ביום שישי ה-29.4 כולנו בכיכר

בימים אלה, כשהסקר של עיריית תל אביב לגבי עתידה של כיכר דיזנגוף נערך, חשוב מאד שהציבור הרחב יאמר את דברו. כבר כתבתי כאן כמה פעמים על הבעיות האורבניות הקשות שנגרמות על ידי הפרדת המפלסים בכיכר והשפעתה השלילית על הסביבה. אבל הסיבה העיקרית לכך שהמאבק על הכיכר כל כך חשוב רחבה הרבה יותר. אם נרשה לעצמנו להיות קצת דרמטיים, בכיכר דיזנגוף ייקבע עתידו של המרחב הציבורי בישראל: האם להמשך העדפת הרכב הפרטי או להחזרת המרחב להולכי הרגל. כיכר דיזנגוף, במידה רבה, היא הסמל של העיר המשפיעה בישראל, ולכן ניתן לומר שהיא המרחב המשפיע ביותר במדינה. אם יוחלט להוריד אותה למפלס הקרקע, ללא בניית חניון מזהם תחתיה, ובכך לבטל את ההפליה נגד הולכי הרגל, המסר יהיה חזק וברור ויחלחל לבסוף גם למקומות אחרים בארץ.
לכן, אני קורא לכולם להצטרף לפעילים הבלתי נלאים של החזית להורדת כיכר דיזנגוף ולהגיע לכיכר לארוע שמסמל את תחילת המסע לעבר השבת המרחב הציבורי להולכי הרגל. במסגרת הארוע תוקף הכיכר בשרשרת אנושית, נראה שיהיה הפנינג יהיה מעניין. יום שישי, ה-29.4.11, בשעה 11:00 בכיכר.
בנוסף, הבלוג של לרמן מארח דף שמרכז מידע על המאבק להורדת הכיכר. שווה לבקר ולהפיץ.

חזון השדרות של גדס ושברו

אם שואלים את התל אביבי המצוי היכן נמצאת השדרה המרכזית של העיר, סביר להניח שהתשובה תהיה בין רחוב הרצל וכיכר הבימה, היינו – שדרות רוטשילד. מי שמכיר את האזור טוב יותר יידע אולי להגיד ששדרות ח"ן הן בעצם המשכן הטבעי של שדרות רוטשילד; ומי שיגדיל לעשות ויציץ במפות של העיר יגלה שלמעשה השדרה המרכזית של תל אביב ארוכה הרבה יותר: היא מתחילה (או אמורה להתחיל) ברחוב הרצל ונגמרת בחוף הים – איפה שהיום כיכר אתרים האסונית.
זה היה החזון של פטריק גדס, מתכנן הערים הבריטי שעומד מאחורי תוכנית גדס המיתולוגית, שהייתה הבסיס התכנוני להתרחבותה של תל אביב צפונה בשנות ה-30.
אם כן, מעיון בתוכנית גדס לומדים שלפי התכנון שלו, שדרות רוטשילד היו אמורות להמשיך צפונה, ולאחר מכן מערבה, באמצעות השדרות שנקראות היום שדרות ח"ן ובן-גוריון (שדרות רוטשילד כבר היו קיימות לפני תוכנית גדס):

אין ספק שגדס ראה בעיני רוחו שדרה רציפה, שעוקפת את מה שהיום כיכר הבימה משני צידיה, ומתמזגת ישירות לשדרות ח"ן ואחר כך לבן גוריון. השדרה שולחת גם – בדיוק במרכזה – שלוחה (שד' בן-ציון) לכיוון רחוב קינג ג'ורג' וכך מתחברת אליו. כיכר הבימה, למעשה, מהווה את מרכז השדרה הזו, ולא את סופה, כפי שהתקבע בתודעה העירונית העכשווית.
למרות שהמתווה של השדרה המרכזית, כפי שתכנן גדס, קיים בעיר בפועל, יש מספר חסמים שמונעים את התקיימותה כשדרה אמיתית וחיונית, ובהתאם לכך היא גם לא קיימת כשדרה אחת בתודעה העירונית. החסמים מסומנים באדום:

חסם עיקרי, למשך שנים, נגרם על ידי כיכר הבימה, ובפרט על ידי החניון הענק שהיה תקוע שם. לאחר שיפוץ כיכר התרבות, על כל מגרעותיה – ובתקווה שמעברי החציה בין רוטשילד והכיכר אכן יסומנו – הרי שכיום הוסר חסם עיקרי בחיבור שבין שדרות ח"ן ושדרות רוטשילד, וכך נעשה צעד לקיום חזונו של גדס. החסם שבין כיכר הבימה ושדרות בן-ציון, לרוע המזל, לא הוסר אף לאחר השיפוץ. במקום חיבור אורגני לשדרות רוטשילד, נבנה שם אי-תנועה מצחיק, שלמעשה יוצר "מעבר חצייה לשומקום".
כיום, המכשול העיקרי למימוש חזון השדרות מצוי במפגש שבין שדרות ח"ן מצד אחד, ושדרות בן-גוריון מצד שני, ואזור כיכר רבין. כששדרות ח"ן נפגשות עם רחוב מלכי ישראל, השדרה שתכנן גדס הופכת לאי-תנועה מוזר שאינו פתוח להולכי רגל:

כפי שרואים, אי-התנועה רחב מספיק בכדי שבהשקעה כספית קטנה יחסית יהיה אפשר להפוך אותו לשדרה להולכי רגל, ובכך ניתן יהיה לתרום לחיבור של כיכר רבין לרחובות שסביבה, וכן לחיוניות של רחוב מלכי ישראל, שבעיקרון הוא רחוב טוב עם חזיתות מסחריות.
מהצד השני, במפגש בין שדרות בן-גוריון ורחוב שלמה המלך, המצב נראה חמור יותר, ותידרש השקעה לא מבוטלת כדי לתקן אותו:

בעיקר, תידרש ההכרה שחזון השדרות של גדס כנראה עדיף, כבחירה אסטרטגית-עירונית, על פני האוטוסטרדה שריסקה את שדרות בן גוריון. כשתימצא העירייה שהעומד בראשה יחלוק את הערכים שהחזון הזה מייצג, ייתכן ששדרות העיר יממשו את הפוטנציאל האדיר שלהן.

תקיעה מספר 3 – הירידה לים

ייתכן שהתופעה הזו הייתה זכאית לתואר המפוקפק – תקיעה מספר 1. אבל נהיה גמישים. מי שעוד צריך להיות גמיש הוא מי שמנסה להגיע ברגל לחוף הים של תל אביב. הולך רגל שכזה נתקל בכמה וכמה אוטסטרדות; רמזורים שנותנים עדיפות למכוניות; מרחב ציבורי מוזנח; חניונים ושאר מרעין בישין. אבל חמור מהכל הוא מצב המדרכות. דוגמה מובהקת לכך היא המדרכה (אם אפשר לקרוא לה כך) באחת מהירידות המרכזיות לחוף בתל אביב – זו של רחוב פרישמן.
בניגוד לכבישים הרחבים שבמקום – הירקון, פרישמן והרברט סמואל, להולכי הרגל השאירו מרחב שלעתים בקושי מספיק לאדם אחד:

כאילו לא די בכך, הנהג הישראלי הממוצע (בגיבוי רשויות החוק, שלא אוכפות את העניין) חושב שזה נורמלי לחלוטין לעמוד על פיסת המדרכה שנותרה:

ייתכן שזו פרצה שקוראת לגנב. אם המדרכה הייתה נראית כאילו המטרה שלה לשרת הולכי רגל, אולי (אבל בהחלט לא בטוח), גם הנהגים היו מכבדים אותה.
ולבסוף, אי אפשר בלי יזמי הנדל"ן והקבלנים, שתורמים אף הם לביזיון:

לסיכום, תל אביב בתחילת שנת 2011, כמו ישראל באופן כללי, שכחה שהפרט הוא שצריך להיות במרכז המדיניות, ולא רק אם הוא בעל רכב או בעל הון. בשביל המסקנה הזו לא צריך לפשפש בתקציב העירייה. מספיק לצאת ביום שישי ולשים לב למה שקורה על המדרכות שלנו:

הבהרה בעניין הבנייה במרפאת זמנהוף

מנוסח הפוסט של אתמול לגבי הבנייה במתחם שבו שכנה מרפאת זמנהוף, עולה כאילו בפרוייקט ייבנו 4 דירות ענק בלבד. לשם ההגינות, רציתי להבהיר כי מהאמור באתר אינטרנט אחר של הפרוייקט, עולה כי מתעתדות להיבנות בו "מספר מצומצם של דירות", שעל פי התוכניות שבאתר כנראה מגיע ל-25 (למרות שאושר, בוועדה המחוזית, לבנות שם 51 דירות). חוסר הדיוק בפוסט – עליו אני מצר – נבע מהנוסח העמום משהו שמובא באתר הזה, ממנו אפשר להבין כאילו ארבעת הדירות הללו הן עיקר הפרוייקט. עם זאת, המסקנה העקרונית שבפוסט – והיא העיקר – עדיין עומדת: אין מקום לבנות דירות ענק כאלה – אחת מהן בגודל 1000 מ"ר – באמצע אזור עירוני שדורש צפיפות כדי לשמור על חיוניתו.

