לכו לאשקלון אתם בעצמכם

מחאת הדיור הולכת ותופסת תאוצה, וכצפוי, גוברת ההתלהמות מכיוון פוליטיקאים, טוקבקיסטים, ושאר מומחים לעת מצוא שלא מבינים דבר וחצי דבר, הקוראים למפגינים "לעבור לפריפריה", "לעבור לנגב והגליל" ועוד טיעונים מהסוג הזה, מן הגורן ומן היקב. לעתים קרובות הם מלווים באמירות מתנשאות ("מחאה של נהנתים שרוצים לגור ליד ברים ומועדונים"), בהבאת דוגמאות מוזרות מהעולם ("גם במנהטן יקר"), והמכנה המשותף לכולן – אין לכם זכות לגור במרכז, אז עופו מפה, אם אתם לא עשירים מספיק. להלן אקרא לטיעונים האלה כולם – "טיעוני לכו לאשקלון" (אין לי דבר נגד אשקלון, פשוט מדובר בעוד "עיר" ישראלית אנטי-אורבנית). למותר לציין, מי שמעלה טיעוני לכו לאשקלון למיניהם לוקה באי הבנה בסיסית של בעית הדיור בישראל.
כפי שהיטיב לכתוב לרמן, הסיבה שמחירי הדיור במרכזי הערים החיוניות בישראל (תל אביב, ובמידה מסויימת גם ירושלים) עלו בצורה כה קיצונית בחמש השנים האחרונות מאד פשוטה, כמעט מובנת מאליה: כולם רוצים לגור בסביבה עירונית, ובאופן מוזר – בכלכלה קוראים לזה "כשל שוק" – אין בנייה עירונית חדשה בישראל. תקני חניה, תקני שטחים פתוחים ושאר מרעין בישין מונעים מרשויות התכנון, גם אם ירצו, לתכנן מרחבים עירוניים נוספים שמאופיינים באותם נתונים של מרכז תל אביב: עירוב שימושים, בלוקים קצרים, וצפיפות גבוהה (יחסית).
אכן, הדרך הטובה ביותר להוריד את מחירי הדירות ב"רוטשילד" היא לבנות עוד "רוטשילד" בערים אחרות בארץ. במקום עוד קניונים, פרברים ומגדלי מגורים ללא רחובות, יש לבנות שדרות, רחובות מסחריים מעורבים, ואזורים מוטי תחבורה ציבורית. 1001 סופרטנקרים מבית היוצר של הקשקשן הלאומי לא יביאו לירידת מחירים בתל אביב, משום שהם לא יתנו פיתרון אורבני, שהוא-הוא שורש הביקוש שמתבטא בעליית המחירים המטורפת.
עד שזה יקרה, כל קריאה למפגיני מרכזי הערים (ובעיקר בתל אביב) "ללכת לפריפריה" היא קריאה עקרה, פופוליסטית וריקנית. מעבר לעובדה שדחיקת המעמד הבינוני לפריפריה רק תגרום להדרה נוספת של תושבי הפריפריה כיום, ותגרום לעליית מחירים קיצונית יותר גם שם, היא גם אינה בת קיימא בפעני עצמה. כיום, לצערנו, אין בערי הפריפריה תשתית עירונית שביכולתה לתמוך – באופן סביביתי כמו גם תרבותי – בסגנון החיים העירוני.
שימו לב שאנשי ה"לכו לאשקלון" בדרך כלל לא באים מהפריפריה בעצמם. האחרונים, לדאבונם, מכירים את הבעיות התכנוניות שם על בשרם. כפי שאמר היום ח"כ רוברט טיבייב (קדימה):
"מה אני יכול להגיד לצעירים ברוטשילד? לגור בפריפריה? זה שקר מוחלט. אני גר באופקים – אין תחבורה ציבורית, אין חינוך, אין אפילו ראש עיר… מה אני אגיד להם? שביבי עושה רפורמה?"
אמנם במנהטן יקר, אבל למי שאין יכולת לגור שם יש אפשרות לעבור לבוסטון, אוסטין, פורטלנד, סן פרנסיסקו ועוד ערים מוצלחות יותר ופחות, שמאפשרות תעסוקה סבירה. מי שאין לו כסף לגור בגוש דן, מנגד, דינו נחרץ להתגורר במודיעין, באשקלון או באר שבע. יחי ההבדל.

