דרום תל אביב כמושג מטהפיזי

בארוחת יום שישי האחרונה, סיפרתי לאמי ולחברתה שהצטרפה אלינו על המקום שבו ביליתי בארוחת שישי הקודמת – אברקסס צפון שברחוב לילנבלום. החברה, תל אביבית ותיקה, סיפרה שפעם לא היה בלילנבלום, שנמצא "בדרום העיר", דבר מלבד חלפני כספים מפוקפקים ובנקים שנוכחותם הלכה והתדלדלה עם השנים. ההתייחסות ללילנבלום כ"דרום העיר" הייתה מאד מעניינת בעיני. נראה לי שמעטים מבין תושבי תל אביב כיום, ילידי שנות ה-70 ואילך, יתייחסו לרחוב הזה כ"דרום תל אביב". זה מוזר. כמובן שרחוב לילנבלום לא זז לשומקום ברמה הפיזית. זאת ועוד- תל אביב התפתחה בעיקר צפונה, כך שבאופן יחסי לילנבלום אפילו יותר "דרומי" כיום ממה שהיה פעם (וכאן שווה להזכיר שהמרכז ההיסטורי של תל אביב הוא דווקא רחוב הרצל, ולא דיזנגוף-קינג ג'ורג', כך שללילנבלום כבר היה פעם סטינט כ"מרכז" העיר). אז מדוע לילנבלום כבר לא נחשב "דרום"? כי בתל אביב, באופן ייחודי, "דרום" הוא לא מושג פיזי, אלא מושג תודעתי, מטהפיזי. ה"דרום" מוגדר לפי גבולות הנחשלות, ולא לפי גבולות פיזיים. עד לפני שנים לא רבות ה"דרום" התחיל ברחוב יהודה הלוי; לאחר התפתחות גן החשמל ה"דרום" עבר לכיכר המושבות, ועוד היד נטויה.
לפני כמה שנים גרתי ברחוב נחמיה, שנמצא מערבית לכרם התימנים. כבר כתבתי על האזור הזה, שתמיד מרגיש לי כמו שטח הפקר, אזור שהדי המלחמה של 1948 עדיין נשמעים בו. פעמים רבות, כשסיפרתי לאנשים היכן אני גר, התגובה שקיבלתי הייתה שמדובר ב"דרום תל אביב". אבל אם מסתכלים במפה, לומדים דווקא שרחוב נחמיה נמצא כמעט קילומטר (!) צפונית לחלקו הדרומי של רוטשילד. שוב, האזור הוגדר כ"דרום" משום שהוא מוזנח, ולא בשל מיקומו הגאוגרפי.
אם כן, ה"דרום" בתל אביב הוא מושג גמיש מאד. הוא עומד בניגוד מוחלט, למשל, להגדרת הצפון והדרום במנהטן – שם ה"אפטאון" וה"דאונטאון" לעולם יישארו בגבולותיהם, למרות השינויים הדמוגראפיים האדירים שהתרחשו בהם.
שני הסברים אינטואיטיביים עולים לי בראש לתופעה הזו. האחד הוא ש"דרום", במרחב התל-אביבי, הוא תמיד הכיוון שבו נמצאת יפו, אולי הפיל הלבן (או השחור?) האולטמיטיבי שיושב באמצע החדר התל אביבי, הס מלהזכיר. השני מתקשר לסוגיית העמימות הטריטוריאלית הכללית שבה אנו חיים – כאשר המדינה מתקיימת ללא גבולות מוסכמים, ייתכן שיש השפעה לכך גם על הדרכים שבהן אנו מגדירים את המרחב הפיזי העירוני.
כך או כך, אין ספק שיש למרכז תל אביב אישיוז רציניים עם ה"דרום" וכל מה שהוא מסמל. ההתייחסות המילולית שלנו היא רק סימפטום אחד לתופעה הזו.

My Block (או תירוץ להעלות תמונות של שלג)

הבלוק בו אני גר רחוק מלהיות מהזוהרים שניתן למצוא במנהטן. להיפך. הבלוק שברחוב 123 פינת אמסטרדם, ממוקם באזור שהיה פעם "ישוב קו עימות", שהפך עם השנים ל"אזור עדיפות לאומית" לסטודנטים – וכיום הוא נמצא עמוק בתוך "גושי ההתיישבות" של מתנחלי הג'נטריפיקציה שב"מרחב התפר" שבין האפר-ווסט סייד ובין הארלם.
יש הרבה מה לומר על המאבק שניתש, לאורך השנים, בין אוניברסיטת קולומביה ותושבי הארלם על השטחים שמסביב לאוניברסיטה. האוניברסיטה (פרטית, אגב), עשתה שימוש במנגנון הפקעת הקרקעות של המדינה לשם התרחבותה – שיטה שרק לפני שבועיים נקבע לגביה בבית המשפט שהיא פסולה.
אבל הפעם אכתוב על הבלוק שלי בדגש על שבחי הצפיפות העירונית ועירוב השימושים שבו – כמו שיש רק בניו יורק.

