מחר בערב – עולים עם אוהלים לכיכר הבימה

13 07 2011

סוף סוף נמצא שימוש ראוי לפיל הלבן הזה. מחר, החל מ-19:30, עוברים לגור באוהלים בכיכר הבימה במחאה על השוק הדיור החזירי בתל אביב ובכלל. מחירי הדיור המשתוללים פוגעים בזכויות אדם, מדירים אוכלוסיות שלמות, וכמובן מחריבים את המרקם האורבני.

נתראה שם.
לעמוד הארוע בפייסבוק לחצו כאן.





רון ביריון

25 06 2011

מועצת העיר נפרדה השבוע מנח עפרון, חבר המועצה מטעם עיר לכולנו. אין ספק כי נח היה אחד מחברי המועצה המשפיעים יותר, אשר תרמו רבות לחלחול העקרונות האורבניסטיים גם לתודעתם של פקידי העירייה הבכירים. נח יוחלף בשרון מלכי, אשר לבטח תביא רוח פעלתנית ואקטיביסטית למועצה – יהיה מעניין.
עם זאת, מהוידאו למטה, שבו מתועד נאום הפרידה של עפרון מהמועצה, אפשר ללמוד הרבה מאד דווקא על רון חולדאי – על אישיותו המלבבת, על חוש ההומור (?) המוזר שלו, וחמור מכך, על חוסר הכבוד המופגן מצדו כלפי המוסדות הדמוקרטיים בעיר. שימו לב מה קורה בין השניות 45-55.

נח עפרון נפרד ממועצת העיריה אחרי שנתיים וחצי של פעילות from Eyal Eithcowich on Vimeo.

נח מדבר על הזלזול הבוטה והמעליב של ראש העירייה בהליכים הדמוקרטיים ובנבחרי הציבור, ברמה העקרונית כמו גם בזו האישית. ובמקום לנצל את ההזדמנות, בנאום הפרידה של חבר מועצה מוכשר, להפגין קולגיאליות מינימלית, מוכיח חולדאי – אחת לאחת – את טענותיו של עפרון.
הבא ננתח את התנהגותו של חולדאי. ראשית, הכניסה המאוחרת. ניחא, אולי היה לו משהו חשוב לעשות. שנית, ההתייצבות הכוחנית מול פניו של עפרון, תוך הבעת זלזול מצ'ואיסטי אינסופי, מהול בפוזה של איום פיזי, מהסוג שזכור לי רק מימי הטירונות, כשסמל המחלקה היה בוחן מקרוב את הגילוח של הטירונים במסדר הבוקר. אני מניח שחולדאי חושב שזה מצחיק. אני חושב שזה ביזיון. את הוידאו הזה צריך להריץ שוב ושוב בלימודי האזרחות, כדוגמה לחוסר כבוד – לא רק של אדם לחברו – אלא של הרשות המבצעת כלפי הרשות המחוקקת. חולדאי, כראש הרשות המבצעת העירונית, אינו יכול להתייחס לנבחרי הציבור העירוניים כאילו הם צוערים בשלב א' בקורס טיס תחת פיקודו. הוא חייב להבין שהוא כפוף אליהם, ולא ההיפך. זה לא רק עניין סמנטי. חברי מועצת העיר הם נציגי תושבי העיר. הפוזות של חולדאי משקפות בדיוק את גישתו המתנשאת לא רק כלפי נבחרי הציבור, אלא גם כלפי שולחיהם, ואת חוסר הבנתו את מקומו בסדר הדמוקרטי.