מחר בערב – עולים עם אוהלים לכיכר הבימה

סוף סוף נמצא שימוש ראוי לפיל הלבן הזה. מחר, החל מ-19:30, עוברים לגור באוהלים בכיכר הבימה במחאה על השוק הדיור החזירי בתל אביב ובכלל. מחירי הדיור המשתוללים פוגעים בזכויות אדם, מדירים אוכלוסיות שלמות, וכמובן מחריבים את המרקם האורבני.

נתראה שם.
לעמוד הארוע בפייסבוק לחצו כאן.

עוד על הקזינו המדברי של ביבי

לפני שבועיים כתבתי פוסט על הרעיונות המוזרים של נתניהו לגבי בניית ערים חדשות בנגב, והקשקושים הטיפוסיים שנלוו אליהם. כזכור, נתניהו ציין (לתדהמתי) את פיניקס ולאס-וגאס כדוגמאות לערים מוצלחות במדבר, שעל ישראל לשאוב מהן השראה. לא אחזור כאן על הדיון שנערך שם. השבוע נתקלתי במאמר באקונומיסט – כתב עת שאני מניח שביבי אוהב – שמדבר על תחלואיה הקשים של לאס-וגאס. אחרוג ממינהגי ואביא ישירות מהמאמר שם, כי באמת אי אפשר לתאר את זה טוב יותר:

"The signs of the crash are everywhere in Las Vegas. The city’s outer suburbs are eerily quiet, thanks to the preponderance of unsold and foreclosed homes. There are few lights in any windows, and few cars on the roads. Banners and boards advertising hugely discounted housing flap and rattle mournfully in the desert wind. In North Las Vegas every second house on some streets carries a “For Rent” sign, offering rates of as little as $150 a month. One or two houses on each street have been boarded up and abandoned. Even on the city’s famous “strip” of cavernous casinos and high-rise hotels, the razzle-dazzle is marred by the grey concrete hulks of abandoned building projects."

אם כן, יש שתי אפשרויות, כשחושבים על הדברים של נתניהו. קשה לי להחליט איזו מהן גרועה יותר: (א) שאין לו מושג על מה הוא מדבר, מה שמטריד כשמדובר במי שמתווה את המדיניות של ישראל; או (ב) שהוא יודע מה קורה בלאס-וגאס אבל לדעתו זה טוב, מה שמעיד על שיקול דעתו הלקוי. האמת היא, שלאס-וגאס נשמעת כמו מקום אידיאלי לאנשי-האתמול כמו נתניהו. אפשר בכיף לשלוח אותו לשם.