ככה הורגים עיר

* הבהרה בעניין פוסט זה פורסמה כאן

מה הופך אזור מסויים לאזור עירוני טוב? נוכחות של הולכי רגל רבים ברחוב. מה גורם לנוכחות של הולכי רגל רבים ברחוב? עירוב שימושים וציפוף. פשוט מאד: כשישנם שימושים מעורבים, אנשים נמצאים במרחק הליכה מרוב מה שהם צריכים; וכאשר ישנה צפיפות עירונית, יש מספיק הולכי רגל שיכולים להחזיק כלכלית את אותם עסקים, שמהווים את הרוח החיה של עירוב השימושים.  
איך הורגים עיר? מחסלים את נוכחותם של הולכי רגל ברחוב. איך מחסלים את נוכחותם של הולכי הרגל? הפרדת שימושים ופיזור האוכלוסייה. בישראל, זה נעשה באמצעות קניונים ובנייה פרברית. במרכז תל אביב, מצאו פטנט חדש – בניית דירות ענקיות בתוך המרקם העירוני הצפוף, באופן שגורם לכך שפחות אנשים גרים בכל מ"ר עירוני.
דוגמה מאלפת: "פרוייקט זמנהוף." הפרוייקט הזה מתעתד לקום היכן ששכנה מרפאת זמנהוף. כל מי שביקר אי פעם במרפאות, יודע שאלו בנויות בדרך כלל ממסדרונות ארוכים והרבה מאד חדרים קטנים. לכן, בקלות אפשר להסב אותן לבנייני מגורים עם דירות קטנות. דירות קטנות הן אמצעי הציפוף הפשוט ביותר: יותר דירות = יותר אנשים פר בניין. לפי ההגיון הזה, היה אפשר ליצור שכונה שלמה במקום המרפאה.
במקום זאת, במסגרת פרוייקט זמנהוף הנ"ל מתוכננות 4 דירות "ענק"; כפי שהאתר של החברה מתפאר- אחת מהן בגודל 1000 (!!! ועוד פעם !) מ"ר. דירות אלה, בחישוב פשוט, יכללו בניה בשטח של כ-1,650 מ"ר. מי הולך לגור שם? כמובן שלא משפחות מרובות ילדים מבני ברק. יגורו שם, סביר להניח, זוגות מבוססים מאד שילדיהם כבר לא עמם (וזה עוד במקרה הטוב- בהנחה שהדירות לא ייקנו על ידי תושבי חוץ). כדי להיות לארג'ים, נניח שבכל דירה יגור זוג + ילד. המשמעות היא רמת "ציפוף" של  אדם אחד ל-137 מ"ר בדירות הללו. אני חושב שאין צורך להסביר מה המשמעות של היחס הזה לסביבה האורבנית.
 תל אביב – עיר אוכלת רחובותיה.

