנבי להתרומם מעל הסטטוס הבעייתי שלו כאזור גבול פנים-עירוני. זהו מגדל מהגרועים שיש, הן מבחינה חיצונית והן מבחינת הקשר (או אי-הקשר) שלו עם הרחוב.
מעבר לרחוב בן יהודה, היכן שעמד קולנוע מוגרבי, כיום ישנו חניון [בתמונה למטה מימין].

חניונים הם "חורים שחורים" אורבניים. הם מחסלים את הרחוב סביבם, ואין כמעט כל דרך מעשית למנוע זאת. מובן שאין כל טעם שכיכר כה מרכזית בעיר תשמש כחניון. ניתן לדמיין איך המקום היה נראה אם במקום החניון הייתה עומדת כיכר. למרות זאת, גם הפיכת כיכר מוגרבי לכיכר עירונית ראויה אין בה, כשלעצמה, כדי להציל את צפון אלנבי מגורלו העצוב. רק שיפוץ מסיבי תוך שינוי הקשר של הרחוב עם הים – באופן אשר יהפוך את הרחוב לאטרקציה גם בפני עצמו, עשויים להביא את השינוי. ספק עם אם הדבר אפשרי כיום.





גיוון שימושים בפארקים

2 07 2009

לפני כמה שבועות כתבתי פוסט שעסק, באופן כללי, בתנאים שנדרשים להתקיים לשם הקמת פארקים מוצלחים. בין היתר, אחד התנאים הוא גיוון שימושים בפארק, אשר מביא להימצאות אנשים רבים בו לאורך רוב שנות היממה – באופן המונע יצירת פארקים עצובים ונטושים.
לשם הדגמת גיוון השימושים המתאפשר בפארק בסביבה עירונית, בחרתי להביא פארק עירוני הנחשב לבין המוצלחים מסוגו בעולם – ברייאנט פארק שבמרכז מנהטן:

ברייאנט פארק, כמו פארקים רבים מסוגו, נחשב במשך שנים לכישלון מהדהד. במהלך שנות ה-70 הפך כינויו ל "Needle Park" בשל פעילות הסמים הענפה שהתקיימה בו לאור היותו כמעט נטוש לחלוטין. לקראת סוף שנות ה-80 הוחלט לשפץ את הפארק, כשהמתכננים אבחנו, באופן נכון, את הכשל של הפארק בכך שהוא היה מנותק לגמרי מהרחובות סביבו, בין היתר באמצעות הגבהה. הפארק לא היה חשוף לרחוב, ולכן הפך למקום מאיים. כיום הפארק ממש "זולג" לתוך הרחוב:

עיון בתצלום האוירי של הפארק למעלה חושף שלוש נקודות כלליות מעניינות, שעשויות לשפוך אור, מעבר לגיוון השימושים, על ההצלחה שלו:
1. הפארק קטן – קטן יותר מגן מאיר בתל אביב. אפשר שזה מה שיוצר את הצפיפות העירונית החיונית בו.
2. רק כרבע מהשטח מכוסה דשא. זו מסקנה שבהחלט עשויה לתרום כאשר מתכננים פארקים בארץ, לאור מצב משק המים. מסתבר שפארק לא חייב להיות מכוסה לגמרי בדשא. להפך.
3. הפארק ממוקם באזור בעל צפיפות עירונית גבוהה ביותר, מה שמאפשר את גיוון השימושים הבריא שבו.
נעבור להדגמת הגיוון הזה, שמאפשר כאמור נוכחות מתמדת של אנשים בפארק. כפי שנראה, חלק ממאפייני הגיוון דורשים השקעת משאבים שוטפים רבים. עם זאת, חלקם אינם דורשים בהכרח השקעה כספית מרובה (יצויין שהפארק כיום, בעוד שהוא כפוף למחלקת הפארקים העירונית, ממומן ומנוהל שלא שלמטרות רווח על ידי גוף פרטי/ציבורי – סוגייה הראויה לדיון נפרד).
אם כן, אלו מספר דוגמאות המשקפות את שלל סוגי השימושים בפארק:

כפי שרואים בתמונה, בפארק פוזרו מאות כיסאות ושולחנות, שניתן להזיזם לכל מקום בפארק. זה מאפשר למבקרים להחליט בעצמם איפה לשבת ולקבוע במידה רבה את אופי הפעילות שלהם.