עיר לכולנו והברוך מרחוב בלוך

5 05 2011

תקציר הפרקים הקודמים: עיריית תל-אביב החליטה, בהחלטה היסטורית ברמה העירונית, לסלול שבילי אופניים על חשבון 60 מקומות חנייה ברחוב בלוך. לראשונה, נעשה ניסיון לפעול בהעדפה מתקנת לטובת הולכי הרגל ורוכבי האופניים, ולהשיב קצת מהמרחב שניתן במשך עשרות שנים, באופן מופקר, לבעלי הרכב הפרטי. כצפוי, תושבי רחוב בלוך הגיבו בנימביזם ופתחו במאבק נגד התוכנית. זכותם. ביום שלישי שעבר, נערך מפגש תושבים עם בכירים בעירייה. במפגש הותקפו הנציגים במילים קשות מאד. ניחא – הם משרתי ציבורי. אבל ההתקפה הקשה ביותר כוונה לנציגי ארגוני האופניים ותומכיהם, ללמדנו עד כמה נערכו שם שיתוף ודיון אמיתיים. עד כאן דבר לא מפתיע.
מה שמאד מפתיע, לעומת זאת, היא העמדה המוזרה שאימצה תנועת האופיזיציה העיקרית, עיר לכולנו, אותה תנועה שרבים כל כך (ואני ביניהם, למרות שלא הייתי בארץ כדי להצביע) תלו בה תקוות אמיתיות שתייצג פוליטיקה חברתית-סביבתית אמיתית, אולי לראשונה בישראל. האמת היא, שהטוויסט של עיר לכולנו הוא חומר לעבודת דוקטורט מעניינת על תהליך התפרקות של תנועה פוליטית אופוזיציונית, כאשר השלטון חוטף לה את האג'נדה. במקרים כאלה יש לתנועה שתי אפשרויות: האחת לטעון שהשלטון מממש את מדיניותה (כמו שעיר לכולנו עשתה בהצלחה בעניין הנת"צים); השנייה היא לצאת נגד השלטון ויהי מה, אפילו שהאחרון מקיים את האג'נדה שלה. באופן מפליא, עיר לכולנו בחרה בעניין בלוך את האופציה השנייה.
כפי שמתבטא במאמר הזה, העמדה של עיר לכולנו היא שהתוכנית ברחוב בלוך פסולה בשל העובדה שלא נערך לגביה שיתוף ציבור ראוי. כפי שמובהר בעמדת התנועה כפי שפורסמה היום, וכפי שפעיליה טפטפו בימים האחרונים בפייסבוק, על העירייה לספק לתושבי בלוך פתרונות חנייה חינם חלופיים. פרשנות סבירה של עמדת התנועה מלמדת, שהיא תומכת בתוכנית רק אם יינתן פתרון חנייה לתושבים. בכך, היא למעשה מאמצת את עמדת המתנגדים לשביל האופניים. אנחנו עומדים, אם כן, בפני מצב מדהים שבו תנועה ירוקה לכאורה דורשת מהעירייה לספק מקומות חנייה לרכב פרטי, וזאת אך בשל הטענה החצי-פרוצדורלית שלא נערך שיתוף ראוי; הטענה הזו גם לוקה בשל העובדה שמעולם לא שאלו את הציבור לפני שהקריבו את המרחב לטובת כלי הרכב הפרטיים. זאת ועוד, הדבר עומד בניגוד מוחלט לתפיסה החברתית שאמורה להדריך את עיר לכולנו. כתנועה שאמורה לתמוך בצדק חלוקתי, לא מובן מדוע היא בוחרת להתייצב לצד החזקים שבחזקים – בעלי הרכב הפרטי – ש"פונקו" על ידי גורמי התכנון מזה שנים, דווקא כאשר נעשה צעד ראשון לתקן, ולו במעט, את העיוות ההיסטורי שבהקצאת המשאבים העירונית.
את בלבול המערכות שאחז בעיר לכולנו ניתן לראות, למשל, בהתנהלות עמוד הפייסבוק של התנועה בשבועות האחרונים. דוגמה אחת היא ההאשמה המנותקת בעליל לפיה תומכי שבילי האופניים נשלחו על ידי רון חולדאי כנגד תושבי רחוב בלוך. בנוסף, בתוך הקלחת של הברוך של בלוך, בחרה עיר לכולנו (או אולי מנהלי דף הפייסבוק על דעת עצמם?) להשתלח דווקא בפרוייקט השכרת האופניים – אולי הפרוייקט הירוק ביותר שקודם בעיר בשנים האחרונות, בשל כמה בעיות טכניות שעיכבו את הפרוייקט במספר ימים (אגב, עשרות תחנות של הפרוייקט כבר פועלות). כשעבדכם הנאמן "רמז" על כך שזה עיסוק קנטרני בזוטות, כשהעניין המהותי דווקא מתיישב עם האג'נדה של התנועה, הוא ספג מאחד הפעילים המרכזיים של התנועה קיתונות אד-הומינם, מלווים בדברים (שנמחקו בינתיים) שעדיין לא כל כך הבנתי. אשמח לפרשנות – My guess is as good as yours.

