להעיר את גן מאיר

גן מאיר הוא אחד הפארקים העירוניים האמיתיים היחידים בארץ. פארק עירוני מצליח הוא פארק שמצוי בסביבתם של רחובות חיוניים, שיש בהם עירוב שימושים שתורם לכך שיהיו בפארק מבקרים לאורך רוב שעות היממה. בהתאם, הפארק נהיה מקום מעניין ושוקק חיים, שלא הופך להיות אזור נטוש ומפחיד בלילה. מעבר להיותו ממוקם בסמוך לרחובות חיוניים, בגן מאיר ישנו גם מבנה תרבות (המרכז הגאה) הכולל גם בית קפה, עובדה שתורמת עוד יותר לפוטנציאל שלו. דוגמה נוספת לפארק עירוני שמתפתח באופן מפתיע בתל אביב היא המדשאה הקטנה שליד הבריכה המשופצת בכיכר רבין, שהפכה לאחרונה למקום פעיל וחיוני. לרוע המזל, אין כמעט פארקים כאלה בארץ, משום שהגישה התכנונית השלטת בישראל היא דווקא שצריך להפריד את הפארקים מהרחוב. לכן הפארק העירוני שכל כך נפוץ בערים כמו ניו יורק, נדיר מאד בישראל.
לאור היותו נכס עירוני כה חשוב וייחודי, לא ברור מדוע בחודשים האחרונים עיריית תל-אביב מזניחה לחלוטין את גן מאיר. ההזנחה כה קשה, עד שהגן הפך כיום למשטח עפר גדול, והשימוש בו ירד בהתאם. ככה זה נראה:

חשוב מאד שהעירייה, במהלך תנופת השיפוץ הנוכחית במרחב הציבורי בעיר, לא תשכח את הנכסים העירוניים הותיקים שדורשים תחזוקה רציפה.

גיוון שימושים בפארקים

לפני כמה שבועות כתבתי פוסט שעסק, באופן כללי, בתנאים שנדרשים להתקיים לשם הקמת פארקים מוצלחים. בין היתר, אחד התנאים הוא גיוון שימושים בפארק, אשר מביא להימצאות אנשים רבים בו לאורך רוב שנות היממה – באופן המונע יצירת פארקים עצובים ונטושים.
לשם הדגמת גיוון השימושים המתאפשר בפארק בסביבה עירונית, בחרתי להביא פארק עירוני הנחשב לבין המוצלחים מסוגו בעולם – ברייאנט פארק שבמרכז מנהטן:

ברייאנט פארק, כמו פארקים רבים מסוגו, נחשב במשך שנים לכישלון מהדהד. במהלך שנות ה-70 הפך כינויו ל "Needle Park" בשל פעילות הסמים הענפה שהתקיימה בו לאור היותו כמעט נטוש לחלוטין. לקראת סוף שנות ה-80 הוחלט לשפץ את הפארק, כשהמתכננים אבחנו, באופן נכון, את הכשל של הפארק בכך שהוא היה מנותק לגמרי מהרחובות סביבו, בין היתר באמצעות הגבהה. הפארק לא היה חשוף לרחוב, ולכן הפך למקום מאיים. כיום הפארק ממש "זולג" לתוך הרחוב:

עיון בתצלום האוירי של הפארק למעלה חושף שלוש נקודות כלליות מעניינות, שעשויות לשפוך אור, מעבר לגיוון השימושים, על ההצלחה שלו:
1. הפארק קטן – קטן יותר מגן מאיר בתל אביב. אפשר שזה מה שיוצר את הצפיפות העירונית החיונית בו.
2. רק כרבע מהשטח מכוסה דשא. זו מסקנה שבהחלט עשויה לתרום כאשר מתכננים פארקים בארץ, לאור מצב משק המים. מסתבר שפארק לא חייב להיות מכוסה לגמרי בדשא. להפך.
3. הפארק ממוקם באזור בעל צפיפות עירונית גבוהה ביותר, מה שמאפשר את גיוון השימושים הבריא שבו.
נעבור להדגמת הגיוון הזה, שמאפשר כאמור נוכחות מתמדת של אנשים בפארק. כפי שנראה, חלק ממאפייני הגיוון דורשים השקעת משאבים שוטפים רבים. עם זאת, חלקם אינם דורשים בהכרח השקעה כספית מרובה (יצויין שהפארק כיום, בעוד שהוא כפוף למחלקת הפארקים העירונית, ממומן ומנוהל שלא שלמטרות רווח על ידי גוף פרטי/ציבורי – סוגייה הראויה לדיון נפרד).
אם כן, אלו מספר דוגמאות המשקפות את שלל סוגי השימושים בפארק:

כפי שרואים בתמונה, בפארק פוזרו מאות כיסאות ושולחנות, שניתן להזיזם לכל מקום בפארק. זה מאפשר למבקרים להחליט בעצמם איפה לשבת ולקבוע במידה רבה את אופי הפעילות שלהם.