קשקשניהו

אני בטוח שהאמירה שראש הממשלה הוא ברברן בלתי נלאה לא מחדשת לרבים מקוראי הבלוג הזה. חוסר הקשר שבין האיש הזה והמציאות מתגלה במלוא הדרו, בין היתר, בהתייחסויות שלו לכל מה שקשור לתכנון ארצי. כבר כתבתי על זה בעבר. אבל היום, כפי שפורסם במארקר, הקשקשנות-כתחליף-מדיניות של נתניהו הגיעה לרמה כה קריטית, שאם הייתה כור גרעיני יפני כבר מזמן הייתה בשלב של מלטדאון כללי.
ובכן, שימו לב למשפט הבא, שפלט נתניהו היום: "בנוסף אולי נבנה עיר או שתיים בערבה…לא אולי – נעשה את זה. כיום המגמה היא לבנות במדבר כי יש מיזוג אוויר. בארה"ב יש שתי ערים שמאוד הצליחו במדבר – פיניקס ולאס וגאס". כל כך הרבה שרלטנות וחוסר הבנה במשפט אחד, שמן הראי לפרק אותו לגורמים.
בנוסף אולי נבנה עיר או שתיים בערבה … לא אולי – נעשה את זה: אותי מעניין איך במהלך המשפט הפך ה"אולי" ל"לא אולי". הרי ברור שאין שום החלטה כזו. האם בין ה"אולי" הראשוני לבין ה"לא אולי" שהופיע מיד נפל דבר? או ש"אולי" נתניהו מנסה, כהרגלו, למכור לוקשים לכל דיכפין? "לא אולי" – ברור שהוא עושה זאת. ולעזאזל האמינות השלטונית.
נבנה עיר או שתיים בערבה: "אולי" כדאי שלפני שייצא למשימות בן-גוריוניות, יקדם נתניהו את בנייתן של הערים הקיימות בישראל. מרכזי הערים בישראל במצב קטטוני; הפרבור הולך ומחמיר; התחבורה הציבורית ברמה של עולם שלישי; עוד ועוד קניונים צצים; הצפיפות העירונית בישראל אפסית – אפשר להתחיל משם. אחרי זה נחשוב על לבנות עוד ערים.
כיום המגמה היא לבנות במדבר כי יש מיזוג אוויר: מיזוג אוויר. זו הבעיה שמנעה את פיתוח הנגב מקום המדינה. לא תכנון לקוי. לא העובדה שבאר שבע, המטרופולין לכאורה האזורי, בנויה כמו חביתה מקושקשת ולא כמו עיר. ובכלל, למה צריך רחובות ומרכזים עירוניים? יש מיזוג אוויר. שישבו בבית. לא – יותר טוב: שישבו במכוניות.
בארה"ב יש שתי ערים שמאוד הצליחו במדבר – פיניקס ולאס וגאס: במשפט הזה, כמו בקודמים, אין ולו מילה אחת נכונה. ראשית, כלל לא ברור למה נתניהו מתייחס לארה"ב כאיזשהו מדד לעירוניות מוצלחת. מדובר במדינה שהמציאה את הפרבור ההרסני, שמעטות הערים המוצלחות באמת בה, בוודאי ביחס לגודלה העצום. וכאילו כדי להכעיס – מהן הדוגמאות שבחר נתניהו להציג? פיניקס ולאס וגאס!! פיניקס ולאס וגאס!!!
המממ. נראה במה מדובר. פיניקס היא לא עיר באף קנה מידה. הצפיפות העירונית בפיניקס היא 3,071.8(!) למייל רבוע. הצפיפות בתל אביב – לכל הדעות לא עיר צפופה במונחים בינלאומיים – 18,901(!!!). כנראה שהעיר האידיאלית של נתניהו היא משהו בין מודיעין למאחז מעלה כפכפים ד'. זה לא מפתיע בעצם. הרי זה מה שהיהודים צריכים: ערים מתות בהן הם יוכלו לשבת בבית ולהביא עוד ילדים יהודים. שנאמר – הם יורים, ואנחנו בונים. ולאס וגאס… נו, מה יש להוסיף. אם מישהו חושב שלאס וגאס זו עיר מוצלחת, שיקול הדעת שלו באמת מעורער. לידיעת הקורא הנאמן בנימין, לאס וגאס היא עיר במשבר "קיומי" (אם להשתמש במושגים החביבים עליך). כל כלכלתה מבוססת על מרכז מנותק ומלא בקזינואים, שלא מצליחים בשנים האחרונות להרים את העיר שקורסת סביבם.
לא הגיע זמן להזמין "סופרטנקר" נגד טפשות?

הצעת חוק למיסוי "דירות רפאים" – קריאה לרעיונות ותגובות

"שכונות הרפאים" הופכות לרעה חולה במרחב האורבני הישראלי. התופעה הגיעה למימדים מבהילים בירושלים, שבה אזורים שלמים נרכשים על ידי תושבי חוץ אמידים, שמגיעים לגור בדירותיהם למשך תקופות קצרות בלבד במשך השנה. כך, ממילא וטלביה הפכו לשכונות ריקות כמעט לחלוטין, ורחביה, אף היא, נמצאת בתהליך מתקדם של התרוקנות. התופעה תופסת תאוצה בשנים האחרונות גם בתל אביב, ובעיקר במגדלי היוקרה, אשר מלכתחילה מיועדים לכיסיהם של מיליונרים זרים.
לתופעת "דירות הרפאים" יש שתי השפעות שליליות עיקריות, שמהוות "החצנת" נזקים כלפי החברה בכללותה. ראשית, המרקם העירוני מתרוקן מתושביו, וכך ישנם פחות הולכי רגל ברחוב. כשיש פחות הולכי רגל, יש פחות פוטנציאל למסחר ברחוב, וכך הפעילות הכלכלית הולכת וגוועת. כשהמסחר ברחוב נפגע, המרוויחים הגדולים הם הקניונים – עובדה שתורמת להמשך מעגל הקריסה העירונית. שנית, קיומן של כל כך הרבה דירות ריקות בעת מצוקת דיור כה קשה, הוא עוול חברתי ממדרגה ראשונה. לא ייתכן שצעירים אינם יכולים להרשות לעצמם לשכור דירה בירושלים, ומנגד שכונות שלמות במרכז העיר עומדות ריקות. בעצם, כל העיר נופלת קורבן כדי לספק "בתי קיט" לעשירי העולם, שמצדם כמעט ולא תורמים דבר לחיים העירוניים.
עמותת ידיד, שאין צורך להכביר מילים על הישגיה בתחום החברתי, החליטה לקדם – באמצעות חקיקה – הטלת מס על דירות כאלה. הצעת החוק באה לתת מענה (גם אם חלקי) לתופעה הזו, באמצעות הטלת מס על דירות שעומדות ריקות במהלך רוב השנה, וזאת כדי לגרום לבעליהן להפנים את חלק מהנזקים החברתיים שנגרמים מהמצב.
איך אוכפים את זה? איך מונעים קומבינות? האם המס יחול בכל הארץ או רק בערים ספציפיות? מי יגבה את המס – העיריות או המדינה? האם יש לקבוע מראש מה ייעשה עם הכסף? כל השאלות האלה צריכות יהיו לקבל מענה בהצעת החוק. משום שנפל בזכותו של עבדכם הנאמן (בכובעו המשפטי) לכתוב את ההצעה עבור ידיד, החלטתי לנצל את הבלוג לשמיעת רעיונות ודעות, כדי לוודא שאנחנו חושבים על כל ההיבטים של העניין. אשמח לשמוע.
 