מקווה מאד שעיר לכולנו תתעשת, בתקווה שעוד אפשר לתקן את הנזק. חלק מחברי הסיעה (והסיעה המורחבת) הם מהטובים שהיו כאן בשנים האחרונות, ואין סיבה שהם יתנו יד לתהליך ההרסני הזה.





חובה לשמר את המרקם האורבני סביב שוק בצלאל

13 05 2010

יצחק תשובה רוצה לבנות קומפלקס מאסיבי במקום שוק בצלאל. השבוע הגיש פאר ויסנר ערר בוועדה המקומית על התוכנית שהוצעה על ידי החברה של תשובה. ייתכן שהגיע זמנו של מתחם שוק בצלאל, אפילו שיש טיעונים טובים לזכותו. כך או כך, המתחם ממוקם בלב האורבני של תל אביב, ועל כן יש לפעול בו בזהירות רבה. תכנון מגלומני שאינו מתחשב ברגישות האזור ייצור בכייה לדורות, ואולי אפילו אייקון חדש לזעמם של תושבי העיר בסגנון מגדל נווה צדק. בפני גורמי התכנון עומדת ההכרעה: האם לקבל החלטה שתשדרג את האזור, תחבר באופן אורבני את המלך ג'ורג' וטשרניחובסקי ותתרום לחיוניות במקום, או, מנגד, לאשר מגדל נובו-רישי שאין בינו ובין אופי הסביבה שום קשר.

כפי שרואים בתמונה למעלה, מדובר במתחם שנמצא בערך באמצע הדרך בין רחוב אלנבי ובין גן מאיר. זהו האזור שבו רחוב המלך ג'ורג' עדיין "מושפע" מאווירת שוק הכרמל הסמוך, אבל כבר מפתח אופי משל עצמו. הבנייה באזור מאד צנועה ונהנית מתמהיל עסקים מגוון ומהולכי רגל רבים (אם כבר נדרשים שינויים באזור, אין ספק שהרחבת המדרכות הוא הראשון שבהם). אם יאושר כאן מגדל, שכמו שנהוג במקומותינו וודאי יהיה מנותק מהרחוב, תנועת הולכי הרגל באזור תקטן משמעותית באופן שעלול להביא לשינוי לרעה באופיו של המקום (ראו, לדוגמה, את הפוסט הזה).
תוכנית ראויה לפיתוח האזור חייבת לכלול בנייה צפופה, ובהתאם לפרופורציות של הרחובות מסביב. נפלה לידי הרשויות הזדמנות פז לבצע תכנון אורבני מחודש באמצע עיר קיימת, במסגרתו ישנה אפשרות ליצור בלוק עירוני חדש, שישלים את הרצף הקיים.
חשוב מכל, חובה על הוועדה לוודא שכל תוכנית שתאושר תשמר באופן מוחלט את זכותו של הציבור לעבור באזור. לא ייתכן שרחוב המלך ג'ורג' ינותק מרחוב טשרניחובסקי, כפי שנעשה בגבעת אנדרומדה ובפרוייקט "רובע לב העיר" בבלפור.
מעניין יהיה לראות אם בניגוד להתנהלותה הרגילה, תקבל הפעם הוועדה המקומית החלטה שמבכרת את המרחב העירוני, על פני המרחב הכספי של היזם.

