רון ביריון

25 06 2011

מועצת העיר נפרדה השבוע מנח עפרון, חבר המועצה מטעם עיר לכולנו. אין ספק כי נח היה אחד מחברי המועצה המשפיעים יותר, אשר תרמו רבות לחלחול העקרונות האורבניסטיים גם לתודעתם של פקידי העירייה הבכירים. נח יוחלף בשרון מלכי, אשר לבטח תביא רוח פעלתנית ואקטיביסטית למועצה – יהיה מעניין.
עם זאת, מהוידאו למטה, שבו מתועד נאום הפרידה של עפרון מהמועצה, אפשר ללמוד הרבה מאד דווקא על רון חולדאי – על אישיותו המלבבת, על חוש ההומור (?) המוזר שלו, וחמור מכך, על חוסר הכבוד המופגן מצדו כלפי המוסדות הדמוקרטיים בעיר. שימו לב מה קורה בין השניות 45-55.

נח עפרון נפרד ממועצת העיריה אחרי שנתיים וחצי של פעילות from Eyal Eithcowich on Vimeo.

נח מדבר על הזלזול הבוטה והמעליב של ראש העירייה בהליכים הדמוקרטיים ובנבחרי הציבור, ברמה העקרונית כמו גם בזו האישית. ובמקום לנצל את ההזדמנות, בנאום הפרידה של חבר מועצה מוכשר, להפגין קולגיאליות מינימלית, מוכיח חולדאי – אחת לאחת – את טענותיו של עפרון.
הבא ננתח את התנהגותו של חולדאי. ראשית, הכניסה המאוחרת. ניחא, אולי היה לו משהו חשוב לעשות. שנית, ההתייצבות הכוחנית מול פניו של עפרון, תוך הבעת זלזול מצ'ואיסטי אינסופי, מהול בפוזה של איום פיזי, מהסוג שזכור לי רק מימי הטירונות, כשסמל המחלקה היה בוחן מקרוב את הגילוח של הטירונים במסדר הבוקר. אני מניח שחולדאי חושב שזה מצחיק. אני חושב שזה ביזיון. את הוידאו הזה צריך להריץ שוב ושוב בלימודי האזרחות, כדוגמה לחוסר כבוד – לא רק של אדם לחברו – אלא של הרשות המבצעת כלפי הרשות המחוקקת. חולדאי, כראש הרשות המבצעת העירונית, אינו יכול להתייחס לנבחרי הציבור העירוניים כאילו הם צוערים בשלב א' בקורס טיס תחת פיקודו. הוא חייב להבין שהוא כפוף אליהם, ולא ההיפך. זה לא רק עניין סמנטי. חברי מועצת העיר הם נציגי תושבי העיר. הפוזות של חולדאי משקפות בדיוק את גישתו המתנשאת לא רק כלפי נבחרי הציבור, אלא גם כלפי שולחיהם, ואת חוסר הבנתו את מקומו בסדר הדמוקרטי.





למכורי הרכב הפרטי

13 06 2011

יש תרופה.

(תודה לאדוה)





עוד מרחב מבוזבז

11 06 2011

הקרקע בתל-אביב יקרה. מאד. לכן, מפתיע כל פעם לראות כיצד הרשויות מוכנות להקצות לכלי הרכב עוד ועוד שטח, על חשבון מרחבים שעשויים לשמש את כל הציבור. דוגמה מובהקת לתהליך הזה הוא רחוב הר-סיני, הידוע יותר בכינויו מגרש-החנייה-שמאחורי-בית-הכנסת-הגדול. נראה שהרחבה הזו, שתוכננה בשנות ה-30 ככיכר בסגנון איטלקי, נשכחה מהתודעה העירונית, ואילולא הייתה מוחזקת בחיים על ידי השישקו, והפלייס-טו-בי הנוכחי, התדר, הרי שהמקום היה כמעט ריק לגמרי. הסיבה העיקרית לכך היא העובדה המצערת שהרחבה היפהפיה הזו משמשת בעיקר כלי רכב. ככה זה נראה היום:

כמה שמסתכלים על הרחבה, הולך ומתבהר גודל הפספוס. מדובר במרחב שנמצא באמצע האזור הקלאסי של תל-אביב. הרחבה מוקפת בקשתות, ויש מסביבה חזית מסחרית שיכולה להבטיח את חיוניות המקום. אפילו האספלט של הכביש כבר מעוצב כמדרחוב, כך שלא צריך הרבה כדי להפוך את המקום לאטרקטיבי ביותר. כל מה שצריך הוא לסלק משם את המכוניות, ולשדרג במעט את התשתיות שמסביב, והמקום ייהפך למרחב ציבורי לתפארת. אין שום הצדקה לחניון ברחוב הר-סיני, ובפרט לאור העובדה שאם יש משהו שלא חסר ברחוב אלנבי הסמוך, זה תחבורה ציבורית. כמעט כל קו אוטובוס בעיר עובר במקום או בסמוך לו. אם העירייה אכן מעוניינת לצמצם את השימוש ברכב הפרטי ולהחיות את המרחב הציבורי, רחבת בית הכנסת הגדול היא מקום מצויין להביא את זה לידי ביטוי.