[בתמונה מימין: הדשא מוקף ב"רחובות" אספלט, שמאפשרים שימוש מוצל בימים שחם מדי לשהות בדשא החשוף. כן ישנו במקום קיוסק/בית קפה.]

[למטה מימין: במקום מופעלת פינת קריאה(!) ובה מאות ספרים שניתן לקחת ולקרוא בחינם. כפי שרואים בפינה הימנית העליונה של עגלת הספרים, הספרייה פועלת בחסות הבנק הענק HSBC. לטעמי זוהי דוגמה מובהקת לשימוש נבון בחסויות: החסות התאגידית מוצגת באופן בולט אך מאד צנוע. אין כוכב סגול ענק ומנצנץ של סלקום, או שור בצבעים של בנק לאומי, אך התאגיד עדיין מקבל קרדיט ראוי ומידתי.]
מלמטה תמונה נוספת של אזור הקריאה על רקע הדשא:

מסך להצגת סרטים בערבי הקיץ (בחסות HBO, אבל שוב באופן מאד צנוע):

שיעורי יוגה בחינם:


כישראלי, אחד הדברים שהיו הכי מעניינים בעיני היא העובדה שהכיסאות, הספרים ושאר החפצים הפזורים בפארק לא נעלמים, למרות שיש במקום כל כך הרבה אנשים. התשובה הקלה היא שמדובר בעניין "תרבותי" – אך אני לא מסכים לכך. [בתמונה מימין, אזור צ'יל אאוט.]
הסיבה שהחפצים לא נעלמים טמונה דווקא בעובדה שכל כך הרבה אנשים נמצאים בפארק. המבקרים הרבים בפארק בעצם משמשים כשומרי החוק והסדר מעצם נוכחותם. קשה מאד להעלים חפצים כשיש באזור נוכחות כזו ערה של בני אדם.
לסיכום, מדובר במרחב עירוני משובח ביותר. הוא משקף את ההבנה שהקמת פארק, בפני עצמה, אינה בהכרח משביחה את המרקם העירוני, וכי פארק צריך לקיים מספר תנאים כדי לעשות זאת. בעיקר, שווה לשאוב השראה מהשימושים הניתנים למימוש באופן זול יחסי – כגון הספריה והקרנת הסרטים; וכן מהתכנון המוצלח – שלדעתי, לטווח ארוך, אף מוזיל את התחזוקה של המקום (למשל, הקמת אזור דשא קטן יחסית, שעלות אחזקתו תהיה בהתאם קטנה יותר, וחסכונית יותר במים).





החטא (שבירת המרחב העירוני) ועונשו (הריסת הרחוב)

27 06 2009

פעמים רבות, כדי להבין מדוע רחוב, הנמצא לכאורה בסביבה תוססת וחיה, הופך "מת", די להסתכל בבנייה שסביבו. דוגמה מאלפת ניתן למצוא בפרוייקט בשם "וושינגטון סקוור וילג'" אשר נמצא בלב אזור הוילג' במנהטן:

[גבולות הפרוייקט מסומנים בצהוב; במרכז הפרוייקט עובר רחוב בליקר; גבולותיו הצפוניים והדרומיים הם רחובות 3 והאוסטון בהתאמה, המזרחייים והמערבים הם רחובות מרסר ולה גוארדיה.]
הפרוייקט נבנה בסוף שנות ה-50, ומייצג באופן מובהק את הגישה שג'ייקובס מגדירה כ "Radiant Garden City" – גישה הרואה ברחוב העירוני מקום שיש להימנע ממנו, וגורסת כי ניתן להשיג איכות חיים גבוהה כאשר בונים מגדלים ומקיפים אותם בפארקים. בנייתו של הפרוייקט נעשתה בשיטת ה"פינוי בינוי". לצורך כך, פונו שלושה בלוקים שלמים (!) שבהם היו שימושים מעורבים (הבלוקים המקוריים היו בנויים באופן זהה לאלו שנמצאים כיום מצידיו של הפרוייקט, ואותם ניתן לראות בתמונה). החל משנות ה-60 משמש הפרוייקט למגורי סטודנטים וסגל של אוניברסיטת NYU. פרטים נוספים (כולל על המאבק המוצלח של תושבי השכונה נגד האוטוסטרדה שאמורה הייתה להיבנות כדי לשמש את הפרוייקט) ניתן למצוא כאן.
כאמור, הפרוייקט נמצא בלב הוילג' – אחד האזורים המוצלחים בניו יורק, תודות לעירוב השימושים שבו והבלוקים הקצרים המאפיינים אותו – ועל כן הוא מהווה דוגמה טובה כיצד סוג הבנייה הזה עלול להחריב את המרחב האורבני, אף כאשר הוא ממוקם באזור מוצלח מאד. מהחיוניות של רחוב בליקר (אשר נקטע על ידי הפרוייקט) ניתן להתרשם דרך Street View של גוגל:

View Larger Map
באופן לא מפתיע, הרחובות שמסביב לפרוייקט סובלים מגלי ההדף שהוא יוצר. כמו רוב הפרוייקטים מהסוג הזה, המגדלים תוכננו כדי לייתר כל מגע של דייריהם עם הרחוב. לכן, המגדלים בנויים מעל חניון המכיל 650 מקומות, המאפשר לדיירים לדלג מעל הרחוב הישר לתוך דירותיהם. בנוסף, למגדלים כלל אין חזית לרחוב, משום שהם מוקפים בגדרות ופארקים:
[מימין: זוהי הגדר המפרידה בין הרחוב והפרוייקט;]
https://eliavism.files.wordpress.com/2009/06/lg6.jpg [למטה: הגדר נקטעת רק כדי לאפשר פתח כניסה למגרשי החנייה התת-קרקעיים.] הצירוף של הגדר והחניון התת-קרקעי אכן מספק לדיירי המגדלים סביבה סטרילית מהרחוב, אך זאת במחיר כבד של הריסת המרחב האורבני שמסביב.
המשמעות המיידית היא שהרחובות הללו סובלים מנפח תנועה מצומצם ביותר של הולכי רגל, ביחס לאלו הסמוכים להם. את ההבדל ניתן להרגיש בקלות: בניגוד לאווירה הנעימה שבשאר רחובות הוילג', אזור הפרוייקט מדכא; לדבר יש אף תוצאות כלכליות מוחשיות, המתבטאות בריבוי העסקים הכושלים והמוזנחים שמסביב. כמה דוגמאות מרחוב לה גוארדיה שממערבית למגדלים:



הדבר ברור: אי הצלחתם של העסקים המצולמים למעלה נובעת ישירות מהחרבתו של הרחוב ומנפח התנועה הדל בו. לא עובר זמן והרחוב הנטוש מזמין פעילויות מפוקפקות – וכך הרחוב הופך ל"נבואה המגשימה את עצמה" – דיירי המגדלים רואים את הרחוב העלוב והמרתיע וכך מצדיקים לעצמם, בסוג של מעגל קסמים, את הניתוק ממנו. בהתאם, הדבר מעודד ייזום של פרוייקטים דומים נוספים אשר רואים ברחוב "אויב". לדעתי זוהי מסקנה פשוטה מאד, ובניגוד למצבים רבים אחרים, מייצגת מצב אשר ניתן לחיזוי בקלות כאשר מתכננים מתחמים עירוניים. אני בטוח שבחינה של מתחמים דומים תביא למסקנה זהה. אשמח לשמוע על דוגמאות נוספות.