*עדכון – כנראה שההגיון הבריא ניצח הפעם, ותוכנית המגדלים נדחתה לפני כשעתיים. כרגע ניתנה ליזם אורכה של 30 יום להגיש תוכנית חלופית; נקווה שהתוצאה הסופית אכן תתחשב בשיקולים שהזכרתי למעלה.





שיפוץ הטיילת בתל-אביב: קריאה לשיתוף הציבור

16 03 2010

בבלוג של ראש עיריית תל אביב פורסם אתמול שהעירייה נכנסה להליכי תכנון של שיפוץ חלקה המרכזי של טיילת החוף, בין הדולפינריום והמרינה. בצעד מבורך ביותר, העירייה מפרסמת בבלוג כי יתקיים מפגש שיתוף ציבור בנושא, שייערך באמצע אפריל, ומזמינה כל מי שרוצה להשתתף להירשם אליו במייל.
אין בפוסט של העירייה יותר מדי פרטים לגבי התוכניות המוצעות, למעט לגבי הכוונה לסלול שביל אופניים לאורך הטיילת, ולהרחיב את המדרכה בצדו המזרחי של רחוב הרברט סמואל. שני הצעדים הללו הם טובים והכרחיים לשדרוג הטיילת, שלא ממלאת את ייעודה כראוי כיום.
מתמונות ההדמיה שיש באתר עולות שתי נקודות: הראשונה, והחיובית, היא שבכוונת העירייה להנגיש את החוף לכל אורף הטיילת (ולא רק באמצעות גרמי מדרגות כפי שכיום); השניה, והפחות משמחת, היא ששוקלים לצמצם – אפילו אם במעט – את שטח החוף באמצעות סלילת משטח בקו החול. זו כמובן תהיה טעות – רצועת החוף צרה מדי כבר כיום. כמה נקודות שלדעתי יש חשיבות קריטית להעלות במהלך שיתוף הציבור:
1. שביל האופניים צריך להיות שביל אופניים אמיתי – כמו בחלקה הצפוני של הטיילת, ולא כמו באבן גבירול.
2. הרחבת המדרכה בצד המזרחי של הרחוב חייבת להיות משמעותית. כיום רחוב הרברט סמואל נותן תחושה של אוטוסטרדה, מה שפוגע מאד באווירה סביבו. בנוסף, העסקים בחלקו המזרחי של הרחוב נמצאים במצב עלוב, מכיוון שלהולכי רגל אין מוטיבציה ללכת במדרכה שסמוכה להם. המדרכה הזו תהיה צריכה להיות אטרקטיבית.
3. בניית שירותים ציבוריים ראויים – אם צריך, אז שיהיו בתשלום.
4. יש להסיר את ביתני הישיבה שפזורים כיום על הטיילת – כמעט ולא עושים בהם שימוש, למעט כבתי שימוש. תחת זאת להתקין ספסלים סטנדרטיים (אפשר עם סככות להצללה).
5. לתת עדיפות עליונה לטיפול במפגע הדולפינריום, שמהווה לדעתי את נקודת התורפה המשמעותית ביותר שעומדת בפני שדרוג אמיתי של המרחב הזה.
6. מתקנים לקשירת אופניים בשפע. כיום כמעט אין.
אין ספק ששיפוץ הטיילת הוא רעיון נכון וחשוב, נקווה שייעשה בצורה טובה. אני לצערי לא אהיה בארץ בזמן המפגש – אם מישהו מבין הקוראים מתכוון ללכת, אפשר לרכז בתגובות לפוסט הזה רעיונות שניתן יהיה להעלות שם.