מחשבות ראשוניות על הרפורמה בתחבורה הציבורית (bus-washing?)

1 06 2011

לא מזמן כתבתי על הסודיות התמוהה מצד הרשויות בכל הקשור לרפורמה בתחבורה הציבורית בגוש דן, שנכנסת לתוקף בדיוק עוד חודש. זה עתה עלה אתר האינטרנט אשר אמור לכאורה לפרט את השינויים והחידושים המתוכננים.
מסקירה ראשונית של האתר, נראה, שבגדול, מה שהיה הוא שיהיה. אלא אם כן אתבדה (והלוואי שאתבדה), הרפורמה הזו לא תקדם אותנו כהוא-זה לכיוון תחבורה ציבורית בת-קיימא ויעילה, כפי שניתן לצפות שתהיה במדינה מפותחת במאה ה-21.
כמה דברים ששמתי לב אליהם מיד – מהטוב אל הרע:
* לראשונה בהיסטוריה, יש מפות קריאות פחות או יותר של כל הקווים, גם ברמה המערכתית וגם ברמה הפרטנית (דוגמה).
* כרטיס נסיעה אחד יאפשר מעברים חופשיים בין קווים למשך 90 דקות.
* ניתן יהיה להשתמש באותו כרטיס באוטובוסים של כל החברות.
* רשת הקווים במרכז תל אביב פשוטה יותר לכאורה. אבל רק לכאורה, משום שאם מביאים בחשבון את כל הקווים, לפי החלוקה החדשה (מרכזיים, מקומיים, ובינעירוניים), יוצאת רשת מאד מסובכת לכל הדעות. השמועות על כך שבדיזנגוף יעבור רק קו 5 מתגלות כחסרות יסוד – ספרתי שם שבעה קווים.
* מפת הקווים בדרום – בבת ים למשל – עדיין נראית כמו פלונטר.
* לוחות זמנים: וזה כבר באמת בגדר שערוריה. אם למישהו היו אשליות שסוף-סוף נקבל לוחות זמנים מפורטים של הקווים, כמו בכל מדינה מתוקנת (וגם במדינות פחות מתוקנות זה כבר הסטנדרט), נכונה לו אכזבה קשה. נשארנו עם שיטת ה"תדירויות" הישנה והגרועה (8-12 דקות וכד'), שלא מאפשרת למשתמשים לתכנן את זמנם באופן יעיל.
* הדיבורים על שילוט אלקטרוני בתחנות: לפחות באתר האינטרנט אין זכר לעניין הזה. נמשיך לחכות בתחנה בחוסר וודאות.
* אין באתר האינטרנט שום הסבר למהות חלוקת הקווים ל"מרכזיים", "מקומיים" ו"בין עירוניים". אם הציבור לא ידע מה ההיגיון הפנימי שבחלוקה הזו, ספק אם הוא יוכל לנצל אותה כראוי.
* אין מידע באנגלית. עיר עולם אמרנו?
* הנת"צים החדשים – כמות החריגים מבחינת הזמנים (והחניה!!!) כה גדולה, שלדעתי הנת"צים האלה ימוסמסו לגמרי.
* עדיין אין דרך לחפש באופן פשוט כיצד להגיע מנקודה לנקודה (!!)

אם כן, מההסתכלות הראשונית (והשטחית) הזו, נראה שהרפורמה לא תגרום לציבור לנטוש בהמוניו את קופסאות הפח. לא התעמקתי בינתיים בשינויים הפרטניים בקווים, אבל על פניו המצב לא נראה מבטיח. אני די בטוח שזמן ההגעה מאלנבי לאוניברסיטה עדיין יהיה בערך שעה, וכן שלתושבי יפו לא תהיה שום דרך נורמלית להגיע למרכז העיר אחרי 19:00. אין חדש תחת השמש.





