לפי פרסומים זרים

דומה שלרשימת סודות המדינה של ישראל – לצד מה שקורה בדימונה (לפי פרסומים זרים) ולצד תוכנו של הנאום המתקרב של נתניהו בקונגרס (don't hold your breath), הצטרף לאחרונה סוד נוסף, שבניגוד אולי לשניים הקודמים, באמת מוחזק במחשכים גמורים.
בשבוע האחרון החלה העירייה לחלק פליירים לגבי מהפכת הנת"צים המתקרבת – שעיקרה ברחובות קינג ג'ורג' ואבן גבירול. כפי שצויין בצדק באתר של עיר לכולנו (ראו את הלינק הקודם), ניתן לתהות מדוע אין תאריכים מדוייקים: העירייה מציינת, בעמימות, שהדבר יקרה ב"שבועות הקרובים".
העמימות של העירייה לא מפתיעה. תוכנית הנת"צים המדוברת היא חלק מאותה תוכנית מסתורית, שלאור הסודיות האופפת אותה אפשר לחשוב שהיא מתוכננת על ידי השב"כ (מי יודע?), הידועה בתור "הפעימה השנייה של הרפורמה בתחבורה הציבורית". הרפורמה, שמתוכננת לכאורה על ידי נתיבי איילון, אמורה לצאת לפועל בתחילת יולי. משמע, עוד פחות מחודש וחצי, אמורים להשתנות סדרי עולם בתחבורה הציבורית בגוש דן, ואף אחד לא יודע בדיוק מה הולך לקרות שם. לא החברה האזרחית, לא חברי מועצת העיר, וחמור מכך – לא מאות האלפים שעושים שימוש בתחבורה הציבורית. מעבר לבלבול שייגרם עקב חוסר ההסברה בזמן יישום הרפורמה, אי השיתוף במידע פוגע אנושות באמינות הפרוייקט בעיני הציבור, שהתבטא בין היתר בחרושת שמועות, למשל שיבוטלו קווי האוטובוס ממזרח העיר לאוניברסיטה (מה שכנראה, גם על בסיס שמועות, לא נכון). בנוסף, אי השיתוף לא איפשר כל שיח ציבורי ביקורתי, שבעזרתו ניתן היה לשפר אולי את התוכנית.
שורש הבעיה הוא בתרבות שלטונית קלוקלת של כלל הגורמים המעורבים – משרד התחבורה, עיריית תל אביב וחברת נתיבי איילון, שמבצעת כאן פרוייקט ציבורי ממדרגה ראשונה. מקבלי ההחלטות לא עושים שימוש בתחבורה הציבורית בעצמם; הם לא מכירים את הבעיות לעומק; הם רואים בציבור המשתמשים בתחבורה הציבורית כציבור שעושים עמו "חסד", ולא כבעלי זכות לקבלת שירות באיכות מינימלית. לאור הדברים האלה, ספק גם אם הרפורמה תצליח ברמה המהותית.

האם שלטון חולדאי עבר מהפך?

לאחרונה מתרבים הסימנים שעיריית תל אביב עוברת מהפך מחשבתי רציני בכל מה שקשור לתפיסה אורבנית. לרמן מפרט כאן חלק מהדברים, ולא נותר לי אלא להסכים אתו לחלוטין. שינוי השיח של גורמי העירייה הוא צעד חשוב. במיוחד מעודדת היא הקביעה האמיצה, שכבר כל-כך הגיע זמן שתאמר, שלאף אדם שלאף אדם, חוץ מבעלי מוגבלות, אין זכות לחניה חינם במרחב הציבורי. הדברים הללו מצטרפים להחלטה מהשבועות האחרונים לגבי הרחבת הנת"צים בעיר, ולפרוייקט – לטעמי המוצלח ביותר של העירייה בשנים האחרונות – להחייאת כיכר רבין. שימו לב – כמו עיריית ניו יורק בטיימ'ס סקוור, החלה העירייה לאחרונה לפזר ריהוט נייד (כיסאות ושולחנות) בכיכר רבין. מדובר בדרך זולה ופשוטה לשדרג את המרחב הציבורי, שיש לברך עליה.