בניית מלון בשדרות רוטשילד: צעד חיובי, המבחן יהיה בביצוע

היום פורסם כי בשדרות רוטשילד 10 יוקם מלון, כנראה בצורת מגדל בגובה 28 קומות, כאשר היזם יחוייב לשמר חמישה מבנים סמוכים. בשל האינפלציה במבני הפאר שצצים בדרום-מערב שדרות רוטשילד, תגובת הבטן היא להתנגד לבניית המלון, שיהיה, אגב, שייך לרשת ריץ-קרלטון המגה מפוארת.
עם זאת, ולמרות החשדנות המובנת, הקמת מלון בשדרות רוטשילד עשוייה להיות צעד חיובי, בהנחה שתבוצע תוך שמירה על עקרונות אורבניים טובים. נתחיל מההיבטים החיוביים: ראשית, חדרים במלונות – גם במפוארים שבהם – בדרך כלל יותר קטנים מדירות; לכן, מלון בתפוסה מלאה עשוי לתרום הרבה לצפיפות אורבנית בריאה. אין ספק ששהייה של מאות תיירים באזור השדרה בזמן נתון תשדרג את את כל האזור, ותתרום רבות למיצוי הפוטנציאל העצום של רחוב הרצל. שנית, בניית מלון בשדרות רוטשילד מהווה הכרה חד-משמעית בערכו של מרכז תל אביב כמקור משיכה עצמאי, גם במנותק מחוף הים. ככל שאני יודע, אין אף מלון משמעותי בתל אביב מזרחית לרחוב הירקון; הקמת מלון במרכז העיר מהווה הבעת אמון בחלק הזה של העיר.
ועכשיו להסתייגוית: מדובר במלון שיהיה שייך לרשת יקרה במיוחד. אם כל האורחים בו יהיו מיליונרים, הדבר יכול להשפיע בצורה שלילית על המרחב באמצעות יצירת הומוגניות כלכלית באזור. בנוסף, אנחנו מכירים את הנטייה הישראלית המצערת לבנות מגדלים מנותקים מהרחוב , לעתים בתוספת מס-שפתיים של "זיקת הנאה" לציבור, שמתגלה כחסרת משמעות. לכן, יש לעמוד על כך שהמגדל יתאפיין בקשר בריא עם הסביבה העירונית.
כעת, כל שנותר הוא לחכות לתוכניות של היזם, ולוודא שגורמי התכנון ישמרו על אינטרס הציבור בהליכי האישור.
 

חובה לשמר את המרקם האורבני סביב שוק בצלאל

יצחק תשובה רוצה לבנות קומפלקס מאסיבי במקום שוק בצלאל. השבוע הגיש פאר ויסנר ערר בוועדה המקומית על התוכנית שהוצעה על ידי החברה של תשובה. ייתכן שהגיע זמנו של מתחם שוק בצלאל, אפילו שיש טיעונים טובים לזכותו. כך או כך, המתחם ממוקם בלב האורבני של תל אביב, ועל כן יש לפעול בו בזהירות רבה. תכנון מגלומני שאינו מתחשב ברגישות האזור ייצור בכייה לדורות, ואולי אפילו אייקון חדש לזעמם של תושבי העיר בסגנון מגדל נווה צדק. בפני גורמי התכנון עומדת ההכרעה: האם לקבל החלטה שתשדרג את האזור, תחבר באופן אורבני את המלך ג'ורג' וטשרניחובסקי ותתרום לחיוניות במקום, או, מנגד, לאשר מגדל נובו-רישי שאין בינו ובין אופי הסביבה שום קשר.

כפי שרואים בתמונה למעלה, מדובר במתחם שנמצא בערך באמצע הדרך בין רחוב אלנבי ובין גן מאיר. זהו האזור שבו רחוב המלך ג'ורג' עדיין "מושפע" מאווירת שוק הכרמל הסמוך, אבל כבר מפתח אופי משל עצמו. הבנייה באזור מאד צנועה ונהנית מתמהיל עסקים מגוון ומהולכי רגל רבים (אם כבר נדרשים שינויים באזור, אין ספק שהרחבת המדרכות הוא הראשון שבהם). אם יאושר כאן מגדל, שכמו שנהוג במקומותינו וודאי יהיה מנותק מהרחוב, תנועת הולכי הרגל באזור תקטן משמעותית באופן שעלול להביא לשינוי לרעה באופיו של המקום (ראו, לדוגמה, את הפוסט הזה).
תוכנית ראויה לפיתוח האזור חייבת לכלול בנייה צפופה, ובהתאם לפרופורציות של הרחובות מסביב. נפלה לידי הרשויות הזדמנות פז לבצע תכנון אורבני מחודש באמצע עיר קיימת, במסגרתו ישנה אפשרות ליצור בלוק עירוני חדש, שישלים את הרצף הקיים.
חשוב מכל, חובה על הוועדה לוודא שכל תוכנית שתאושר תשמר באופן מוחלט את זכותו של הציבור לעבור באזור. לא ייתכן שרחוב המלך ג'ורג' ינותק מרחוב טשרניחובסקי, כפי שנעשה בגבעת אנדרומדה ובפרוייקט "רובע לב העיר" בבלפור.
מעניין יהיה לראות אם בניגוד להתנהלותה הרגילה, תקבל הפעם הוועדה המקומית החלטה שמבכרת את המרחב העירוני, על פני המרחב הכספי של היזם.