אוסקר באטימות

16 02 2010

לפעמים אפשר להתפוצץ מגישת הטפלון של רון חולדאי. אצלו הכל תמיד בסדר, מצבנו מעולם לא היה טוב יותר – ואם יש משהו טעון שיפור, הרי שזה ממילא לא בסמכותו לשנות. אתמול חשף רון חולדאי שוב את הצד האטום שלו, באופן שניתן ללמוד ממנו גם על גישתו הכללית כלפי תל אביב, ובפרט לבעיות הצדק החלוקתי הקשות שמתפתחות בה בעשור האחרון. כך, כפי שהוא מספר בטור שכתב ב-YNET, הצליח רון חולדאי לצאת אופטימי מהסרט עג'מי – סרט שמהווה את אחד מכתבי האישום הקשים ביותר שהוגשו בעניין הפערים החברתיים בישראל, אשר חושף – באופן תקדימי כמעט – את העולם הכה מנותק מההווייה התל-אביבית, שנמצא שם, "הרחק" מעבר לחומוס אבו חסן.
שתי אמירות מקוממות במיוחד מצאתי בטור הזה:
* "אי אפשר שלא לחוש גאווה ישראלית לנוכח הסרט הזה — שהוא קשה ומתאר מציאות קשה, אבל נעשה במדינה חופשית, שאינה מפחדת מביקורת והיא שיאנית עולם בביקורת עצמית, ארץ של אנשים יצירתיים, הזוכים לתמיכה ולמימון ציבורי כדי לומר לציבור אמיתות לא נעימות." אכן, יש מקום לגאווה מעצם ההישג האמנותי של הסרט המצוין הזה. אבל לפני הגאווה, ובמידה לא פחותה, צריכה לבוא בושה. ראש העירייה הוא הראשון שצריך להתבייש, וכמותו גם אנחנו – כתל אביבים – שכלל לא מודעים לעולם המקביל והקשה שבו חיה האוכלוסיה הערבית ביפו; שלא טורחים ללמוד על ההיסטוריה של האוכלוסיה הזו; שעוברים לסדר היום על ההפליה האדירה (גם כאשר אין כוונת זדון); ושלא מוטרדים כלל מהאופן בו השכונות הערביות מנותקות ומודרות מההוויה העירונית.  
* "הסרט הזה, המרגש כל כך דווקא מפני שנראה כאילו הוא סרט דוקומנטרי ולא פרי עלילה מומצאת — מתאר אמת סוציולוגית ופוליטית — אבל לא אמת עירונית." אשמח אם מישהו יוכל לבאר לי את ההבחנה שעושה ראש העירייה בין "אמת סוציולוגית ופוליטית" לבין "אמת עירונית". אם הבנתי אותו נכון, אז אפשר ללמוד מהאמירה הזו הרבה לגבי התפיסה הכללית שלו בעניין מהותה של עיר ומקומה בחברה. לדעתו המציאות העירונית כנראה מנותקת מההווייה החברתית, מה שמסביר גם את גישתו התכנונית שרואה את העיר כשוק חופשי, מנותק ממטרות חברתיות. במציאות זה בדיוק ההיפך – ההתפתחות העירונית היא בבואה של המצב הסוציולוגי והפוליטי של כלל החברה. הפיכת מרכז תל אביב לאזור לעשירים בלבד, תוך תכנון שמחריב את המרחב העירוני, הוא תמונת מראה של פרשת פינוי הדיירים מעג'מי – אותה עג'מי שמתוארת בסרט (אגב, הדמויות בסרט אף מזכירות, בעקיפין ובמרומז, את עניין הפינויים מעג'מי). שתי התופעות הן תולדה של ערכים סוציאליים ופוליטיים שבאים לידי ביטוי במרחב העירוני, ערכים שמבכרים השאת רווחים על פני יצירת מציאות חברתית צודקת.  

וכל זה בלי להזכיר את תהליכי הג'נטריפיקציה הבעייתיים ביפו; את השתוללות הנדל"ן המנותקת מרמת החיים; ומבלי לדבר על שיווק קרקע ליהודים בלבד באותה עג'מי, ללא מציאת פתרונות דיור ראויים לתושבים הנוכחיים. אכן, אי אפשר שלא לחוש גאווה.





