תחנה אחרונה סבידור

לעתים נדמה שמסוף ארלוזורוב (או בשמו הרשמי – מסוף 2000) תוכנן כתחנת אוטובוסים בעלת תכונות מיסטיות: מצופה מהנוסעים להשתגר ממקום הימצאם ישירות לתוך האוטובוסים. אחרת, אין דרך להסביר את העובדה שהמקום מתוכנן ללא כניסות מסודרות, נגישות ונוחות להולכי רגל. כך, למשל, מי שיוצא מתחנת הרכבת הסמוכה, ורוצה לתפוס אוטובוס למרכז העיר, נתקל ב"שער" הבא:

[אין כניסה]
למעשה, הולך הרגל אמור להכנס למתחם התחנה דרך אותו שער ממנו נכנסים האוטובוסים.
בהנחה שהנוסע הצליח לשרוד את הכניסה, המצב בתוך המסוף לא משתפר. אין מעבר מוסדר להולכי רגל גם בפנים המסוף, ולכן עליהם להיאבק עם האוטובוסים שנכנסים ויוצאים מהחניה:

[ג'ונגל עירוני]
המצב לא יותר טוב לגבי מי שמגיע מהצד המזרחי של התחנה, אחרי שנאלץ לחצות את האוטוסטרדה של נמיר. גם שם מחכות תופעות משונות:

[העיקר שלמכונת המשקאות יש מקום]
זאת מבלי להזכיר את ריח השתן, קשיי ההתמצאות, ואווירת האסון ההומניטרי הכללית במקום:

רכבת צפון/סבידור/ארלוזורוב/מסוף 2000 היא רק דוגמה אחת למסע הארוך, ארוך מאד, שעל תשתית התחבורה הציבורית בישראל לעבור לפני שתהפוך לאלטרנטיבה אמיתית לרכב הפרטי. ההנגשה של התחנה, כך שתהיה ראויה לשימוש אדם, תהיה צעד ישוב בכיוון.

ללא מילים

זלזול, חוסר יכולת או חפיפניקיות ישראלית טיפוסית

זו הדרך היחידה להסביר את המחזות הבאים:


ככה נראות תחנות האוטובוס של הרפורמה. קווים חדשים, אבל כמובן שאין כל מידע בתחנות לאן הם נוסעים. בצילום הראשון עוד הספיקו להכניס מפה של קו אחד מבין אלו שעוברים בתחנה, עד שהתעייפו והחליטו לוותר על האחרים. ה"דיילים" שיושבים בחוסר חשק מופגן בתחנות, שיכולתם לעזור מוגבלת מאד, בוודאי יעלמו עוד זמן לא רב, כך שאין תחליף למידע ברור בתחנות (וזאת מבלי להזכיר כמובן מידע אמין באינטרנט). מתכנני הרפורמה, מבצעיה, חברות האוטובוסים, מתחזקי התחנות והרשויות המקומיות בוודאי יטילו את האחריות לגבי העניין הזה אחד על השני. ולנו נותר רק להתפעם מחוסר היכולת והזלזול של הרשויות כולן, ביחד ולחוד.

מישהו שינה את הקו שלי

שלושה ימים לפני תחילת הפעימה השנייה של הרפורמה בתחבורה ציבורית בגוש דן, ומיום ליום גודל הפארסה הולך ומתבהר. כרגיל, המדד הכי טוב למידת הבלגן הצפוי, וחוסר השיפור בשירות שיינתן ל"משתמש הקצה", הוא "מדד כיסוי התחת" של הפוליטיקאים. לא סתם נזכר רון חולדאי, לפתע, כמה ימים לפני הרפורמה, להסתייג ממנה. הייתי מציע למבקר המדינה להתחיל להיערך, כבר עכשיו, לבדיקת הרפורמה הזו על כל היבטיה.
לא אכנס עכשיו למהות הרפורמה בהיבט של שינויי הקווים והתדירויות. סקירה מקיפה של הרפורמה והטענות לגביה ניתן למצוא כאן. אסתפק רק בהצבעה על האבסורד התקשורתי וההסברתי שמתרחש לנגד עינינו המשתאות. עשרות מיליוני שקלים תוקצבו להסברת הרפורמה לציבור. כולנו צריכים לשאול, אם כן, איך לעזאזל התחיל מאמץ ההסברה רק השבוע. איך, למען השם, עלה אתר אינטרנט צולע ומיושן, שלא כולל מנוע חיפוש יעיל ולא כולל מידע בערבית ואנגלית. ולבסוף, איך ייתכן ש(כרגיל) מקור המידע המהימן, הברור והמקיף ביותר הוא התארגנות של כמה אזרחים מודאגים בבלוג של תחבורה בדרך שלנו?
וכשכבר התחילה ההסברה, נראה שההלם והאלם פקדו גם את הקופירייטרים של משרד הפרסום שמנהל את הקמפיין:

אחרת, לא ברור מדוע בחרו את הסיסמה הנגטיבית מישהו שינה את הקו שלי, שמעידה יותר מהכל על הבלבול של הציבור, כמו גם של מקבלי ההחלטות. אכן, דב נבון הוא טייפקאסט תמידי של אזרח חסר אונים, ולפחות בהקשר הזה המפרסמים פגעו בול. הקמפיין הנרחב הזה, שמרוח כמעט על כל תחנות האוטובוס, לא כולל שום מידע מהותי בפני עצמו, למעט הפניה של הציבור לאתר האינטרנט (הבעייתי) ולמוקדי השירות. הרי לכם הצעה לשיפור: מדוע שבמקום הבזבוז המשווע הזה, ה"קמפיין" היה מתבצע באמצעות – היכונו לרעיון מהפכני – הדבקת מפות של הקווים החדשים על התחנות הרלוונטיות? כן, אני יודע שזה רעיון אוטופי ממש. דמיינו לעצמכם ששבועיים לפני הרפורמה, בכל תחנה היו מדביקים את המפות של הקווים שמתוכננים לעבור בה. איזה עולם נפלא זה היה. אם מתעקשים, אפשר היה גם להוסיף תמונה של דב נבון ורמי הויברגר, כשהאחרון מטיח בו "רצית מפה, הנה מפה יא זבל". כולנו היינו מזדהים עם המסר.

למכורי הרכב הפרטי

יש תרופה.

(תודה לאדוה)

מחשבות ראשוניות על הרפורמה בתחבורה הציבורית (bus-washing?)

לא מזמן כתבתי על הסודיות התמוהה מצד הרשויות בכל הקשור לרפורמה בתחבורה הציבורית בגוש דן, שנכנסת לתוקף בדיוק עוד חודש. זה עתה עלה אתר האינטרנט אשר אמור לכאורה לפרט את השינויים והחידושים המתוכננים.
מסקירה ראשונית של האתר, נראה, שבגדול, מה שהיה הוא שיהיה. אלא אם כן אתבדה (והלוואי שאתבדה), הרפורמה הזו לא תקדם אותנו כהוא-זה לכיוון תחבורה ציבורית בת-קיימא ויעילה, כפי שניתן לצפות שתהיה במדינה מפותחת במאה ה-21.
כמה דברים ששמתי לב אליהם מיד – מהטוב אל הרע:
* לראשונה בהיסטוריה, יש מפות קריאות פחות או יותר של כל הקווים, גם ברמה המערכתית וגם ברמה הפרטנית (דוגמה).
* כרטיס נסיעה אחד יאפשר מעברים חופשיים בין קווים למשך 90 דקות.
* ניתן יהיה להשתמש באותו כרטיס באוטובוסים של כל החברות.
* רשת הקווים במרכז תל אביב פשוטה יותר לכאורה. אבל רק לכאורה, משום שאם מביאים בחשבון את כל הקווים, לפי החלוקה החדשה (מרכזיים, מקומיים, ובינעירוניים), יוצאת רשת מאד מסובכת לכל הדעות. השמועות על כך שבדיזנגוף יעבור רק קו 5 מתגלות כחסרות יסוד – ספרתי שם שבעה קווים.
* מפת הקווים בדרום – בבת ים למשל – עדיין נראית כמו פלונטר.
* לוחות זמנים: וזה כבר באמת בגדר שערוריה. אם למישהו היו אשליות שסוף-סוף נקבל לוחות זמנים מפורטים של הקווים, כמו בכל מדינה מתוקנת (וגם במדינות פחות מתוקנות זה כבר הסטנדרט), נכונה לו אכזבה קשה. נשארנו עם שיטת ה"תדירויות" הישנה והגרועה (8-12 דקות וכד'), שלא מאפשרת למשתמשים לתכנן את זמנם באופן יעיל.
* הדיבורים על שילוט אלקטרוני בתחנות: לפחות באתר האינטרנט אין זכר לעניין הזה. נמשיך לחכות בתחנה בחוסר וודאות.
* אין באתר האינטרנט שום הסבר למהות חלוקת הקווים ל"מרכזיים", "מקומיים" ו"בין עירוניים". אם הציבור לא ידע מה ההיגיון הפנימי שבחלוקה הזו, ספק אם הוא יוכל לנצל אותה כראוי.
* אין מידע באנגלית. עיר עולם אמרנו?
* הנת"צים החדשים – כמות החריגים מבחינת הזמנים (והחניה!!!) כה גדולה, שלדעתי הנת"צים האלה ימוסמסו לגמרי.
* עדיין אין דרך לחפש באופן פשוט כיצד להגיע מנקודה לנקודה (!!)