כדאי לאמץ את השיטה הזו גם במרחבים ציבוריים אחרים, כמו כיכר ביאליק וכיכר התרבות. לבסוף, עם כל השבחים, ישנם נושאים כבדי משקל שבהם העירייה צריכה עדיין להחליף הילוך. בראש ובראשונה הדבר צריך להתבטא בהגברת השקיפות התכנונית ובעמידה על כך שבנייה חדשה תתאים לעקרונות אורבניים ולא תכוון רק לאלפיון העליון. ימים יגידו.

פשר ההיעלמות

כבר הרבה זמן לא עלה כאן פוסט. אני מודע לכך. הסיבה היא העומס המקצועי הגדול תחתיו נמצא בעל הבלוג, בצירוף עם אובדן מצלמה דיגיטלית עם הרבה תמונות שהיו אמורות להיות בסיס לפוסטים. מקווה מאד שבשבוע-שבועיים הקרובים העניינים ישובו למסלולם.

מוזיאון ישראל ונוסטלגיה ירושלמית

השבוע נפתח מוזיאון ישראל המחודש, לאחר מספר שנים של שיפוצים בעלות של עשרות מיליוני דולרים. הארוע המשמח הזה מתרחש באותו שבוע שעמית, מגדולי המאמינים בתחייתה האורבנית של ירושלים, פרסם פוסט אופטימי במיוחד לגבי יציאתה של ירושלים מהמשבר שפקד אותה מאז תחילת העשור. שני הארועים האלה מצדיקים בהחלט ביקור בירושלים.
כירושלמי במקור, יש לי זכרונות רבים ממוזיאון ישראל. כתלמידים, היינו מקבלים כרטיסים שנתיים בחינם, וכמה פעמים בשנה היינו הולכים, במסגרת בית הספר, לביקור במוזיאון שנמשך יום שלם ולאחריו היינו משתחררים מוקדם הביתה. למותר לציין שאלו היו ימים שהיינו מחכים להם בקוצר רוח. יש גם משהו מיוחד מאד בעמק המצלבה שמסביב למוזיאון. כמו במקומות רבים בירושלים, יש שם תחושה מאד מוחשית כאילו העמק טומן בחובו משהו היסטורי, מסתורי, בעל משמעות. אין ירושלמי שגדל בשכונות המרכזיות של ירושלים, שאין לו לפחות זכרון אחד של שיטוט לילי במקום המוזר הזה, שנמצא בדיוק באמצע העיר אבל עם זאת כמו שרוי במימד אחר.
בחזרה למוזיאון. מוזיאון ישראל מייצג בעיני את כל מה שטוב בירושלים – ובתקווה שיחזור להיות דומיננטי בה – העומק, רב התרבותיות, כובד הראש שמעיד על מהות, השאיפה ליצור תרבות גבוהה שאינה מתנכרת לציבור. בהקשר הזה, המוזיאון הוא ההיפך המוחלט של "מוזיאון הסובלנות" המגלומני, שיותר מכל מסמל פשטנות, הייפ תקשורתי בשקל וזלזול במרקם העירוני שסביבו.
לצערי, האזור שמסביב למוזיאון ישראל הוא אנטי אורבני לחלוטין, ומתוכנן בצורה של "מתחמים" מוקפים אוטוסטרדות, ללא רחובות שמקשרים ביניהם. על הולכי רגל ממש אין מה לדבר. לדעתי, האזור הזה היה צריך להיות המשך טבעי של מרכז העיר – אך לא נראה לי שהדברים הולכים בכיוון הזה.
עדיין, מומלץ מאד לקחת חצי יום לבקר במוזיאון ישראל – ללא כל ספק המוזיאון המרשים במדינה – ואולי אחר כך לצאת לסיבוב בעמק המצלבה. האזור נגיש מאד בתחבורה ציבורית מהתחנה המרכזית בירושלים, מה שתורם רבות לכדאיות הביקור (לפחות ביום חול, לצערנו).