כמות העסקים והשירותים השונים שפועלים בבלוק מעידה על התכנון המשובח שלו, ובעיקר של הבניינים שבנויים בצורה שבה יש ניצול מקסימלי של השטח. בתמונה, מימין לשמאל, רואים מסעדה איטלקית, שני דיינרים, מסעדה וייטנמית/יפנית, תחנת אוטובוס, פיצוציה, סניף של ווסטרן יוניון, מרפאה, ובית קפה; עוד שמאלה, מחוץ לתמונה, יש מסעדה איטלקית נוספת וחנות כלי בית. מהצד השני של הכביש יש סניף בנק, בית מרקחת וסופרמרקט.
מבט מקרוב על הצפיפות של העסקים:

המשמעות העיקרית של תכנון מהסוג הזה היא שבירת התלות ברכב הפרטי. מי שגר בבלוק מסוג כזה נמצא במרחק הליכה של כמה בלוקים (ואף פחות) כמעט מכל שירות נדרש. מכיוון שהאוניברסיטה משולבת בתוך המרקם העירוני הזה, עשרות-אלפי הסטודנטים והעובדים שלה יכולים לגור בסמוך בלא צורך בשימוש ברכב יקר ומזהם.
לאור כישלון ועידת קופנהאגן, חשוב להזכיר שאחוז ניכר מהבעיה יכול להיפתר בעזרת תכנון עירוני שמייעד את הרחובות, בראש ובראשונה, לשימושם של הולכי הרגל. אם נשכיל לתכנן עוד בלוקים כאלה – ופחות כאלה, נהיה בהחלט בכיוון הנכון.

פלורנטין וג'נטריפיקציה

מוספי הנדל"ן רוגשים מעליית המחירים ותנופת הפיתוח בפלורנטין. אפילו ב-The Marker יש היום כתבת וידאו מעניינת על יוזמות הבנייה החדשות בשכונה. מה שקורה בשני העשורים האחרונים בפלורנטין הוא תהליך שנקרא ג'נטריפיקציה – "התברגנות" הדרגתית של אזור עירוני "נחשל". המעניין בתהליכי ג'נטריפיקציה הוא האופן הכמעט-מדעי שבו הם מתרחשים, שמאפשר לחזות כמעט אחד לאחד איך הם ישפיעו על אזור מסוים:
1. אזור בעל פוטנציאל עירוני טוב מידרדר עקב מדיניות שימושים לא מאוזנת (במקרה של פלורנטין, הריכוז התעשייתי בדרום תל אביב. מומלץ לקרוא בעניין זה את הספר "עיר עם קונספציה" של נתי מרום).
2. מחירי השכירות באזורים ה"טובים" של העיר עולים בצורה דרמטית בשל תהליכים שונים, ועקב כך תושבים שנמצאים בתחתית הסולם הכלכלי, ששאפו לגור במרכז קודם לכן, "נדחקים" לאותם אזורים "בעייתיים". אלה בדרך כלל אמנים וסטודנטים ללא משפחות – הם יכולים להתמודד טוב יותר עם הבעיות שבשכונות כמו פלורנטין (רעש תעשייתי, היעדר תשתיות ומבני ציבור וכד'). מכיוון שאלו אוכלוסיות שמעבירות הרבה מידע מפה לאוזן, נוצר תהליך משמעותי של כניסת תושבים חדשים לשכונה. זה בדיוק מה שקרה בפלורנטין בתחילת שנות ה-90.
3. האמנים והסטודנטים, למרות שהם "עניים" הם עדיין "אטרקטיביים" יותר כשוכרי דירות מאשר רבים מתושבי השכונה המקוריים – עניים אמיתיים – מה שגורם לעליית מחירים שמתחילה לדחוק את רגליהם של האחרונים מהשכונה.
4. חלק מאותם סטודנטים ואמנים הם חברים בקבוצה שאפשר להגדיר אותה "מובילי דעת קהל" – כגון עיתונאים ותסריטאים. אלה יוצרים הילה סביב השכונות החדשות בתקשורת (לדוגמה – הסדרה "פלורנטין"). הם למעשה ממתגים את המקום כ"מגניב" (תהליך "התמגנבות"?)
5. בעקבות ההייפ התקשורתי המעבר לאזור הופך מ"צורך" למשהו "אופנתי". לכן, מתחילים להופיע בשכונה צעירים מבוססים יותר שמגיעים לשכונה מבחירה, למרות שהיו יכולים לגור במקום אחר. במקביל, נפתחים עסקים שנועדו לשרת את האוכלוסייה החדשה – בארים, בתי קפה ועוד. התהליך הזה בא על חשבון אותם אמנים וסטודנטים שהתחילו את הטרנד, שנאלצים להתחיל לחפש את המקום הבא (ניצני התהליך נראים בשכונת שפירא; בניו יורק זה קרה באופן מוחלט בנטישת האמנים את אזור הסוהו לכיוון ברוקלין).
6. השלב הבא הוא הופעת יזמי הנדל"ן, שמטבע הדברים מתחילים לבנות אחרי שברור להם שהמחירים באזור הגיעו לרמה גבוהה. זה השלב שבו פלורנטין נמצאת עכשיו. הבנייה החדשה מקבעת רמת מחירים גבוהה, והשכונה אט-אט הופכת לשכונה של עשירים. לזכות היזמים שמתראיינים בכתבה ייאמר שמבחינת ההשתלבות במרחב השכונתי-התכנוני, הפרוייקטים שלהם נראים בסדר.