פחד ותיעוב (ובורגנות) בישיבת הנהלת העירייה

27 01 2010

פורטל Mynet, שהוא ה"מקומון" של אתר YNET, לא חדל מלספק פנינים על הנעשה בפינות היותר אפילות של חיינו המוניציפליים (למשל, הכתבה הזו על רוזה פארקס מקומית מאשדוד, שהתיזה גז מדמיע על חרדי שביקש ממנה לעבור לסוף האוטובוס; או הידיעה המרעישה על "פרשת השלוחים" של קובי פרץ).
מכל מקום, אתמול פורסמה שם כתבה על כך שרון חולדאי "יצא מכליו" במסגרת ישיבה של הנהלת העיר, שעסקה באישור התיקון לחוק החניה שיזם אלון סולר מסיעת רוב העיר, ולפיו יאושרו תווי חניה לתושבי העיר שמחזיקים ברכב שאינו רשום על שמם, כדי לחסוך את "העברת היד". בעיקר מדובר בצעירים שקיבלו רכב מהוריהם והם אינם רוצים להחליף את הבעלות כדי לא לפגוע בערך הרכב.
הסיפור הזה – ובעיקר פוטנציאל הקומבינות האינסופי שכרוך בו – לחץ לחולדאי על כמה כפתורים, ובהתאם לכך הפיק פיו מרגליות שאין לי אלא לצטט אותן ישירות, מהקל אל הכבד:
*  "מי זה הפישר הזה שיגיד שילד בן 18 הוא לא מספיק מבוגר כדי להחזיק את הרכב … אני לא קונה את הפישריות הזאת". (חולדאי מתפייט)
* "אנחנו נטרטר כל בנאדם שיבוא לפה עד קצה גבול היכולת, ונעשה לו את המוות, ונשלח אותו להביא את סבא, את אמא, את הדוד והדודה. במקרה קצה שבו יתברר לנו מהסיבות שיש אבא פסיכי שיתאבד אם הרכב שלו יקבל שריטה והבעלות תהיה של הרכב – אז הוא יוכל כחריג לאפשר את זה". (חולדאי מפליג על כנפי הדמיון)
והפייבוריט שלי:
* "אני חי בארץ שבה חיים יהודים, ויהודים בעולם חיו תמיד כשהיה צריך לרמות את השלטון, עד היום נשאר להם ההרגל הזה, מה לעשות?!" (אין מה להוסיף)
לבסוף, לאחר ששפך חמתו, הצביע חולדאי בעד ההצעה.
הפן המגוחך השני של הסיפור הזה – מעבר להתבטאויות של חולדאי – הוא התיקון עצמו. כל כך הרבה חוסר-צדק יש בחלוקת משאבי התחבורה העירוניים – וכן, גם היעדר תחבורה ציבורית מהווה חוסר צדק: הוא פוגע בחלשים ביותר; כנ"ל לגבי השתלטות הרכב הפרטי על מדרכות העיר – ועדיין ישנם חברי מועצה שמוטרדים מזוטות כאלה. ההצעה הזו, בראש ובראשונה, מעידה על סדר העדיפויות של סיעת רוב העיר במועצה. אולי לא מפתיע שדווקא בסוגייה זו, שמשרתת בעיקר את הבורגנות השבעה, הם בחרו להתעמת עם ראש העירייה. התיקון הזה מיטיב אך ורק עם הילדים האמידים שמקבלים אוטו מההורים – אלו שגם ככה לא ייפגעו יותר מדי אם ייאלצו להעביר בעלות על הרכב. מעבר לכך, יש בו גם עידוד – אמנם בעקיפין – לשימוש ברכב פרטי.
מעניין יהיה לראות מתי סיעת רוב העיר תעמוד על הרגליים האחוריות למען תחבורה ציבורית, עירוב שימושים, ונושאים א-סקטוריאליים אחרים.