[בתמונה מימין: הדשא מוקף ב"רחובות" אספלט, שמאפשרים שימוש מוצל בימים שחם מדי לשהות בדשא החשוף. כן ישנו במקום קיוסק/בית קפה.]

[למטה מימין: במקום מופעלת פינת קריאה(!) ובה מאות ספרים שניתן לקחת ולקרוא בחינם. כפי שרואים בפינה הימנית העליונה של עגלת הספרים, הספרייה פועלת בחסות הבנק הענק HSBC. לטעמי זוהי דוגמה מובהקת לשימוש נבון בחסויות: החסות התאגידית מוצגת באופן בולט אך מאד צנוע. אין כוכב סגול ענק ומנצנץ של סלקום, או שור בצבעים של בנק לאומי, אך התאגיד עדיין מקבל קרדיט ראוי ומידתי.]
מלמטה תמונה נוספת של אזור הקריאה על רקע הדשא:

מסך להצגת סרטים בערבי הקיץ (בחסות HBO, אבל שוב באופן מאד צנוע):

שיעורי יוגה בחינם:

כישראלי, אחד הדברים שהיו הכי מעניינים בעיני היא העובדה שהכיסאות, הספרים ושאר החפצים הפזורים בפארק לא נעלמים, למרות שיש במקום כל כך הרבה אנשים. התשובה הקלה היא שמדובר בעניין "תרבותי" – אך אני לא מסכים לכך. [בתמונה מימין, אזור צ'יל אאוט.]
הסיבה שהחפצים לא נעלמים טמונה דווקא בעובדה שכל כך הרבה אנשים נמצאים בפארק. המבקרים הרבים בפארק בעצם משמשים כשומרי החוק והסדר מעצם נוכחותם. קשה מאד להעלים חפצים כשיש באזור נוכחות כזו ערה של בני אדם.
לסיכום, מדובר במרחב עירוני משובח ביותר. הוא משקף את ההבנה שהקמת פארק, בפני עצמה, אינה בהכרח משביחה את המרקם העירוני, וכי פארק צריך לקיים מספר תנאים כדי לעשות זאת. בעיקר, שווה לשאוב השראה מהשימושים הניתנים למימוש באופן זול יחסי – כגון הספריה והקרנת הסרטים; וכן מהתכנון המוצלח – שלדעתי, לטווח ארוך, אף מוזיל את התחזוקה של המקום (למשל, הקמת אזור דשא קטן יחסית, שעלות אחזקתו תהיה בהתאם קטנה יותר, וחסכונית יותר במים).

הרחוב עושה את הפארק – Tompkins Square Park

בניית פארקים היא אחד מהפתרונות השטחיים ביותר – אך גם הנפוצים – לשיפור אזורים עירוניים כושלים. בהיעדר תמריצים להולכי רגל להימצא ברחובות שסביב הפארקים, אלו הופכים במהרה למקומות לא בטוחים במקרה הרע, או לנטושים ועצובים מאד במקרה הטוב (ראו ערך שלל הפארקים המפוזרים בעיר מודיעין – אולי העיר הגרועה בארץ מבחינה אורבאנית).
הטעות הנפוצה בהקשר הזה טמונה בהנחת היסוד שהפארק הוא שמשפר את הסביבה, בעוד שההיפך הוא הנכון – פארקים ניזונים מסביבתם, וככל שזו חיה יותר כך הפארק יהיה חיוני יותר, ובהתאם יתרום לשיפור האזור עוד יותר. כמובן, כדי שפארק יוכל למלא את התפקיד הזה עליו להיות מתוכנן נכון.
אגב, "שיפור הסביבה" בדרך כלל מוזכר בנשימה אחת עם תהליכי ג'נטריפיקציה (כניסת אוכלוסיות חזקות לאזורים נחשלים). תהליכים אלו בהחלט עשויים להחיות אזורים, אבל יש בהם פסול רב מבחינה חלוקתית – נושא ראוי לפוסט בפני עצמו.
דוגמה טובה ליחסי רחוב-פארק ניתן למצוא בטומפקינס סקוור פארק באיסט ווילג'.