ג'נטריפיקציה בדרך כלל נתפסת על ידי מקבלי ההחלטות והציבור כתהליך חיובי של "פיתוח" – הנה, האזור העלוב הפך לשכונה פורחת. הדיון הביקורתי, כפי שאפשר לראות בכתבת הוידאו – מסתיים בתהיות האם יוזמות הנדל"ן לא פוגעות בצעירים שעברו לשכונה בשלבים 2 –5 לעיל. כמעט ולא נערך דיון לגבי גורלם של תושבי השכונות המקוריים, שבדרך כלל נדחקים עוד יותר לשוליים. במובן זה, תהליך הג'נטריפיקציה לא מגדיל את העוגה החברתית, הוא פשוט מחלק אותה מחדש – ובאופן שמרע את מצבם של האוכלוסיות החלשות ביותר שלמעשה מודרות מהאזור. לכן, צריך להביט בצורה ביקורתית על התהליכים האלה – כל מקרה לגופו – ולא למתג אותם באופן אוטומטי כ"הצלחה" (אלא אם כן מטרתנו היא לנקות את העיר מעניים, ולא לשפר את מצבם).

מתח נמוך בגן החשמל

כבר כמה שנים שגן החשמל נחשב המתחם החם של מרכז תל אביב המתפשט דרומה. נראה שהעניין נבלם בנקודה כלשהי – הפאבים במקום נפתחים ונסגרים; לא נראה ששיפוץ הבתים באזור מתקדם; רק הלבונטין 7 – מוסד תרבות מעולה – משדר יציבות לאורך זמן. לכאורה זה לא אמור היה לקרות, שהרי מדובר באזור מרכזי, עם מאפיינים אורבניים בריאים וביניהם חזיתות בקו הרחוב ופארק קטן הממוקם בין רחובות שאמורים להיות מלאים בבני אדם. אז מה קרה? נראה שדווקא מי ש"החיו" את המקום הם גם אלה שעלולים להביא לקריסתו המחודשת. אלו הם מעצבי הבגדים שפתחו – בהמוניהם – חנויות במתחם. וכל כך למה? משום שהם מייצגים את כשל השוק שעלול לקרות כאשר אזור עובר פיתוח טרנדי ושטחי (אם תרצו – ג'נטריפיקציה טרנדית), והוא הכשל של הפרדת שימושים מחודשת. קודם האזור סבל מהפרדת שימושים שקשורה (אם איני טועה) בבתי מלאכה וחנויות עלובות שלא משכו הולכי רגל, אז כיום – לאחר ריצת האמוק של המעצבים למקום – המתחם סובל מייחוד שימושים של חנויות מעצבים. אולי זה יותר אסתטי מבתי המלאכה, אבל זה לא בהכרח מביא יותר הולכי רגל, להפך. הולכי הרגל במתחם יהיו בעיקר מי שמגיע במיוחד לחנויות המעצבים – קונספט בעייתי ביותר היות שמדובר בחנויות יקרות יחסית שאינן פונות, ככלל, לקהל הרחב. זאת ועוד – שינוי בהרגלי הצריכה של קוני הבגדים אף עלול להביא לקריסה מהירה של כלל המתחם.
באמצע השבוע, בשעות העומס, ספרתי 12 (!) חנויות מעצבים ברחוב לבונטין בלבד, ואולי מספר זהה של הולכי רגל (בספירה מאד נדיבה). כך המקום נראה:

אם כן, מתחם המעצבים במקום הופך את גן החשמל למרחב של שימוש ייחודי. מספיק ששני בתי קפה יפתחו ברחוב לבונטין והדבר יכול להשתנות מהקצה אל הקצה – אך בינתיים, יש סיבה לדאגה.