להעיר את גן מאיר

24 05 2011

גן מאיר הוא אחד הפארקים העירוניים האמיתיים היחידים בארץ. פארק עירוני מצליח הוא פארק שמצוי בסביבתם של רחובות חיוניים, שיש בהם עירוב שימושים שתורם לכך שיהיו בפארק מבקרים לאורך רוב שעות היממה. בהתאם, הפארק נהיה מקום מעניין ושוקק חיים, שלא הופך להיות אזור נטוש ומפחיד בלילה. מעבר להיותו ממוקם בסמוך לרחובות חיוניים, בגן מאיר ישנו גם מבנה תרבות (המרכז הגאה) הכולל גם בית קפה, עובדה שתורמת עוד יותר לפוטנציאל שלו. דוגמה נוספת לפארק עירוני שמתפתח באופן מפתיע בתל אביב היא המדשאה הקטנה שליד הבריכה המשופצת בכיכר רבין, שהפכה לאחרונה למקום פעיל וחיוני. לרוע המזל, אין כמעט פארקים כאלה בארץ, משום שהגישה התכנונית השלטת בישראל היא דווקא שצריך להפריד את הפארקים מהרחוב. לכן הפארק העירוני שכל כך נפוץ בערים כמו ניו יורק, נדיר מאד בישראל.
לאור היותו נכס עירוני כה חשוב וייחודי, לא ברור מדוע בחודשים האחרונים עיריית תל-אביב מזניחה לחלוטין את גן מאיר. ההזנחה כה קשה, עד שהגן הפך כיום למשטח עפר גדול, והשימוש בו ירד בהתאם. ככה זה נראה:

חשוב מאד שהעירייה, במהלך תנופת השיפוץ הנוכחית במרחב הציבורי בעיר, לא תשכח את הנכסים העירוניים הותיקים שדורשים תחזוקה רציפה.





לפי פרסומים זרים

20 05 2011

דומה שלרשימת סודות המדינה של ישראל – לצד מה שקורה בדימונה (לפי פרסומים זרים) ולצד תוכנו של הנאום המתקרב של נתניהו בקונגרס (don't hold your breath), הצטרף לאחרונה סוד נוסף, שבניגוד אולי לשניים הקודמים, באמת מוחזק במחשכים גמורים.
בשבוע האחרון החלה העירייה לחלק פליירים לגבי מהפכת הנת"צים המתקרבת – שעיקרה ברחובות קינג ג'ורג' ואבן גבירול. כפי שצויין בצדק באתר של עיר לכולנו (ראו את הלינק הקודם), ניתן לתהות מדוע אין תאריכים מדוייקים: העירייה מציינת, בעמימות, שהדבר יקרה ב"שבועות הקרובים".
העמימות של העירייה לא מפתיעה. תוכנית הנת"צים המדוברת היא חלק מאותה תוכנית מסתורית, שלאור הסודיות האופפת אותה אפשר לחשוב שהיא מתוכננת על ידי השב"כ (מי יודע?), הידועה בתור "הפעימה השנייה של הרפורמה בתחבורה הציבורית". הרפורמה, שמתוכננת לכאורה על ידי נתיבי איילון, אמורה לצאת לפועל בתחילת יולי. משמע, עוד פחות מחודש וחצי, אמורים להשתנות סדרי עולם בתחבורה הציבורית בגוש דן, ואף אחד לא יודע בדיוק מה הולך לקרות שם. לא החברה האזרחית, לא חברי מועצת העיר, וחמור מכך – לא מאות האלפים שעושים שימוש בתחבורה הציבורית. מעבר לבלבול שייגרם עקב חוסר ההסברה בזמן יישום הרפורמה, אי השיתוף במידע פוגע אנושות באמינות הפרוייקט בעיני הציבור, שהתבטא בין היתר בחרושת שמועות, למשל שיבוטלו קווי האוטובוס ממזרח העיר לאוניברסיטה (מה שכנראה, גם על בסיס שמועות, לא נכון). בנוסף, אי השיתוף לא איפשר כל שיח ציבורי ביקורתי, שבעזרתו ניתן היה לשפר אולי את התוכנית.
שורש הבעיה הוא בתרבות שלטונית קלוקלת של כלל הגורמים המעורבים – משרד התחבורה, עיריית תל אביב וחברת נתיבי איילון, שמבצעת כאן פרוייקט ציבורי ממדרגה ראשונה. מקבלי ההחלטות לא עושים שימוש בתחבורה הציבורית בעצמם; הם לא מכירים את הבעיות לעומק; הם רואים בציבור המשתמשים בתחבורה הציבורית כציבור שעושים עמו "חסד", ולא כבעלי זכות לקבלת שירות באיכות מינימלית. לאור הדברים האלה, ספק גם אם הרפורמה תצליח ברמה המהותית.