בלוק קצר, עירוניות עמוקה

19 06 2009

אחד התנאים שג'ייקובס מציגה להיווצרותה של רקמה עירונית טובה הוא קיומם של "בלוקים קצרים" במרחב העירוני. המושג "בלוק" משמעותו שטח בנוי התחום ברחובות, כאשר בדרך כלל לא ניתן לעבור דרך השטח הבנוי מרחוב לרחוב, אלא אם הולכים עד לקצה הבלוק.
מדוע בלוקים קצרים תורמים לעירוניות?
הנחת היסוד היא שעירוניות טובה מבוססת על גיוון, המביא לנוכחותם של הולכי רגל רבים ברחוב – לאורך רוב שעות היממה. גיוון דורש את נגישותו של המרחב העירוני לאותם הולכי רגל – אלו שבאים במתכוון למקום מסויים, וביתר שאת – הולכי רגל "אקראיים" שנקרים למקום מסויים באופן מזדמן, בדרכם למקום אחר. כאשר ישנם יותר הולכי רגל "אקראיים," כך נחשפים בתי עסק הנמצאים ברחוב ליותר לקוחות פוטנציאליים – תנאי הכרחי לשגשוג.
נבחן, לאור הנחה זו, את "התנהגות" הולכי הרגל בבלוקים ארוכים (דיאגרמה דומה – אך לא זהה – ניתן למצוא בספרה של ג'ייקובס).

בדיאגרמה אנו רואים שלושה בלוקים ארוכים. כתוצאה ממבנה זה, כאשר הולכת רגל תצא מנקודה A (למשל – דירה) לנקודה B (למשל – תחנת אוטובוס), היא תמיד תבחר באותה דרך בדיוק. בהתאם, היא לעולם לא תבוא במגע אקראי עם אנשים או בתי עסק הנמצאים בנקודות אחרות בבלוק, אלא אם תלך לנקודות אלה במתכוון. התוצאה היא כי השוק הנגיש לבתי העסק הללו מצומצם באופן משמעותי.
ומה כאשר הבלוקים קצרים?

במצב זה יש להולכת הרגל פי 4 אפשרויות להגיע לנקודה B, ומשמעות הדבר היא כי בתי עסק וגורמים אחרים המצויים לאורך מסלולים אלה יהיו בעלי פוטנציאל חשיפה גבוה הרבה יותר. בהתאם, סביר להניח שהם יהיו מצליחים ומגוונים יותר, וכך יתפתח עירוב שימושים בריא.
ניתן בקלות למצוא דוגמאות רלוונטיות אצלנו.

בתמונה למעלה האזור המרכזי של פלורנטין. עיון בתמונה מגלה אולי מדוע הפך רחוב פלורנטין לרחוב חי המהווה את מרכז השכונה. רחוב פלורנטין מסומן באדום. ניתן לראות שהוא עובר בין בלוקים שאורכם כ-40 מטר בלבד (רחובות ויטל, בן עטר, בנבנישתי, וושינגטון והקישון). מנגד, הרחובות המקבילים לו מצפון – קורדוברו פרנקל ווולפסון, לפי הסדר – מחולקים לבלוקים ארוכים יותר (כ-160 מטרים). ובהתאם, רמת הפיתוח והגיוון בהם יורדת בהדרגה ככל שמרחיקים מרחוב פלורנטין. אך זהו מצב בהחלט נסבל. לקטסטרופה אמיתית אין צורך להרחיק יותר מדי, תמיד ניתן לסמוך על ה"עיר" מודיעין שתספק דוגמאות למכביר:

אורך ה"בלוק" (או שמא אמבה?) המסומן באדום הוא כ-600 מטרים (!!!) בכל צד. מובן מאליו שאף אדם הגר בחלקו הצפוני לא ילך במקרה לחלקו הדרומי. אך הדבר לא מפתיע, משום שמודיעין תוכננה לכלי רכב ולא להולכי רגל, ובהתאם לכך רמתה האורבנית נמוכה ביותר (בהקשר זה, ראו את הניסוי בבני אדם הקרוי "בלוק רבע הקילומטר" בבאר שבע).
באופן אסוציאטיבי, הבלוק המודיעיני הזה הזכיר לי בצורתו מבנה של התנחלות טיפוסית, המורכבת אף היא מבלוקים ארוכים – בדיוק כדי למנוע אפשרויות מעבר ברגל, בין היתר מסיבות בטחוניות:

לסיכום -לבלוקים קצרים השפעה מכרעת על אופיו של הרחוב – השפעה שראוי שתלקח בחשבון בכל הליך תכנוני.





