למכורי הרכב הפרטי

13 06 2011

יש תרופה.

(תודה לאדוה)





מוזיאון ישראל ונוסטלגיה ירושלמית

28 07 2010

השבוע נפתח מוזיאון ישראל המחודש, לאחר מספר שנים של שיפוצים בעלות של עשרות מיליוני דולרים. הארוע המשמח הזה מתרחש באותו שבוע שעמית, מגדולי המאמינים בתחייתה האורבנית של ירושלים, פרסם פוסט אופטימי במיוחד לגבי יציאתה של ירושלים מהמשבר שפקד אותה מאז תחילת העשור. שני הארועים האלה מצדיקים בהחלט ביקור בירושלים.
כירושלמי במקור, יש לי זכרונות רבים ממוזיאון ישראל. כתלמידים, היינו מקבלים כרטיסים שנתיים בחינם, וכמה פעמים בשנה היינו הולכים, במסגרת בית הספר, לביקור במוזיאון שנמשך יום שלם ולאחריו היינו משתחררים מוקדם הביתה. למותר לציין שאלו היו ימים שהיינו מחכים להם בקוצר רוח. יש גם משהו מיוחד מאד בעמק המצלבה שמסביב למוזיאון. כמו במקומות רבים בירושלים, יש שם תחושה מאד מוחשית כאילו העמק טומן בחובו משהו היסטורי, מסתורי, בעל משמעות. אין ירושלמי שגדל בשכונות המרכזיות של ירושלים, שאין לו לפחות זכרון אחד של שיטוט לילי במקום המוזר הזה, שנמצא בדיוק באמצע העיר אבל עם זאת כמו שרוי במימד אחר.
בחזרה למוזיאון. מוזיאון ישראל מייצג בעיני את כל מה שטוב בירושלים – ובתקווה שיחזור להיות דומיננטי בה – העומק, רב התרבותיות, כובד הראש שמעיד על מהות, השאיפה ליצור תרבות גבוהה שאינה מתנכרת לציבור. בהקשר הזה, המוזיאון הוא ההיפך המוחלט של "מוזיאון הסובלנות" המגלומני, שיותר מכל מסמל פשטנות, הייפ תקשורתי בשקל וזלזול במרקם העירוני שסביבו.
לצערי, האזור שמסביב למוזיאון ישראל הוא אנטי אורבני לחלוטין, ומתוכנן בצורה של "מתחמים" מוקפים אוטוסטרדות, ללא רחובות שמקשרים ביניהם. על הולכי רגל ממש אין מה לדבר. לדעתי, האזור הזה היה צריך להיות המשך טבעי של מרכז העיר – אך לא נראה לי שהדברים הולכים בכיוון הזה.
עדיין, מומלץ מאד לקחת חצי יום לבקר במוזיאון ישראל – ללא כל ספק המוזיאון המרשים במדינה – ואולי אחר כך לצאת לסיבוב בעמק המצלבה. האזור נגיש מאד בתחבורה ציבורית מהתחנה המרכזית בירושלים, מה שתורם רבות לכדאיות הביקור (לפחות ביום חול, לצערנו).





על טיים-אאוט תל אביב, רחוב אלנבי, וינה ו"מהיר בעיר"

30 06 2010

כתבת השער של טיים-אאוט עסקה השבוע במצבו העגום של רחוב אלנבי בתל אביב. כצפוי, הפיח והרעש שיוצרים אלפי האוטובוסים המזהמים שעוברים שם סומנו כאשמים העיקריים בהידרדרות המבנים ברחוב.
העירייה, בתגובותה, מסרה כי העניין ישתפר עד שנת 2025(!!!!) לאחר, שבתקווה, כל קווי הרכבת הקלה יפעלו.
בדבר אחד צודקת העירייה: אין טעם לפתוח בשיפוץ מאסיבי באלנבי ללא מיתון תנועה, שלא יתאפשר ללא רפורמה בתחבורה הציבורית באזור שתקטין את הפיח. דוגמה מעניינת להשפעת פיח על מבנים אפשר למצוא בקתדרלת סנט סטפן בוינה. הקתדרלה עוברת ניקוי יסודי בשנים האחרונות, שחושף את גודל הנזק שהצטבר, לאורך השנים, מהזיהום שהיה באזור:

[החלק העליון של המגדל כבר עבר ניקוי]
אבל, בניגוד לגישתה של העירייה, הדבר לא מחייב המתנה עד שנת 2025. תנועת "עיר לכולנו" מקדמת הצעה אלטרנטיבית – "מהיר בעיר" – שמבוססת על אוטובוסים נקיים אשר נוסעים בנתיבים מיוחדים להם, ועוברים כל 3 דקות. נתיבי הקווים יהיו פשוטים מאד, בניגוד למבוך הבלתי אפשרי שקיים כיום. למעשה, מבחינת חווית השירות, אין שום הבדל בין מערכת כזו לבין מערכת רכבת קלה. המערכת זולה באופן משמעותי מהרכבת הקלה, ומהירה מאד להקמה. מערכות דומות הוקמו במקומות שבהם המנהל הציבורי פחות יעיל מאשר בישראל, ויצרו מהפכה עצומה.  
נקווה שהגורמים הרלוונטיים יתעשתו ויקדמו את התוכנית הזו, למען רחוב אלנבי ולמען כולנו.