השר לשטויות לאומיות

דומה שלא יבש הדיו על אמרתו של בנימין נתניהו על כך שלא ייסע לועידת קופנהאגן משום ש"המלון יקר", וכבר מספקת ממשלת ישראל עוד עדות לכך שהיא רואה את האתגרים הסביבתיים העולמיים דרך משקפי היחצ"נות והספינולוגיה בלבד. השר לתשתיות לאומיות, ד"ר עוזי לנדאו, שב מכנס של הועדה המכינה להקמת ה-IRENA, שמתעתד להיות ארגון בינלאומי לפיתוח אנרגיה מתחדשת. נראה שאת YNET עניין הארגון הזה כקליפת השום, שכן הכתבות בנושא בחרו להתמקד באיזוטריה, ובעיקר בעובדה שהוועדה התקיימה בנסיכות המפרץ אבו-דאבי, שכידוע לא מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל ("היתה זו הפעם הראשונה שדגל ישראל התנוסס פומבית בנסיכות").
לפני הכל, חשוב לציין שהביקור הזה לא מייצג שום הישג בילטרלי של מדיניות ממשלת ישראל מול אבו דאבי. שליטי הנסיכות רוצים לארח באופן קבוע את המטה של הארגון, וברור להם שהטלת חרמות לא תאפשר להם לעשות כן. לצורך כך היו מוכנים "לסבול" את נוכחותו של לנדאו, שכמובן לא נפגש פומבית עם אף גורם שלטוני שם. לא פריצת דרך מדינית ולא נעליים.
לענייננו, לאחר שהתפעל השר לנדאו מהמלון ("ענק, שכונה ממש", כדבריו) פנה להגיד כמה מילים על הארגון ועל התפקיד שישראל צריכה לקחת בו: "היו כמה שדיברו על המעמד המיוחד, שאנחנו מתקרבים להקמת ארגון בינלאומי לאנרגיות מתחדשות [על מה דיברו השאר?], שיהיה צומת של מידע, וגם של פעילות עסקית. מבחינה זו, חשוב שישראל תהיה מעורבת בו כבר מהרגעים הראשונים".
מהציטוט הזה עולה שהשר מכיר בחשיבות פיתוח תשתיות לאנרגיה מתחדשת. יפה מאד. כיצד, אם כן, ניתן להסביר את הפנייה האגרסיבית של לנדאו לראש הממשלה, אך לפני מספר חודשים, בה הוא דרש – בניגוד לדעת המשרד להגנת הסביבה – את זירוז הקמת התחנה הפחמית באשקלון שהיא האנטיתזה המוחלטת לאנרגיה מתחדשת? בפנייה זו כתב לנדאו, בין היתר, "את הביזיון הזה חייבים להפסיק."
מה אנו למדים מהסיפור המפוקפק הזה? פשוט מאד: שישראל רואה בכל מה שקשור לגופי סביבה בינלאומיים ערוץ ל"הסברה" ו"יחסי ציבור", ותו לא. בכל הקשור להפנמת המדיניות הסביבתית כלפי פנים – הרחק מהמלונות הענקיים באבו-דאבי – הרי שאותם שרים מקדמים מדיניות מנוגדת בתכלית. אכן, את הביזיון הזה חייבים להפסיק.