*עדכון – כנראה שההגיון הבריא ניצח הפעם, ותוכנית המגדלים נדחתה לפני כשעתיים. כרגע ניתנה ליזם אורכה של 30 יום להגיש תוכנית חלופית; נקווה שהתוצאה הסופית אכן תתחשב בשיקולים שהזכרתי למעלה.

פיקדילי, בית התקליט, באלאנס

מוקדם עדיין להעריך איך בדיוק משפיעה מהפכת המידע על החיים האורבניים. סביר להניח שאנשים יוצאים פחות לרחובות; שאת האינטראקציות המזדמנות של הרחוב מחליף במידה המרחב הדיגיטלי; ושבתי עסק רבים הופכים להיות מקוונים בלבד, וחלקם מתייתרים. בהקשר זה, נראה שהענף שסבל את המכה הקשה ביותר מהאינטרנט הן חנויות התקליטים – שבעבר היו מרכזי תרבות עירוניים לכל דבר.
כשהייתי בתיכון בגימנסיה בירושלים באמצע שנות ה-90 (כמה מזמן), היה לנו מסלול קבוע של חנויות תקליטים בשעות החופשיות. בית הספר היה (ועדיין) במרכז העיר, מה שאפשר גיחות נוחות לחנויות הדיסקים שהיו באזור: בית התקליט, פיקדילי ובאלאנס ברחוב ש"ץ; ואחר כך גם טאוור רקורדס ברחוב הלל. אף אחת מהחנויות האלה לא קיימות יותר (ולמען האמת, הרבה מהקהל שלהן כבר לא קיים יותר בירושלים).
בשנה האחרונה, המצב הכלכלי הקשה הנחית את מכת המוות האחרונה על חנויות התקליטים בניו יורק. הביטוי המובהק ביותר של המכה הזו הייתה ההתמוטטות הדרמטית של רשת וירג'ין בעיר. בכלל, במקומות שונים בעיר פזורות חנויות סגורות, מעין אנדרטאות מעולם שכנראה כבר לא יחזור.

[חנות תקליטים סגורה בהארלם; בעיר פזורות עשרות כאלה – מתבקש ממש שמישהו יעשה מזה פרוייקט צילום]
מכל מקום, כבר נשפכו הרבה מאד מילים על הקריסה של תעשיית המוזיקה בשנים האחרונות. אותי מעניין יותר התפקיד העירוני שהחנויות האלה מילאו, כמקום למפגש תרבותי וגילוי מוזיקלי. בעיני, המרחב הדיגיטלי ממש לא מספק חלופה ראויה לעניין הזה.  
נסיים עם הומאז' לחניות האלה, מאת אריקה באדו האחת והיחידה:

המשך החרבת הערים בישראל

הקורבן הפעם: רמלה. לא מדובר באיום האיראני, וגם לא בהרחבת מעגל הקסאמים או הגראדים. מדובר בפיגוע אורבני נוסף מבית משפחת גינדי. הפעם מדובר בפרוייקט בשם "גינדי-סיטי". מעבר לשם המגלומני משהו (יש לגינדי נטייה לקרוא לרוב הפרוייקטים שלהם על שמם, אבל גינדי-סיטי זה באמת משהו מיוחד), הפרוייקט הזה יכול להוות דוגמה מאלפת לתכנון אנטי אורבני קיצוני במיוחד.
כדי להבין במה הדברים אמורים מספיק להכנס לאתר הזה ולהתרשם מהטקסט והתמונות.
כמה היילייטס:
""העיר הפרטית שלי": כבר מהסיסמה הזו עולה העיוות שבתפישה הבסיסית של הפרוייקט הזה. המושגים "עיר" ו"פרטית" הם דבר והיפוכו. עיר היא מושג ציבורי, והמרחב בה הוא מרחב ציבורי. עיר לא יכולה להיות פרטית בהגדרה, מכיוון שאם היא פרטית, אין בה את המאפיין העירוני העיקרי: חיים בצפיפות של אנשים זרים שמנהלים ביניהם אינטראקציות, בין היתר במרחב הציבורי ששייך לכולם.
"עיר קטנה בתוך עיר גדולה": כמובן שזו עוד סיסמה חסרת טעם, אבל באמת שהטענות צריכות להיות מופנות לעיריית רמלה בעניין. לא רק שראש העירייה (שמתואר באתר של הפרוייקט כאיש ""בעל חזון ויוזמה") מסכים שיפקיעו שטח מהעיר שלו לטובת "עיר קטנה" – אלא גם שזו מהווה "שכונה סגורה ופרטית במרכז רמלה". מי שמאפשר שכונות סגורות ופרטיות בלב עירו, שלא יתפלא שזו אינה מצליחה להתרומם מזה שנים, למרות מיקומה במרכז הארץ.
"מתחם פרטי הכולל 4 מגדלי מגורים, קאנטרי וקניון": כאן יש חטא כפול. אם כבר "עיר קטנה בתור עיר גדולה", אז לפחות שתהיה עיר קטנה טובה עם רחובות חיוניים. במקום זאת, גינדי בונים ארבעה מגדלים ללא רחוב, בסגנון לה-קורבוזיה, ובסמוך להם – קניון. הפן השני של החטא שוב קשור לעיריית רמלה. ברמלה יש מרכז עיר היסטורי סביר. במקום להחיותו, נותנים לו עוד מכת מוות בצורת קניון. חבל.
"פארק ירוק פרטי": כבר דיברנו כמה פעמים על גורלם העצוב של פארקים מתים. פארק ללא רחוב חיוני יהפוך במהרה לאזור נטוש ומאיים לעת ערב.
כשמביטים על התמונה הזו של הפרוייקט, אי אפשר שלא לשים לב שבעצם מדובר בחניון ענק ונטול רחובות, שבאמצעו קניון, ושמסביבו נבנו ארבעה מגדלים כדי לספק לקניון קונים. אכן, קונספט חדיש ומעניין: קניון שמוקמת לכבודו שכונה.
למסגר ולשמור.