אם כן, מההסתכלות הראשונית (והשטחית) הזו, נראה שהרפורמה לא תגרום לציבור לנטוש בהמוניו את קופסאות הפח. לא התעמקתי בינתיים בשינויים הפרטניים בקווים, אבל על פניו המצב לא נראה מבטיח. אני די בטוח שזמן ההגעה מאלנבי לאוניברסיטה עדיין יהיה בערך שעה, וכן שלתושבי יפו לא תהיה שום דרך נורמלית להגיע למרכז העיר אחרי 19:00. אין חדש תחת השמש.

לפי פרסומים זרים

דומה שלרשימת סודות המדינה של ישראל – לצד מה שקורה בדימונה (לפי פרסומים זרים) ולצד תוכנו של הנאום המתקרב של נתניהו בקונגרס (don't hold your breath), הצטרף לאחרונה סוד נוסף, שבניגוד אולי לשניים הקודמים, באמת מוחזק במחשכים גמורים.
בשבוע האחרון החלה העירייה לחלק פליירים לגבי מהפכת הנת"צים המתקרבת – שעיקרה ברחובות קינג ג'ורג' ואבן גבירול. כפי שצויין בצדק באתר של עיר לכולנו (ראו את הלינק הקודם), ניתן לתהות מדוע אין תאריכים מדוייקים: העירייה מציינת, בעמימות, שהדבר יקרה ב"שבועות הקרובים".
העמימות של העירייה לא מפתיעה. תוכנית הנת"צים המדוברת היא חלק מאותה תוכנית מסתורית, שלאור הסודיות האופפת אותה אפשר לחשוב שהיא מתוכננת על ידי השב"כ (מי יודע?), הידועה בתור "הפעימה השנייה של הרפורמה בתחבורה הציבורית". הרפורמה, שמתוכננת לכאורה על ידי נתיבי איילון, אמורה לצאת לפועל בתחילת יולי. משמע, עוד פחות מחודש וחצי, אמורים להשתנות סדרי עולם בתחבורה הציבורית בגוש דן, ואף אחד לא יודע בדיוק מה הולך לקרות שם. לא החברה האזרחית, לא חברי מועצת העיר, וחמור מכך – לא מאות האלפים שעושים שימוש בתחבורה הציבורית. מעבר לבלבול שייגרם עקב חוסר ההסברה בזמן יישום הרפורמה, אי השיתוף במידע פוגע אנושות באמינות הפרוייקט בעיני הציבור, שהתבטא בין היתר בחרושת שמועות, למשל שיבוטלו קווי האוטובוס ממזרח העיר לאוניברסיטה (מה שכנראה, גם על בסיס שמועות, לא נכון). בנוסף, אי השיתוף לא איפשר כל שיח ציבורי ביקורתי, שבעזרתו ניתן היה לשפר אולי את התוכנית.
שורש הבעיה הוא בתרבות שלטונית קלוקלת של כלל הגורמים המעורבים – משרד התחבורה, עיריית תל אביב וחברת נתיבי איילון, שמבצעת כאן פרוייקט ציבורי ממדרגה ראשונה. מקבלי ההחלטות לא עושים שימוש בתחבורה הציבורית בעצמם; הם לא מכירים את הבעיות לעומק; הם רואים בציבור המשתמשים בתחבורה הציבורית כציבור שעושים עמו "חסד", ולא כבעלי זכות לקבלת שירות באיכות מינימלית. לאור הדברים האלה, ספק גם אם הרפורמה תצליח ברמה המהותית.