שני המגדלים

17 06 2009

אלפי פוסטים ברחבי הבלוגוספירה נכתבו לעניין הדיון האלמותי "מגדלים כן/לא." בדרך כלל, התגובות הממסדיות (ממסד ההון + ממסד השלטון) לקריאות המחאה נגד המגדול, מציגות את המחאה ככזו הלוקה ב"הבסה עצמית." המבנה "הלוגי" של הטיעון הממסדי הבסיסי הוא כזה:
1. התנועות הירוקות רוצות לקדם נושאים סביבתיים, ביניהם הגנה על שטחים פתוחים;
2. הגנה על שטחים פתוחים מחייבת בנייה לגובה;
3. התנועות הירוקות מתנגדות לבניית מגדלים;
4. על כן, התנועות הירוקות מסכלות את ההגנה על שטחים פתוחים.
זהו טיעון דמגוגי כמובן. התנועות הירוקות, ובהקשר שלנו התנועה האורבנית, כלל אינן מתנגדות לבנייתם של מגדלים באשר הם. להפך, צפיפות (במובנה האורבני – כמדד למספר תושבים לשטח מסוים, לא כמדד למספר נפשות לחדר) היא אחד התנאים הבסיסיים ליצירת סביבה אורבנית מגוונת ובריאה. התנועה האורבנית, שהנחת היסוד שלה היא שרחובות מגוונים ושוקקים הם תנאי מחייב ליצירת סביבה עירונית טובה, תצא נגד מגדלים בעיקר כאשר אלו בנויים או ממוקמים באופן המביא להחרבת חיי הרחוב תחתם.
כמובן, ניתן להיכנס לדיון תאורטי אינסופי בעניין. במקום זאת, בחרתי להביא דוגמאות לשני מגדלים ששומרים על קשר בריא עם הרחוב. הדוגמה הראשונה היא מגדל באזור היסטורי; השנייה עוסקת במגדל באזור מסחרי.
הראשון הוא מלון ה-Mariott ברחוב Canal בניו אורלינס – רחוב היסטורי שמהווה גבול דרומי לאזור ה-French Quarter המפורסם.
המלון עצמו הוא מגדל בן כ-30 קומות. עם זאת, המגדל כלל אינו מורגש ברחוב משום שהבניין ההיסטורי שעל גביו בנוי המגדל נשמר לחלוטין ומשמש ככניסה למלון. חשוב להבחין: המבנה ההיסטורי לא שומר רק בתור "פלקט" בחזית המגדל, אלא שהוא נשמר כמבנה אוטונומי וחי.

בתמונה ניתן לראות את המלון. שמו לב למגדל הלבן שאת קומותיו הראשונות ניתן לראות בפינה השמאלית העליונה של התמונה – זהו המגדל בן 30 הקומות הבנוי על גבי המבנה ההיסטורי – מגמה אחת מאחורי חזית הרחוב. תמונה נוספת ניתן למצוא כאן.
עם זאת, יש לזכור שבניית מגדלים מאחורי חזית הרחוב באזורים היסטוריים – בעוד שהיא מהווה פתרון טוב לשימור חיי הרחוב – צריכה להישקל בזהירות רבה, משום שביכולתה להביא להפרת האיזון ההיסטורי בדרכים אחרות. למרות זאת, אין ספק שמדובר בפיתרון שמהווה את "הרע במיעוטו."
הדוגמה השנייה עוסקת בבניה בריאה של מגדל באזור עסקי ברובו, בו מתקיימת פעילות רחוב שוקקת של הולכי רגל. מדובר במגדל באזור טיימס סקוור במנהטן. (התנצלותי על הניסיון המסורבל משהו לחבר שתי תמונות לתמונה אחת הממחישה את כל גובהו של המגדל)

הצלחתו של המגדל הזה, כמו רבים אחרים במנהטן, "לחיות" במרחב בו הוא מצוי מבלי להשפיע עליו בצורה הרסנית טמונה בקשר של קומתו התחתונה עם הרחוב. כפי שרואים בתמונה, הקומה התחתונה פשוט מהווה המשך ישיר של הרחוב, ללא רחבות לובי בומבסטיות שמשום מה מאד מקובלת בארצנו. כך, המגדל כמעט ואינו מורגש על ידי הולכי הרגל, ואינו מחריב את המגוון שבחיי הרחוב.
לסיכום – בבואנו לדון בשאלת המגדלים, ראוי לדייק: השאלה אינה "מגדלים – כן/לא" אלא "מגדלים – איך."