[טומפקינס סקוור פארק. Avenue B ממזרח, Avenue A ממערב.]
הפארק הוקם ב-1850, מה שלא מנע השכונה מסביב להפוך בעשורים שלאחר מכן לאחת מהגרועות במנהטן. עצם קיומו של פארק גדול באמצע השכונה לא רק שלא מנע את התהליכים הללו כלל, אלא להיפך. לאורך השנים התרחשו בפארק מספר התפרעויות המוניות, האחרונה שבהן ב-1988 כשמאות הומלסים ומכורים, שהתמקמו במקום כמעט דרך קבע, התעמתו עם שוטרים שדרשו מהם להתפנות. הפארק הפך לנטל רציני על השכונה, עד כדי כך שהוא נסגר ב-1992 – הן לשם שיפוצים והן לשם גירוש אוכלוסיות השוליים ששהו בו.
בתחילת שנות ה-90 עבר האזור, ובעיקר Avenue A שנמצא מערבית לפארק, תהליכי ג'נטריפקציה שהובילו לפיתוח הרחוב ולהחייאת הפארק. השילוב של החייאת הרחוב יחד עם תכנון נכון, הפכו את הפארק ממקום נחשל לאזור עירוני מוצלח ביותר:

[התמונה מימין – Avenue A: הרחוב מושך הולכי רגל רבים בשל בתי העסק המגוונים שבו. הפארק שואב את הולכי הרגל האלו.]

[התמונה למטה – הפארק בנוי כהמשך ישיר של רחוב 9 וכך משתלב היטב במרחב העירוני. הולכי רגל נכנסים לפארק באופן מזדמן, כדי להמשיך ללכת על רחוב 9, וכך תורמים לחיוניות והביטחון שבו.]

[למעלה – בפארק מדשאות עם עצים מפוזרים, כך שיש גם אזורים שטופי שמש וגם אזורים מוצלים. צורמת רק ההתעקשות האמריקאית לגדר את הפארק למתחמים פנימיים.]

[מפתח להצלחת הפארק, מעבר לקשר שלו עם הרחוב, הוא עירוב השימושים בתחום הפארק עצמו, באופן שמבטיח משיכת אנשים לאורך רוב שעות היום. כפי שרואים בתמונה למעלה, הפארק נותן מענה, בין היתר, לצרכיהם של מבוגרים, ילדים, בעלי כלבים והולכי רגל מזדמנים שחוצים את הפארק כהמשך ישיר לרחוב 9.]
אידיליה בצד, חשוב לזכור שהתהליך שעברה סביבתו של הפארק הביא, בצד החייאת האזור, לדחיקת תושביו המקוריים. אבל זה כאמור נושא לפוסט אחר.

 

הכיבוש משחית? גן הכובשים ותחתית שוק הכרמל

מהו האזור הכי נטוש במרכז תל אביב? אין ספק שהמלבן שבין הרחובות יצחק אלחנן, סמטת הכרמל, הכרמל והכובשים הוא הזוכה הגדול. לפנות ערב, עם סגירת דוכני שוק הכרמל, האזור מתמלא צחנה ומתרוקן לחלוטין מאנשים. למעשה, הוא יוצר חיץ עצום בין תושבי הרחובות שממערב לרחוב הכובשים – ובראשם דניאל ונחמיה, ובין אזור נווה צדק והחיבור למרכז העיר. צריך להיות עמיד ביותר בפני ריח כדי לעבור שם ברגל, ובעל חוש ראיה מפותח כדי להתמצא בחשכה השוררת במקום.

[גן הכובשים במרכז; צפונית לו מסוף הכרמלית והחניונים. רחוב אלחנן מדרום; הכרמל ממזרח; סמטת הכרמל מצפון והכובשים ממערב.]