זכרון נוכח-נפקד

25 06 2010

אין צורך להסביר מדוע ביקור במדינות דוברות הגרמנית מעורר אצלנו קונוטציות מסויימות. שמות הערים, צליל השפה, חבורה של שיכורים ששרים בקולי קולות ברחוב לאחר משחק כדורגל, ומנופפים בדגלי גרמניה – קשה מאד להמנע מהאסוציאציות הפנימיות שעולות, למרות שברור מבחינה רציונלית שהמצב היום שונה לחלוטין וכי אין סיבה, וגם לא נכון מוסרית, לשפוט או להאשים מישהו מבין האנשים שלא נולדו אז.
אבל בניגוד לאנשים, הערים הן אותן ערים. הרחובות הם אותם הרחובות, המרפסות בהן ננאמו הנאומים והשדרות בהן צעדו החיילים עומדות כמעט ללא שינוי.
לכן, הערים עצמן מחזיקות בתוכן פוטנציאל עצום לזכרון ולהמחשת הדברים. בעוד שבברלין יש אנדרטה עצומה, נראה שבוינה – עיר שחיסלה לחלוטין את אחת מהקהילות היהודיות המשפיעות והמפוארות שהיו באירופה – הזכרון של העבר הפשיסטי שאחז בעיר בעוצמה מוקטן ומודחק במרחב.
כשהולכים ברגל בוינה, ניתן להבחין, מדי פעם, בשלטים קטנים שמספרים על מה שקרה באותו מקום. אך בגדול, נראה שהעיר דילגה מעבר לאותן שנים אפלות וחיברה את ההיסטוריה הנוכחית שלה להיסטוריה שקדמה למלחמת העולם השנייה – התרפקות על הקיסרות המפוארת; על המוזיקה הקלאסית; האופרה והמוזיאונים.
לכן יש אירוניה רבה בעובדה שדווקא וינה נתקעה – ממש שלא מרצון – עם אנדרטאות עצומות ומפלצתיות לשלטון הנאצי, שממחישות יותר מכל מוזיאון את עצמת מכונת המלחמה הגרמנית ואת היקף הזוועה של מלחמת העולם השניה. האנדרטאות האלה תקועות באמצע המרחב האורבני הוינאי, ובאופן מדהים, זוכות להתעלמות מוחלטת ממדריכי התיירים, ואף אין שילוט בולט במקום שמסביר מהן ומה הרקע להקמתן. אפילו תושבי העיר עצמם כמעט ולא יודעים עליהן דבר.
מדובר במגדלי הנ"מ (Flak Towers) שנבנו בברלין, המבורג ו-וינה בהוראה ישירה של היטלר בשנת 1940, כדי להגן עליהן מחילות האוויר של בעלות הברית. בוינה, המגדלים הללו נבנו בשלוש זוגות (סה"כ שישה), כאשר כל זוג מורכב ממגדל לחימה, אשר נושא עשרות תותחי נ"מ כבדים, וממגדל פיקוד ושליטה עליו מותקנים תותחים קלים יותר. מגדל הלחימה אף נועד להחיל עד 10,000 (!) איש בשעת חירום, וגובהו כ-60 מטרים. כדי להוסיף גרוטסקה על טעם רע, התכוונו הנאצים – לאחר נצחונם הסופי – לכסות את המגדלים בשיש ולהפוך אותם לסמלים עצומים לנצחון האומה הגרמנית.
מה שתופס מיידית את תשומת הלב במגדלים הללו, מעבר לגודלם הלא נתפס, הוא הארכיטקטורה המאיימת שלהם: המגדל הזה, שממוקם בסמוך לפארק ציבורי מטופח, הוא לחלוטין המבנה הפשיסטי ביותר שראיתי בחיי:

ומזוויות אחרות:


[משטחי התותחים בחלקו העליון של המגדל מוסיפים לחזות המאיימת שלו]
לאורך השנים ניסתה העירייה להיפטר מהמגדלים הללו, אך בשל העובדה שהם עשויים מבטון כבד ומשוריין הריסתם עלולה לגרום נזק עצום לסביבה. צחוק הגורל, וינה האלגנטית והמעודנת נתקעה עם המפלצות הללו. במקום להשתמש במגדלים כדי ליצור מוזיאונים או אתרי הנצחה עוצמתיים, ניסו להפוך אותם לבתי קולנוע, מחסנים וכד'. ההצלחה הייתה חלקית ביותר.
המעניין כאן, מעבר למבנים עצמם, היא עצמת ההדחקה שהמרחב האורבני מאפשר. החיוניות האורבנית מאפשרת לשכוח מה שקרה ממש לא מזמן. לכן, זה נדיר שההיסטוריה משאירה כזו צלקת בוטה – שמזכירה שפעם הרחובות הללו ראו ימים שחורים מאד.