פספוס לאומי

לפני כמה שנים עבדתי במוסד של המדינה שיושב בקריית הלאום בירושלים. יחד אתי עבדו כ-25 איש, רובם ככולם צעירים בשנות העשרים המאוחרות של חייהם. כל יום, כשהגיעה העת לארוחת צהריים, הייתה התלבטות: האם להזמין אוכל, או אולי לכתת את רגלינו לקפיטריות של משרד התמ"ת או משרד החוץ הסמוכים. לא הייתה כל אופציה אחרת במרחק הליכה. כל ערב, אחרי העבודה, היינו רובנו מתכנסים לחבורות לפי ה"קרפול" (car-pool) שלנו: היה קרפול דרום (תל אביב), קרפול מרכז (תל אביב) וקרפול צפון (… תל אביב). כך היינו מצטופפים במכוניות ויורדים לתל אביב, רק כדי לעלות שוב למחרת.
אומרים שירושלים היא בירתנו הנצחית. למעט מספר מוסדות ציבור שיושבים בעיר, נראה שהמונח "בירה" משמש את ירושלים בעיקר כעניין הסברתי. מבחינה מהותית, לא נעשה הרבה כדי לתכנן את ירושלים כמקום שביכולתו להוביל את החיים בישראל – באף תחום. התופעה שתיארתי לגבי קריית הלאום רק מייצגת את קוצר הראות הקשה ממנו סבל התכנון האורבני בירושלים בעשורים האחרונים (ראש העיר הנוכחי עדיין נהנה מימי חסד מבחינתי).

[קריית הלאום. המבנה הימני התחתון הוא בית המשפט העליון; משמאלו משרדי החוץ והתמ"ת; "מעליו" נמצא "חניון הלאום", שלאחריו (האזור שבצבע חום) מתחם משרד החוץ הישן]
קריית הלאום הייתה מקום עם פוטנציאל אורבני מצויין. עם קצת מחשבה, היה אפשר להפוך את המקום להמשך טבעי של מרכז העיר. היה ניתן לשלב את מבני הממשלה – בהם עובדים אלפי אנשים – עם מבני מגורים ומסחר, שהיו הופכים ביחד לאזור עירוני תוסס המתאפיין בעירוב שימושים בריא.
במקום זאת יצרו אזור בעל הפרדת שימושים קיצונית. סללו כבישים מהירים תחת מדרכות להולכי רגל; במקום מבני מסחר – אפילו סניף של ארקפה אין שם – בנו חניון מפלצתי המתהדר בשם הכה יאה "חניון הלאום"; במקום לתכנן שכונת מגורים שתשכן את אלפי עובדי המדינה, שבורחים כל ערב למודיעין או לתל אביב, נבנית במתחם משרד החוץ הישן שכונת רפאים – המשווקת לתושבי חוץ תחת השם הגרוטסקי The Supreme.
מעבר לתכנון האורבני הגרוע שלה, תופעת קריית הלאום מייצגת נסיגה בערכי הציבוריות והממשל בישראל. הכנסת הראשונה הייתה ממוקמת באמצע רחוב עירוני. בית ראש הממשלה ובית הנשיא, שתוכננו לפני עשורים, מצויים בלב שכונות מגורים. האופנה של תכנון מבני ציבור מבודדים ומפלצתיים (כגון בית ראש הממשלה החדש שאמור היה גם להיבנות באותו מקום) נראית ככזו המתפתחת ביחס הפוך לרמתם של אנשי הציבור שמאכלסים אותם.
יכול להיות שעדיין לא מאוחר וניתן, באמצעות תכנון יצירתי, להציל את הרקמה העירונית בקריית הלאום. האם ניר ברקת הוא ראש עירייה בעל חזון מספק כדי להוציא דבר כזה לפועל?