סביר מאד להניח שהאזור שבתחתית שוק הכרמל הוא האזור הכי פחות מפותח במרכז תל אביב. זה לא מפתיע בהתחשב בהיסטוריה הפוליטית והתכנונית שלו. בפינה הדרום מערבית של המתחם נמצא מסגד חסן בק, שבזמן מלחמת 1948 היווה סמל ליפו הערבית, ודרומית לו שכנה השכונה הערבית מנשייה. למעשה, המתחם היווה אזור ספר על כל המשמעויות הנלוות לכך. לאחר הריסת מנשייה בשנות ה-60 וה-70, הגו הרשויות את רעיון העוועים להקים במקום מנשייה (ונווה צדק) את מרכז העסקים הראשי של תל אביב, ממש על חוף הים. למעט מספר בניינים (מתחם בית הטקסטיל) רעיון המע"ר לא התממש – ונראה שמאז הרשויות לא ממש יודעות מה לעשות עם המרקם העירוני הבעייתי שנותר. מסוף כרמלית הוקם באזור, ואמור היה להיות המקביל הדרומי למסוף ארלוזורוב. אלא, שבהתאם למדיניות קידוש הרכב הפרטי בישראל, הוקם המסוף לפי תפיסת "חנה וסע" – הדורשת את הקפת המסוף בחניונים עצומים. בפועל, החניונים משמשים בעיקר את באי חוף הים הסמוך, ואת הקונים בשוק הכרמל. בהתאם, עם רדת הערב מתרוקנים החניונים לחלוטין, השוק נסגר, ומתחם עצום עומד נטוש.
לכן, כלל לא מפתיע שגן הכובשים, שזהה בגודלו לגן מאיר(!), הוא אחד הפארקים הכושלים ביותר בעיר. ראשית, הפארק נמצא כ-100 מטרים בלבד מחוף הים. אין סיבה למי שמחפשת להעביר שעה של הפסקה מהבלגן העירוני להעדיף את גן הכובשים על פני חוף הים הסמוך. גם מי שממש מחפש דשא באזור, ימצא את גן צ'רלס קלור במרחק של דקת הליכה. שנית, אין רחובות מסביב לפארק. מצדו הדרומי כביש ללא רחוב, מצדו הצפוני הכרמלית; ממזרחו רחוב הכרמל המזוהם, שמדרכותיו מלאות בזבל; וממערבו חניון. המשמעות היא שהפארק לא מושך הולכי רגל אגביים – צריך לבוא אליו במיוחד, ובהתחשב באופי האזור, אין שום סיבה לעשות זאת.
התוצאה הבלתי נמנעת הייתה שבתחילת העשור הפארק היה מוקד להתאספות ולינה של שיכורים רבים, דבר שהרחיק אף יותר את תושבי השכונה. בשלב כלשהו מצאו בעירייה פתרון "יצירתי" – הציבו במרכז הפארק פרוג'קטורים ענקיים שמאירים את המקום לחלוטין. אבל כמו שג'ייקובס כותבת, תאורה ללא הולכי רגל שקולה לעיניים שאין מוח מאחוריהן – היא אינה משפיעה לטובה על אופיו של הפארק. ואכן, השיכורים כבר לא ישנים באור הבהיר, אך הפארק עדיין נטוש לגמרי.
רק שינוי יסודי באופי הרחובות שמסביב לפארק – ובפרט, שיפור התשתיות ועידוד פתיחת עסקים שפועלים בשעות הלילה והערב – עשויים להביא לשיפור המצב האומלל של המתחם כולו.

מורנינגסייד פארק – מכשול ההפרדה של אוניברסיטת קולומביה בניו יורק

מחזה נפוץ באוניברסיטאות הוא שכשהשמש יוצאת, המדשאות מתמלאות בסטודנטים. המדשאות בקמפוס גבעת רם בירושלים הן דוגמה לכך. אוניברסיטת קולומביה, הממוקמת בשכונת Morningside Heights באפר ווסט-סייד של מנהטן – הגובלת בהארלם במזרחה ובצפונה – אינה יוצאת מן הכלל בעניין זה. במרכז הקמפוס כיכר ענקית, המשמשת רבים מהסטדונטים למטרה זו. עם זאת, הקמפוס עצמו אינו מרוכז, ובדומה לאוניברסיטאות רבות פקולטאות שונות מפוזרות ברחובות שמסביב. כך, למשל, בתי הספר למשפטים ולעבודה סוציאלית ממוקמים מזרחית למרכז הקמפוס, מעבר לרחוב אמסטרדם הראשי. מזרחית לבניינים אלו נמצא פארק ענקי בשם מורנינגסייד פארק.

בחלקה השמאלי של תמונה ניתן לראות את הכיכר המרכזית של האוניברסיטה; את רחוב אמסטרדם מימין לכיכר; לאחריו בניינים נוספים של האוניברסיטה (הפקולטה למשפטים, יחסים בינלאומיים ובנייני מינהלה); מימין מורנינגסייד פארק והבתים הראשונים של מרכז הארלם.