הרחוב עושה את הפארק – Tompkins Square Park

בניית פארקים היא אחד מהפתרונות השטחיים ביותר – אך גם הנפוצים – לשיפור אזורים עירוניים כושלים. בהיעדר תמריצים להולכי רגל להימצא ברחובות שסביב הפארקים, אלו הופכים במהרה למקומות לא בטוחים במקרה הרע, או לנטושים ועצובים מאד במקרה הטוב (ראו ערך שלל הפארקים המפוזרים בעיר מודיעין – אולי העיר הגרועה בארץ מבחינה אורבאנית).
הטעות הנפוצה בהקשר הזה טמונה בהנחת היסוד שהפארק הוא שמשפר את הסביבה, בעוד שההיפך הוא הנכון – פארקים ניזונים מסביבתם, וככל שזו חיה יותר כך הפארק יהיה חיוני יותר, ובהתאם יתרום לשיפור האזור עוד יותר. כמובן, כדי שפארק יוכל למלא את התפקיד הזה עליו להיות מתוכנן נכון.
אגב, "שיפור הסביבה" בדרך כלל מוזכר בנשימה אחת עם תהליכי ג'נטריפיקציה (כניסת אוכלוסיות חזקות לאזורים נחשלים). תהליכים אלו בהחלט עשויים להחיות אזורים, אבל יש בהם פסול רב מבחינה חלוקתית – נושא ראוי לפוסט בפני עצמו.
דוגמה טובה ליחסי רחוב-פארק ניתן למצוא בטומפקינס סקוור פארק באיסט ווילג'.

[טומפקינס סקוור פארק. Avenue B ממזרח, Avenue A ממערב.]
הפארק הוקם ב-1850, מה שלא מנע השכונה מסביב להפוך בעשורים שלאחר מכן לאחת מהגרועות במנהטן. עצם קיומו של פארק גדול באמצע השכונה לא רק שלא מנע את התהליכים הללו כלל, אלא להיפך. לאורך השנים התרחשו בפארק מספר התפרעויות המוניות, האחרונה שבהן ב-1988 כשמאות הומלסים ומכורים, שהתמקמו במקום כמעט דרך קבע, התעמתו עם שוטרים שדרשו מהם להתפנות. הפארק הפך לנטל רציני על השכונה, עד כדי כך שהוא נסגר ב-1992 – הן לשם שיפוצים והן לשם גירוש אוכלוסיות השוליים ששהו בו.
בתחילת שנות ה-90 עבר האזור, ובעיקר Avenue A שנמצא מערבית לפארק, תהליכי ג'נטריפקציה שהובילו לפיתוח הרחוב ולהחייאת הפארק. השילוב של החייאת הרחוב יחד עם תכנון נכון, הפכו את הפארק ממקום נחשל לאזור עירוני מוצלח ביותר:

[התמונה מימין – Avenue A: הרחוב מושך הולכי רגל רבים בשל בתי העסק המגוונים שבו. הפארק שואב את הולכי הרגל האלו.]

[התמונה למטה – הפארק בנוי כהמשך ישיר של רחוב 9 וכך משתלב היטב במרחב העירוני. הולכי רגל נכנסים לפארק באופן מזדמן, כדי להמשיך ללכת על רחוב 9, וכך תורמים לחיוניות והביטחון שבו.]

[למעלה – בפארק מדשאות עם עצים מפוזרים, כך שיש גם אזורים שטופי שמש וגם אזורים מוצלים. צורמת רק ההתעקשות האמריקאית לגדר את הפארק למתחמים פנימיים.]

[מפתח להצלחת הפארק, מעבר לקשר שלו עם הרחוב, הוא עירוב השימושים בתחום הפארק עצמו, באופן שמבטיח משיכת אנשים לאורך רוב שעות היום. כפי שרואים בתמונה למעלה, הפארק נותן מענה, בין היתר, לצרכיהם של מבוגרים, ילדים, בעלי כלבים והולכי רגל מזדמנים שחוצים את הפארק כהמשך ישיר לרחוב 9.]
אידיליה בצד, חשוב לזכור שהתהליך שעברה סביבתו של הפארק הביא, בצד החייאת האזור, לדחיקת תושביו המקוריים. אבל זה כאמור נושא לפוסט אחר.