שיעמום זה לא צחוק

כבר דיברנו הרבה על החשיבות של בנייה ששומרת על חזיתות בקו הרחוב. חזיתות מסחריות בקו הרחוב מבטיחות נוכחות של הולכי רגל במדרכה, וכך מאפשרות יצירת רחוב עירוני חיוני. עם זאת, לא כל החזיתות יוצרות אותו אפקט. יצא לי בזמן האחרון לשים לב להשפעה של תכנון "משעמם" על מרחבים עירוניים. לכאורה זה נשמע כמו התפלצנות מתקטננת: מה הקשר בין "שיעמום" לבין מרחב עירוני? הרי רחוב עירוני צריך להיות בראש ובראשונה פונקציונאלי. פונקציאניליות ועירוב שימושים מעודדים נוכחות ברחוב. זה מה שחשוב, לא? אז זהו, שזה לא הכל. לא בכדי טבעה ג'יין ג'ייקובס את הצירוף "the great blight of dullness" כדי לתאר את הנבילה של מרקמים עירוניים משעממים.
נסו לרגע לחשוב על רחובות שנקין ואבן גבירול בתל אביב. שניהם רחובות אורבניים טובים; לשניהם חזיתות מסחריות בקו הרחוב, ועדיין, האווירה ביניהם שונה לחלוטין. אחת מהסיבות היא חוסר הגיוון שברחוב אבן גבירול – ובפרט הבנייה המונוטונית לכל אורכו. רחוב אבן גבירול פשוט משעמם. רחוב שנקין, מנגד, על כל תשתיותיו הרקובות ובתיו המתפוררים, הרבה יותר מגוון ומעניין. למאפיינים אלו יש השפעה עמוקה על האופי של הרחובות האלה ועל התפקיד שהם משחקים בעיר. 
נדגים באמצעות שני רחובות בניו יורק:

[רחוב קולומבוס Upper West Side במנהטן]
ומנגד:

[בניין בצ'לסי, מנהטן]
בשתי התמונות רואים חלקים מבלוקים עירוניים בעלי חזיתות מסחריות בקו הרחוב. לכאורה, שניהם אמורים ליצור מרחב אורבני איכותי. אבל בעוד שבתמונה הראשונה רואים רחוב שמשרה ואווירה מזמינה ומעניינת, בתמונה השנייה התחושה שונה לחלוטין. כשחושבים על זה, כל ההבדל בין הרחובות הוא בגיוון: בתמונה העליונה הבתים הצפופים יוצרים שונות ועניין; ובתמונה למטה, לעומת זאת, החזית המונוטונית משרה אווירה משעממת. לשיעמום הזה יש השלכה ישירה על השימוש שנעשה ברחוב, ובהתאם על האיכות העירונית של המרחב. המסקנה היא שחזית מסחרית בפני עצמה זה לא הכל (אפילו שזו התחלה לא רעה, בהתחשב באלטרנטיבות), וכי נדרש מעבר לכך כדי ליצור סביבה איכותית באמת.