עיר הבה”דים – צבא הגנה לפרבור

זה לא סוד שבישראל קיים קו דק ועמום בין צבא לבין אזרחות, עד כדי ערבוב ואף היפוך בין התפקידים שמיועדים לשני המרכיבים הללו של החברה. דוגמאות לעניין הזה יש למכביר: מוות של חייל בפעילות מבצעית נתפס בחברה, ככלל, כאסון "גדול יותר" ממוות של אזרח; יישובים אזרחיים משמשים, לכאורה, להשגת יעדים "בטחוניים"; ואילו מנגנונים צבאיים משמשים למטרות חינוכיות-אזרחיות (מורים-חיילים, היאחזויות, גלגל"צ ועוד).
צעד נוסף בשרשרת הזו היא עיר הבה"דים שמתוכננת לקום בצומת הנגב.
דומה שקיים קוצנזנזוס בין אנשי הנדל"ן וראשי הרשויות המקומיות בדרום לגבי האפקטים החיוביים כביכול שאמורים להיות לפרוייקט הזה. לטענתם, הקמת עיר הבה"דים תוביל לתנופת פיתוח, לעלייה במחירי נדל"ן, וכמובן (איך אפשר שלא) – תצמצם את הפער בין המרכז והפריפריה. הם מצפים לעשרות-אלפי אנשי צבא ונספחיהם שיהגרו בהמוניהם ליישובי וערי הדרום. האיוולת שבמחשבה הזו פשוט לא נתפסת – אף אם נתעלם מהבעיות הסביבתיות שנובעות מעצם הקמת הבסיס. נראה כי ראשי הרשויות בירוחם, באר שבע, אופקים, דימונה וערד חושבים שהפיתרון האידיאלי לבעיות המורכבות של האזור טמון בהפיכת הערים שלהם לערי שינה של עיר הבה"דים (זאת בנוסף להתאבדות העירונית של באר שבע בשנים האחרונות, בדמות מרכזי הקניות בשולי העיר). בהתאם לכך, מתוכננים ברשויות האלה פרוייקטים אנטי-אורבניים לרוב, שנועדו "לקלוט" את אותם היוממים במדים.
עיר הבה"דים אולי תתרום לעליית מחירי הנדל"ן, אך היא לא תתרום כהוא זה לצמצום הפערים בין הפריפריה למרכז. הבסיס מתוכנן במרחק של עשרות קילומטרים מהערים הקרובות (אני מניח שמאילוצי שטח אש). במקרה הטוב, סגל הבסיס ייסע בבוקר מהערים לעבודה, וישוב בשעות הערב. למעשה, זהו פרבור לכל דבר. למעט פקקים, עיר הבה"דים לא תתרום דבר לחיים העירוניים באזור (גם זאת בהנחה שאכן מדובר ב"עשרות אלפי" תושבים חדשים – אני בספק אם יש כל כך הרבה אנשי קבע שיגורו בערים. פעם אחרונה שבדקתי צה"ל הוא בעיקר צבא סדיר ומילואים). היא לא תתרום לרחובות הערים; היא לא תתרום לעירוב השימושים בהם; היא לא תתרום לגיוון והיא לא תתרום לתרבות.
כבר אמרנו, צמצום הפערים בישראל יתאפשר רק כאשר יתחילו לתכנן אזורים אורבניים שבכוחם להתחרות, ולו במידה, בתל אביב. רק כשלאנשים בישראל תהיה אלטרנטיבה עירונית ראויה, ניתן יהיה להתחיל לדבר על צמצום פערים. רק אז ההגמוניה התרבותית והכלכלית המוחלטת והלא-מאוזנת של תל אביב תתערער (באופן בריא). כיום, כשאין בצפון ולו מרחב עירוני איכותי אחד, ובדרום המצב אף יותר גרוע – עיר הבה"דים רק תסייע להפוך את ישראל למדינה שמפרברת את עצמה לדעת, ללא כל אור בקצה המנהרה. אילו הקמת הבסיס הייתה נלווית לתכנון להחייאה אורבנית של האזור – ניחא. אבל הגישה שמובילה למסקנה הבעייתית כאילו בסיס צבאי – גדול ככל שיהיה – יביא לבדו לשינוי דרמטי במצבן של ערי הדרום מוטעית לחלוטין. למעשה, גישה זו היא בשר מבשרה של התפיסה השלטת (והילדותית) בקרב מקבלי ההחלטות בישראל, לפיה צה"ל הוא פתרון קסם לכל בעיות המדינה. הגיע הזמן להתבגר.