קניון צה"ל או המשך מצעד האיוולת בדרום

9 05 2010

נראה שהתוכנית של המדינה להפוך את באר שבע לפרבר של צה"ל צוברת תאוצה. כבר עמדנו על כך שהתוכנית להקמת עיר הבה"דים בנגב לוקה בראיה ילדותית ומוטעית בעליל – בבחינת "הצבא יטפל גם בזה" – כלפי ההתמודדות עם בעיית הפריפריה המתפוררת של מדינת ישראל. בפוסט ההוא כתבתי על העובדה שעיר הבה"דים תהפוך את באר שבע לעיר שינה, אם הקמת הבסיסים לא תלווה בפיתוח אורבני ראוי של העיר עצמה. מה עושה עיריית באר שבע? כמובן שבדיוק ההפך. לא מספיק שקניון הנגב החריב את מרכז העיר בבאר שבע, אז עכשיו בונים שם קניון חדש, הפעם במערב העיר. הקניון, ששמו המטופש והפרובינציאלי הוא "גרנד קניון באר שבע" (מישהו צריך לחקור פעם את המשמעויות החבויות של משחק המילים השחוק הזה), אמור לשרת את האוכולסיה העתידית שתצטרף לעיר, בין היתר לאחר הקמת עיר הבה"דים (לכן שם מתאים יותר יהיה 'קניון צה"ל'). במקום לנצל את ההזדמנות להחיות את מרכז העיר, ככל שכזו קיימת, שצומחת לעיר מגידול האוכלוסין הצפוי – באר שבע שמה את הצוואר על הגיליוטינה, בדרך הבטוחה להפוך למודיעין, רק עם דירות יותר זולות ומזג אוויר מדברי.
לכן, לפרנסי באר שבע אין על מי להלין אלא על עצמם כשהם מתלוננים על הפערים בין הפריפריה ו"מדינת תל אביב". במו ידיהם הם מחסלים כל סיכוי שהעיר תהפוך למקום שמייצר תרבות וחיים עירוניים, שבכוחו גם למשוך את הסטודנטים להישאר בו – במקום לברוח חזרה להורים כבר באמצע שנה ב'.
אבל מי צריך לשכנע סטודנטים לגור בעיר אם אפשר לתת פקודה לחיילים לגור שם? הרבה יותר פשוט. 





גבול לפניך!

20 04 2010

בשל היותי ירושלמי במקור, אני די רגיש לקיומם של גבולות פנים-עירוניים. אני מניח שבכל ירושלמי טבועה מן תחושה שכזו, שמסמנת לו היכן המרחב העירוני "שלו" מסתיים, ואיפה בדיוק האזור של "האחר" מתחיל. כך, כל ירושלמי יודע שכביש מספר 1/כיכר צה"ל יוצר גבול ברור בין מערב העיר והמזרח; ובאותו אופן כל ירושלמית יודעת שרחוב הנביאים מפריד בין העיר החילונית-מסורתית לבין ארץ החרדים. למעשה לכולם ברור, גם אם לא מודים בכך, שאין שום דבר באמת "מאוחד" בירושלים. למרות שבירושלים סוגיית האחדות-חלוקה תמיד נמצאת בפרופיל גבוה, העיר הזו ממש לא ייחודית בהקשר הזה.
כפי שכבר כתבתי כמה פעמים, אני גר על הגבול בין האזור שמשתייך, מבחינת אופיו, לאוניברסיטת קולומביה הלבנה והאליטיסטית, לבין הארלם. כירושלמי, פעמים רבות אני מרגיש שהגבול בין האזורים האלה לא פחות דרמטי מהגבול שבין מערב ירושלים ומזרחה (כמובן, למעט עניין גדר ההפרדה, שבכלל נמצאת מחוץ לירושלים, אבל זה כבר נושא אחר). מבחינה אתנית, סוציו-אקונומית ותרבותית אזור הארלם שונה לחלוטין מאזור קולומביה. בנוסף, כמו בירושלים, מדובר בגבול שמייצג קונפליקט: רחוב 125 בהארלם הוא אולי הרחוב החשוב ביותר לתרבות האפרו-האמריקאית, וממנו יצאו מאבקים היסטוריים רבים (הארלם הייתה, למשל, זירת הפעילות של מלקולם אקס – אשר שמו עדיין מעורר אי-נוחות בקרב לבנים רבים, ואף יש על שמו רחוב מרכזי בשכונה).
בבוקר שבת הלכתי לעשות סידורים ברחוב 125. להפתעתי, הוצב במקום מגדל תצפית של משטרת ניו יורק:

לא ברור לי מה הייתה ההצדקה להצבת המגדל המוזר הזה באמצע העיר, אבל אין ספק שהוא מחזק וממחיש את התחושה של האזור כ"גבול" (אגב, מעניין איזו מהומה הייתה קמה בתל אביב אם מגדל כזה היה מוצב בגן צ'ארלס קלור, בגבול עם יפו. זכורה לנו המחאה הנרחבת על הצבת המג"בניקים בפלורנטין).
מזווית שונה, רואים את המגדל על רקע הפרוייקט העצום של הדיור הציבורי שנמצא בקצה רחוב 125:

מי שבוחר לעשות כן, יכול כמובן לראות את המגדל הזה כמעין "מגדל שמירה" לסוג של כלא עירוני. אפשר כמובן שהמגדל הוצב מסיבות של מה בכך, וסביר מאד שיקופל בקרוב. עדיין, הוא מזכיר לנו היטב שאין באמת ערים מאוחדות.





המשך החרבת הערים בישראל

12 03 2010

הקורבן הפעם: רמלה. לא מדובר באיום האיראני, וגם לא בהרחבת מעגל הקסאמים או הגראדים. מדובר בפיגוע אורבני נוסף מבית משפחת גינדי. הפעם מדובר בפרוייקט בשם "גינדי-סיטי". מעבר לשם המגלומני משהו (יש לגינדי נטייה לקרוא לרוב הפרוייקטים שלהם על שמם, אבל גינדי-סיטי זה באמת משהו מיוחד), הפרוייקט הזה יכול להוות דוגמה מאלפת לתכנון אנטי אורבני קיצוני במיוחד.
כדי להבין במה הדברים אמורים מספיק להכנס לאתר הזה ולהתרשם מהטקסט והתמונות.
כמה היילייטס:
""העיר הפרטית שלי": כבר מהסיסמה הזו עולה העיוות שבתפישה הבסיסית של הפרוייקט הזה. המושגים "עיר" ו"פרטית" הם דבר והיפוכו. עיר היא מושג ציבורי, והמרחב בה הוא מרחב ציבורי. עיר לא יכולה להיות פרטית בהגדרה, מכיוון שאם היא פרטית, אין בה את המאפיין העירוני העיקרי: חיים בצפיפות של אנשים זרים שמנהלים ביניהם אינטראקציות, בין היתר במרחב הציבורי ששייך לכולם.
"עיר קטנה בתוך עיר גדולה": כמובן שזו עוד סיסמה חסרת טעם, אבל באמת שהטענות צריכות להיות מופנות לעיריית רמלה בעניין. לא רק שראש העירייה (שמתואר באתר של הפרוייקט כאיש ""בעל חזון ויוזמה") מסכים שיפקיעו שטח מהעיר שלו לטובת "עיר קטנה" – אלא גם שזו מהווה "שכונה סגורה ופרטית במרכז רמלה". מי שמאפשר שכונות סגורות ופרטיות בלב עירו, שלא יתפלא שזו אינה מצליחה להתרומם מזה שנים, למרות מיקומה במרכז הארץ.
"מתחם פרטי הכולל 4 מגדלי מגורים, קאנטרי וקניון": כאן יש חטא כפול. אם כבר "עיר קטנה בתור עיר גדולה", אז לפחות שתהיה עיר קטנה טובה עם רחובות חיוניים. במקום זאת, גינדי בונים ארבעה מגדלים ללא רחוב, בסגנון לה-קורבוזיה, ובסמוך להם – קניון. הפן השני של החטא שוב קשור לעיריית רמלה. ברמלה יש מרכז עיר היסטורי סביר. במקום להחיותו, נותנים לו עוד מכת מוות בצורת קניון. חבל.
"פארק ירוק פרטי": כבר דיברנו כמה פעמים על גורלם העצוב של פארקים מתים. פארק ללא רחוב חיוני יהפוך במהרה לאזור נטוש ומאיים לעת ערב.
כשמביטים על התמונה הזו של הפרוייקט, אי אפשר שלא לשים לב שבעצם מדובר בחניון ענק ונטול רחובות, שבאמצעו קניון, ושמסביבו נבנו ארבעה מגדלים כדי לספק לקניון קונים. אכן, קונספט חדיש ומעניין: קניון שמוקמת לכבודו שכונה.
למסגר ולשמור.