מחזה נפוץ באוניברסיטאות הוא שכשהשמש יוצאת, המדשאות מתמלאות בסטודנטים. המדשאות בקמפוס גבעת רם בירושלים הן דוגמה לכך. אוניברסיטת קולומביה, הממוקמת בשכונת Morningside Heights באפר ווסט-סייד של מנהטן – הגובלת בהארלם במזרחה ובצפונה – אינה יוצאת מן הכלל בעניין זה. במרכז הקמפוס כיכר ענקית, המשמשת רבים מהסטדונטים למטרה זו. עם זאת, הקמפוס עצמו אינו מרוכז, ובדומה לאוניברסיטאות רבות פקולטאות שונות מפוזרות ברחובות שמסביב. כך, למשל, בתי הספר למשפטים ולעבודה סוציאלית ממוקמים מזרחית למרכז הקמפוס, מעבר לרחוב אמסטרדם הראשי. מזרחית לבניינים אלו נמצא פארק ענקי בשם מורנינגסייד פארק.
בחלקה השמאלי של תמונה ניתן לראות את הכיכר המרכזית של האוניברסיטה; את רחוב אמסטרדם מימין לכיכר; לאחריו בניינים נוספים של האוניברסיטה (הפקולטה למשפטים, יחסים בינלאומיים ובנייני מינהלה); מימין מורנינגסייד פארק והבתים הראשונים של מרכז הארלם.
ניתן היה לצפות כי מורנינגסייד פארק יהיה גדוש בסטודנטים בשל קרבתו הרבה לאוניברסיטה. בפועל, כבר כשחיפשתי דירה באזור, הופתעתי לגלות כי העצה הנפוצה ביותר הייתה "Stay away from Morningside Park!", בצירוף שניים-שלושה סיפורים על מקרי התקיפה והשוד הנפוצים שם. אכן, ובאופן קיצוני ביותר, אף סטודנט לא פוקד את הפארק הזה, ורבים עוקפים אותו מדרום ומצפון אם הם גרים מזרחית אליו.
גורמים רבים מסבירים את העובדה הזאת – גורמים שניתן ללמוד עליהם הן מההיסטוריה של השכונה והן מהסתכלות על הפארק, המבנה שלו והקשר שלו עם הרחובות סביבו.
ראשית, אין להתעלם מהניגוד שבין קולומביה, מוסד אליטיסטי ו"לבן", לבין השכונה שממזרח וצפון לו – הארלם. במשך עשורים ניתשים מאבקים רבים בין האוניברסיטה לבין תושבי הארלם, אשר נסבים סביב תוכניות הפיתוח של קולומביה, שכללו וכוללים עדיין פרוייקטים של "פינוי ובינוי", שמערבים הזזת אוכלוסיה ענייה מהאזור לדיור ציבורי מרוחק. אכן, קולומביה והרחובות הסובבים לה מרגישים מנותקים לחלוטין מהאזור בו הם נמצאים – באופן שמזכיר, אמנם באופן מתון יותר, את הניתוק של קמפוס הר הצופים בירושלים משייח' ג'ראח וג'בל מוכבר ועיסוויה. במובן זה משמש הפארק, בפועל, חיץ יעיל ביותר בין האוניברסיטה לבין חלקה המרכזי של הארלם.
הפארק הוקם בסוף המאה ה-19, בד בבד עם הגעת קולומביה לאזור, על הצלע המסולעת של הרמה עליה בנויה השכונה מורנינגסייד הייטס. המוטיבציה להקים את הפארק הייתה לחסוך בעלויות סלילת רחובות בתוואי השטח הקשה. כפי שטוענת ג'ייקובס, הקמת פארק לכשעצמה אינה יכולה להוות פתרון קסם לבעיות כאלה ואחרות – כדי שפארק יצליח עליו לעמוד בתנאים מסויימים, מעבר להיותו ירוק. בקצרה, פארק יהיה מצליח ככל שהרחובות מסביבו מוצלחים יותר – היינו, רחובות המשמשים הולכי רגל ברוב שעות היממה. אם הרחובות סביב הפארק נטושים – גם הפארק יהיה נטוש, ובהתאם לכך יאכלסו אותו גורמים שליליים, כפי שקורה במורנינגסייד פארק.
זהו מבט ממזרח על מורנינגסייד פארק. כפי שרואים מיד, הפארק מבודד מהאוניברסיטה באמצעות חומה של בנייניים גבוהים, אשר מפנים את חלקם האחורי אליו. הרחוב שבין הבניינים והפארק אינו כולל בתי עסק או אטרקציות אחרות, מה שמונע מהולכי רגל להגיע אליו. בתמונה ניתן גם לראות את המורד התלול עליו בנוי הפארק, טופוגרפיה שמקשה עליו להיות מקום מושך לג'וגינג וטיולים, אך מספקת מקומות מסתור למכביר לסוחרי סמים ושאר טיפוסים מפוקפקים.
מאפיין נוסף של פארקים מוצלחים הוא הגיוון שבהם. במורנינגסייד, מנגד, רובו המוחלט של הפארק מאופיין בעצים צפופים, המסתירים את השמש ומונעים בעדו להיות מוקד משיכה בימי האביב והקיץ.
לבסוף, גם הרחוב המזרחי לפארק (נראה כאן בתמונה) הוא רחוב רחב של בתי מגורים בלבד – רחוב ללא הולכי רגל רבים, שבדרך כלל נטוש החל משעות הערב המוקדמות.
אלו הם עיקרי הגורמים שהביאו את הפארק הענק הזה, הממוקם בצמוד לאוניברסיטה גדולה, להיות אזור עירוני מת. ככזה, הוא משמש היטב כדי להפריד בין האוניברסיטה והשכונות הקשות שמסביבה. הוא מהווה ביטוי, סמלי ופיזי, של פערים חברתיים וכלכליים, כמו גם של תכנון אורבני קלוקל.
הרחובות של ג'יין 
פוסט מרתק.
רציתי רק להעיר שג'בל מוכבר לא נמצאת באזור הר הצופים אלא בדרום ירושלים. השכונות הערביות הסמוכות להר הצופים הן עיסאוויה, א-טור (הר הזיתים), ואדי ג'וז ושייח ג'ראח שמרוחקת מעט יותר.
צודק. בלבלתי את ג'בל מוכבר ועיסוויה. עדות נוספת לנתק שלנו (שלי) ממזרח העיר.