תודעה כוזבת פרברית

הפוסט הזה בטח יעצבן כמה אנשים – זה תמיד מעצבן כשמישהו אחר מנסה להגיד לנו מה טוב לנו, בניגוד לתחושה שלנו. קוראים לזה פטרנליזם ואף אחד לא אוהב את זה. אבל הרבה פעמים אני שומע, גם בתגובות בבלוג, על כך שהמתקפה על הפרבור בבלוג הזה (ובמקומות אחרים) מתעלמת מהעובדה שזה מה שאנשים – ובעיקר אנשים בתצורת "זוגוצעירים" – רוצים. אנשים רוצים שקט. אנשים רוצים ירוק. אנשים לא צריכים פאב ליד הבית. ובכלל, כשיש ילדים הדברים האלה לא כל כך חשובים. יותר חשוב שלילדים יהיה פארק ליד הבית ושלא ייתקלו ברחוב בכל מיני טיפוסים מפוקפקים.
לכולנו יש חברים, זוגות בין הגילאים 27-35, שאורזים את עצמם ועוברים לסביוני מונסון עילית או נווה פתח-תקווה הירוקה, ומוכנים להשבע שהם מבסוטים. אז נניח רגע לבעיות הסביבתיות שהפרברים יוצרים, ונעבור לבעיות שהם יוצרים אצל בני אדם. מושג מתאים ששמעתי לראשונה השבוע – "פסיכוגאוגרפיה", מתאר את ההשפעות האלה. מה יש בגאוגרפיה הפרברית שמשפיע לרעה על ה"פסיכו" שלנו?
העניין הוא שהריקבון הפרברי מזדחל. גם אם בשנה הראשונה אנחנו חושבים שטוב לנו, השחיקה היא עצומה. כמו ש-Massive Attack אמרו, "Inertia Creeps".
בהתחלה זה נחמד מאד ש"שקט" ו"ירוק". ולמי אכפת שאין חיי תרבות ולאן לצאת ליד הבית. זה בסך הכל "קפיצה" של חצי שעה באוטו לתל אביב. העניין הוא שגם מקום העבודה הוא במרחק "קפיצה" של חצי שעה ברכב. וחצי שעה בבוקר בדרך לתל אביב זה יותר כמו 60 דקות. ואז כשחוזרים בערב, למי יש כוח לעוד קפיצה כזו? אז נשארים בבית. מוותרים על חיי התרבות והלילה. וגם את החברים, שגרים גם הם רק במרחק "קפיצה" של חצי שעה, כבר לא כל כך רואים. המעגל החברתי מצטמצם, עד שהקשרים העיקריים מעבר לזה הזוגי הם הקשרים עם ההורים של הילדים האחרים, שאותם פוגשים בפארק או בגן המשחקים. אלו בדרך כלל לא קשרים שנבחרים על ידי ההורים, אלא על ידי הילדים, וכך נראית גם האיכות שלהם. כך איבדנו גם את חיי התרבות וגם את הקשרים המשמעותיים של המעגל החברתי.
הקורבן הבא הוא הקשר הזוגי עצמו, שהופך שגרתי ומשעמם בהיעדר מעגל חברתי רחב יותר. הסופנטניות אובדת לחלוטין, כי כל יציאה דורשת נסיעה ארוכה. הכל מצריך תכנון. פשוט מוותרים. ואז כמובן מגיעה התשובה המוחצת – לפחות לילדים טוב. תשובה רעה מאד, משתי סיבות. הראשונה היא שהביטול העצמי הקולוסאלי של הורים בפני הילדים היא תופעה שמשפחות ישראליות שדרגו לכדי אמנות אמיתית. זה לא טוב להורים ובטח שגם לא לילדים. אף אחד לא יוצא נשכר מהורים אובססיביים. הסיבה השנייה היא שהתפיסה לפיה לילדים טוב יותר בפרבר היא פיקציה. בשלב כלשהו הם גדלים ומשתעממים. עד גיל 17.5 הם גם לא ניידים. אין לאן לצאת, אז יושבים ושותים באיזה מגרש חניה או חצר בית ספר. אין רחוב פעיל ולכן אין מבוגרים בסביבה, וכפועל יוצא אין מי שישים גבולות וימנע אלימות. הילדים לא פתוחים לפלורליזם שהעיר מספקת. הם יודעים פחות על העולם. הם פחות מודעים לשונה.  
כמובן שניתן לכתוב עוד ועוד על הנושא. ברור לי שאנחנו בבעיה רצינית כי הרבה אנשים לא יכולים להרשות לעצמם לגור בסביבה עירונית. העליתי את העניין כי חשוב שתהיה לנו מודעות לכך שהתכנון הלקוי, ובסיסו הפרדת השימושים וקידוש הרכב הפרטי, משפיע לרעה על איכות החיים שלנו ברמה הבסיסית ביותר. כאן מתבטא הקשר שבין תכנון טוב וזכויות חברתיות. תכנון טוב הוא הזכות של כולנו, כי הוא משפיע על איכות החיים שלנו. ככל שיהיו יותר אזורים מתוכננים טוב, כך היצע הדיור באזורים אלה יעלה והמחירים ירדו בהתאם. כך ליותר אנשים תהיה נגישות לאיכות חיים גבוהה. ברמה הכלל חברתית, אני מאמין שהחברה הישראלית גם תהפוך בעקבות זאת לסובלנית יותר, לפלורליסטית יותר.