עיר לכולנו והברוך מרחוב בלוך

5 05 2011

תקציר הפרקים הקודמים: עיריית תל-אביב החליטה, בהחלטה היסטורית ברמה העירונית, לסלול שבילי אופניים על חשבון 60 מקומות חנייה ברחוב בלוך. לראשונה, נעשה ניסיון לפעול בהעדפה מתקנת לטובת הולכי הרגל ורוכבי האופניים, ולהשיב קצת מהמרחב שניתן במשך עשרות שנים, באופן מופקר, לבעלי הרכב הפרטי. כצפוי, תושבי רחוב בלוך הגיבו בנימביזם ופתחו במאבק נגד התוכנית. זכותם. ביום שלישי שעבר, נערך מפגש תושבים עם בכירים בעירייה. במפגש הותקפו הנציגים במילים קשות מאד. ניחא – הם משרתי ציבורי. אבל ההתקפה הקשה ביותר כוונה לנציגי ארגוני האופניים ותומכיהם, ללמדנו עד כמה נערכו שם שיתוף ודיון אמיתיים. עד כאן דבר לא מפתיע.
מה שמאד מפתיע, לעומת זאת, היא העמדה המוזרה שאימצה תנועת האופיזיציה העיקרית, עיר לכולנו, אותה תנועה שרבים כל כך (ואני ביניהם, למרות שלא הייתי בארץ כדי להצביע) תלו בה תקוות אמיתיות שתייצג פוליטיקה חברתית-סביבתית אמיתית, אולי לראשונה בישראל. האמת היא, שהטוויסט של עיר לכולנו הוא חומר לעבודת דוקטורט מעניינת על תהליך התפרקות של תנועה פוליטית אופוזיציונית, כאשר השלטון חוטף לה את האג'נדה. במקרים כאלה יש לתנועה שתי אפשרויות: האחת לטעון שהשלטון מממש את מדיניותה (כמו שעיר לכולנו עשתה בהצלחה בעניין הנת"צים); השנייה היא לצאת נגד השלטון ויהי מה, אפילו שהאחרון מקיים את האג'נדה שלה. באופן מפליא, עיר לכולנו בחרה בעניין בלוך את האופציה השנייה.
כפי שמתבטא במאמר הזה, העמדה של עיר לכולנו היא שהתוכנית ברחוב בלוך פסולה בשל העובדה שלא נערך לגביה שיתוף ציבור ראוי. כפי שמובהר בעמדת התנועה כפי שפורסמה היום, וכפי שפעיליה טפטפו בימים האחרונים בפייסבוק, על העירייה לספק לתושבי בלוך פתרונות חנייה חינם חלופיים. פרשנות סבירה של עמדת התנועה מלמדת, שהיא תומכת בתוכנית רק אם יינתן פתרון חנייה לתושבים. בכך, היא למעשה מאמצת את עמדת המתנגדים לשביל האופניים. אנחנו עומדים, אם כן, בפני מצב מדהים שבו תנועה ירוקה לכאורה דורשת מהעירייה לספק מקומות חנייה לרכב פרטי, וזאת אך בשל הטענה החצי-פרוצדורלית שלא נערך שיתוף ראוי; הטענה הזו גם לוקה בשל העובדה שמעולם לא שאלו את הציבור לפני שהקריבו את המרחב לטובת כלי הרכב הפרטיים. זאת ועוד, הדבר עומד בניגוד מוחלט לתפיסה החברתית שאמורה להדריך את עיר לכולנו. כתנועה שאמורה לתמוך בצדק חלוקתי, לא מובן מדוע היא בוחרת להתייצב לצד החזקים שבחזקים – בעלי הרכב הפרטי – ש"פונקו" על ידי גורמי התכנון מזה שנים, דווקא כאשר נעשה צעד ראשון לתקן, ולו במעט, את העיוות ההיסטורי שבהקצאת המשאבים העירונית.
את בלבול המערכות שאחז בעיר לכולנו ניתן לראות, למשל, בהתנהלות עמוד הפייסבוק של התנועה בשבועות האחרונים. דוגמה אחת היא ההאשמה המנותקת בעליל לפיה תומכי שבילי האופניים נשלחו על ידי רון חולדאי כנגד תושבי רחוב בלוך. בנוסף, בתוך הקלחת של הברוך של בלוך, בחרה עיר לכולנו (או אולי מנהלי דף הפייסבוק על דעת עצמם?) להשתלח דווקא בפרוייקט השכרת האופניים – אולי הפרוייקט הירוק ביותר שקודם בעיר בשנים האחרונות, בשל כמה בעיות טכניות שעיכבו את הפרוייקט במספר ימים (אגב, עשרות תחנות של הפרוייקט כבר פועלות). כשעבדכם הנאמן "רמז" על כך שזה עיסוק קנטרני בזוטות, כשהעניין המהותי דווקא מתיישב עם האג'נדה של התנועה, הוא ספג מאחד הפעילים המרכזיים של התנועה קיתונות אד-הומינם, מלווים בדברים (שנמחקו בינתיים) שעדיין לא כל כך הבנתי. אשמח לפרשנות – My guess is as good as yours.

מקווה מאד שעיר לכולנו תתעשת, בתקווה שעוד אפשר לתקן את הנזק. חלק מחברי הסיעה (והסיעה המורחבת) הם מהטובים שהיו כאן בשנים האחרונות, ואין סיבה שהם יתנו יד לתהליך ההרסני הזה.