ניתן היה לצפות כי מורנינגסייד פארק יהיה גדוש בסטודנטים בשל קרבתו הרבה לאוניברסיטה. בפועל, כבר כשחיפשתי דירה באזור, הופתעתי לגלות כי העצה הנפוצה ביותר הייתה "Stay away from Morningside Park!", בצירוף שניים-שלושה סיפורים על מקרי התקיפה והשוד הנפוצים שם. אכן, ובאופן קיצוני ביותר, אף סטודנט לא פוקד את הפארק הזה, ורבים עוקפים אותו מדרום ומצפון אם הם גרים מזרחית אליו.
גורמים רבים מסבירים את העובדה הזאת – גורמים שניתן ללמוד עליהם הן מההיסטוריה של השכונה והן מהסתכלות על הפארק, המבנה שלו והקשר שלו עם הרחובות סביבו.
ראשית, אין להתעלם מהניגוד שבין קולומביה, מוסד אליטיסטי ו"לבן", לבין השכונה שממזרח וצפון לו – הארלם. במשך עשורים ניתשים מאבקים רבים בין האוניברסיטה לבין תושבי הארלם, אשר נסבים סביב תוכניות הפיתוח של קולומביה, שכללו וכוללים עדיין פרוייקטים של "פינוי ובינוי", שמערבים הזזת אוכלוסיה ענייה מהאזור לדיור ציבורי מרוחק. אכן, קולומביה והרחובות הסובבים לה מרגישים מנותקים לחלוטין מהאזור בו הם נמצאים – באופן שמזכיר, אמנם באופן מתון יותר, את הניתוק של קמפוס הר הצופים בירושלים משייח' ג'ראח וג'בל מוכבר ועיסוויה. במובן זה משמש הפארק, בפועל, חיץ יעיל ביותר בין האוניברסיטה לבין חלקה המרכזי של הארלם.
הפארק הוקם בסוף המאה ה-19, בד בבד עם הגעת קולומביה לאזור, על הצלע המסולעת של הרמה עליה בנויה השכונה מורנינגסייד הייטס. המוטיבציה להקים את הפארק הייתה לחסוך בעלויות סלילת רחובות בתוואי השטח הקשה. כפי שטוענת ג'ייקובס, הקמת פארק לכשעצמה אינה יכולה להוות פתרון קסם לבעיות כאלה ואחרות – כדי שפארק יצליח עליו לעמוד בתנאים מסויימים, מעבר להיותו ירוק. בקצרה, פארק יהיה מצליח ככל שהרחובות מסביבו מוצלחים יותר – היינו, רחובות המשמשים הולכי רגל ברוב שעות היממה. אם הרחובות סביב הפארק נטושים – גם הפארק יהיה נטוש, ובהתאם לכך יאכלסו אותו גורמים שליליים, כפי שקורה במורנינגסייד פארק.

זהו מבט ממזרח על מורנינגסייד פארק. כפי שרואים מיד, הפארק מבודד מהאוניברסיטה באמצעות חומה של בנייניים גבוהים, אשר מפנים את חלקם האחורי אליו. הרחוב שבין הבניינים והפארק אינו כולל בתי עסק או אטרקציות אחרות, מה שמונע מהולכי רגל להגיע אליו. בתמונה ניתן גם לראות את המורד התלול עליו בנוי הפארק, טופוגרפיה שמקשה עליו להיות מקום מושך לג'וגינג וטיולים, אך מספקת מקומות מסתור למכביר לסוחרי סמים ושאר טיפוסים מפוקפקים.
מאפיין נוסף של פארקים מוצלחים הוא הגיוון שבהם. במורנינגסייד, מנגד, רובו המוחלט של הפארק מאופיין בעצים צפופים, המסתירים את השמש ומונעים בעדו להיות מוקד משיכה בימי האביב והקיץ.

לבסוף, גם הרחוב המזרחי לפארק (נראה כאן בתמונה) הוא רחוב רחב של בתי מגורים בלבד – רחוב ללא הולכי רגל רבים, שבדרך כלל נטוש החל משעות הערב המוקדמות.

אלו הם עיקרי הגורמים שהביאו את הפארק הענק הזה, הממוקם בצמוד לאוניברסיטה גדולה, להיות אזור עירוני מת. ככזה, הוא משמש היטב כדי להפריד בין האוניברסיטה והשכונות הקשות שמסביבה. הוא מהווה ביטוי, סמלי ופיזי, של פערים חברתיים וכלכליים, כמו גם של תכנון אורבני קלוקל.