330% תכנון גרוע

אתמול פורסם שבחודשים האחרונים היה זינוק של 330% במכירת בתים בגליל, כאשר 60% מהרוכשים מגיעים מהמרכז. אני בטוח שכל מיני שרים במשרדים קיקיוניים מיד יקחו קרדיט על "ההצלחה" המאד מפוקפקת הזאת. הרי מדובר ב"חיזוק הפריפריה", (שלא לומר "ייהוד" הגליל). ומיד, כאילו בתיאום, פולט ראש הממשלה את אחת מהאמרות ההזויות ביותר שנשמעו מפיו של מי שהתיימר בזמנו להיות שר האוצר הבא של איטליה: "המנוע החזק ביותר לפיתוח הגליל הוא מחיר הדיור בגוש דן". לא אפשרויות תעסוקה, לא מוסדות חינוך מובילים, לא חיי תרבות (חס וחלילה, לא הקמנו מדינה כדי ליהנות), וכמובן שלא חיים אורבניים, הם שימשכו את טובי בנינו ובנותינו לגאולת הקרקע בגליל. לא ולא! דווקא מדיניות מגדלי היוקרה הסופר-קפיטליסטית של עיריית תל אביב היא שתוביל לשגשוגה של הפריפריה. איזה יופי ש"היד הנעלמה" פועלת והכל מסתדר בדיוק לפי התיאוריות הניאו-ליברליות שלנו, אותן תיאוריות שנבעטו בבושת פנים מהבית הלבן לא מזמן, על ידי ההוא שזכה בפרס השבוע.
אז במקום להביט על הנתונים בסיפוק, כדאי מאד שמקבלי ההחלטות בישראל של סוף שנת 2009, יתחילו לתת את הדעת לעובדה המדהימה (שלא לומר מבישה) שנכון להיום – ונראה שכך יהיה גם בעתיד הקרוב לעין – אין במדינת ישראל ולו מרקם אורבני משמעותי אחד צפונית לירקון. הפריפריה הצפונית מורכבת כולה (למעט חיפה המידרדרת) מכפרים, מצפים, יישובים קהילתיים ופרברים ללא רחובות – סביוני חדרה, סביוני עפולה וסביוני קרית שמונה, שאין להם כל זכות קיום ללא קשר ישיר ברכב פרטי לתל אביב (כביש 6 מישהו?). אילו היו מקבלי ההחלטות משכילים להתייחס לעניין הזה, היה מתבהר להם באחת שורש הבעייה ביחסי הפריפריה-והמרכז במדינה: הפריפריה לא מציעה חיים אורבניים, שנדרשים כדי ליצור דינמיות חברתית, תרבותית וכלכלית. כל עוד שכך יהיה, הפריפריה לעולם לא תוכל להוות משקל נגד לגוש דן, והפערים רק ילכו ויעמיקו. במקום להתענג על כך ש"צעירים וצעירות שאינם יכולים לחיות לקנות דירה בגודל אמבטיה בפאתי פתח תקוה, יכולים לקנות בית צמוד קרקע כאן [בגליל]", על ראש הממשלה להבין שפיתוח הפריפריה חייב להיעשות באמצעות תכנון אורבני, ולא באמצעות פיזור אוכלוסין שמקומו בימי חומה ומגדל, ובוודאי לא דרך דחיקת האוכלוסיה מהמרכז באמצעות מדיניות שמובילה למחירי דיור אסטרונומים.
יוצא שהפריפריה לא מרוויחה, מכיוון שללא תכנון אורבני היא לעולם לא תמריא; ואילו המרכז מפסיד, כי הצפיפות האורבנית שבו יורדת.
אם כך יימשך, צפוי לנו עתיד שכולו ראשון לציון מערב ומצפה חמציצים ד'.