עיר לכולנו והברוך מרחוב בלוך

תקציר הפרקים הקודמים: עיריית תל-אביב החליטה, בהחלטה היסטורית ברמה העירונית, לסלול שבילי אופניים על חשבון 60 מקומות חנייה ברחוב בלוך. לראשונה, נעשה ניסיון לפעול בהעדפה מתקנת לטובת הולכי הרגל ורוכבי האופניים, ולהשיב קצת מהמרחב שניתן במשך עשרות שנים, באופן מופקר, לבעלי הרכב הפרטי. כצפוי, תושבי רחוב בלוך הגיבו בנימביזם ופתחו במאבק נגד התוכנית. זכותם. ביום שלישי שעבר, נערך מפגש תושבים עם בכירים בעירייה. במפגש הותקפו הנציגים במילים קשות מאד. ניחא – הם משרתי ציבורי. אבל ההתקפה הקשה ביותר כוונה לנציגי ארגוני האופניים ותומכיהם, ללמדנו עד כמה נערכו שם שיתוף ודיון אמיתיים. עד כאן דבר לא מפתיע.
מה שמאד מפתיע, לעומת זאת, היא העמדה המוזרה שאימצה תנועת האופיזיציה העיקרית, עיר לכולנו, אותה תנועה שרבים כל כך (ואני ביניהם, למרות שלא הייתי בארץ כדי להצביע) תלו בה תקוות אמיתיות שתייצג פוליטיקה חברתית-סביבתית אמיתית, אולי לראשונה בישראל. האמת היא, שהטוויסט של עיר לכולנו הוא חומר לעבודת דוקטורט מעניינת על תהליך התפרקות של תנועה פוליטית אופוזיציונית, כאשר השלטון חוטף לה את האג'נדה. במקרים כאלה יש לתנועה שתי אפשרויות: האחת לטעון שהשלטון מממש את מדיניותה (כמו שעיר לכולנו עשתה בהצלחה בעניין הנת"צים); השנייה היא לצאת נגד השלטון ויהי מה, אפילו שהאחרון מקיים את האג'נדה שלה. באופן מפליא, עיר לכולנו בחרה בעניין בלוך את האופציה השנייה.
כפי שמתבטא במאמר הזה, העמדה של עיר לכולנו היא שהתוכנית ברחוב בלוך פסולה בשל העובדה שלא נערך לגביה שיתוף ציבור ראוי. כפי שמובהר בעמדת התנועה כפי שפורסמה היום, וכפי שפעיליה טפטפו בימים האחרונים בפייסבוק, על העירייה לספק לתושבי בלוך פתרונות חנייה חינם חלופיים. פרשנות סבירה של עמדת התנועה מלמדת, שהיא תומכת בתוכנית רק אם יינתן פתרון חנייה לתושבים. בכך, היא למעשה מאמצת את עמדת המתנגדים לשביל האופניים. אנחנו עומדים, אם כן, בפני מצב מדהים שבו תנועה ירוקה לכאורה דורשת מהעירייה לספק מקומות חנייה לרכב פרטי, וזאת אך בשל הטענה החצי-פרוצדורלית שלא נערך שיתוף ראוי; הטענה הזו גם לוקה בשל העובדה שמעולם לא שאלו את הציבור לפני שהקריבו את המרחב לטובת כלי הרכב הפרטיים. זאת ועוד, הדבר עומד בניגוד מוחלט לתפיסה החברתית שאמורה להדריך את עיר לכולנו. כתנועה שאמורה לתמוך בצדק חלוקתי, לא מובן מדוע היא בוחרת להתייצב לצד החזקים שבחזקים – בעלי הרכב הפרטי – ש"פונקו" על ידי גורמי התכנון מזה שנים, דווקא כאשר נעשה צעד ראשון לתקן, ולו במעט, את העיוות ההיסטורי שבהקצאת המשאבים העירונית.
את בלבול המערכות שאחז בעיר לכולנו ניתן לראות, למשל, בהתנהלות עמוד הפייסבוק של התנועה בשבועות האחרונים. דוגמה אחת היא ההאשמה המנותקת בעליל לפיה תומכי שבילי האופניים נשלחו על ידי רון חולדאי כנגד תושבי רחוב בלוך. בנוסף, בתוך הקלחת של הברוך של בלוך, בחרה עיר לכולנו (או אולי מנהלי דף הפייסבוק על דעת עצמם?) להשתלח דווקא בפרוייקט השכרת האופניים – אולי הפרוייקט הירוק ביותר שקודם בעיר בשנים האחרונות, בשל כמה בעיות טכניות שעיכבו את הפרוייקט במספר ימים (אגב, עשרות תחנות של הפרוייקט כבר פועלות). כשעבדכם הנאמן "רמז" על כך שזה עיסוק קנטרני בזוטות, כשהעניין המהותי דווקא מתיישב עם האג'נדה של התנועה, הוא ספג מאחד הפעילים המרכזיים של התנועה קיתונות אד-הומינם, מלווים בדברים (שנמחקו בינתיים) שעדיין לא כל כך הבנתי. אשמח לפרשנות – My guess is as good as yours.

מקווה מאד שעיר לכולנו תתעשת, בתקווה שעוד אפשר לתקן את הנזק. חלק מחברי הסיעה (והסיעה המורחבת) הם מהטובים שהיו כאן בשנים האחרונות, ואין סיבה שהם יתנו יד לתהליך ההרסני הזה.

!Let's Walk About It

דברים טובים קורים לאחרונה בתל-אביב. פרוייקט השכרת האופניים יוצא לדרך, העבודות לחיבור שדרות בן-גוריון וח"ן אמורות להתחיל החודש, ובניית שבילי האופניים ברחוב בלוך צפויה גם כן, אם הנימביזם לא יצליח לקלקל. בסוף השבוע הקרוב החברה האזרחית תתרום גם היא לשיח האורבני המתפתח בעיר, בפרוייקט המעניין Jane's Walk, שמתרחש בו-זמנית בערים רבות בעולם ויתרחש השנה בפעם הראשונה גם בתל-אביב. Jane's Walk הוא פרוייקט שבמסגרתו תושבים – לא רק מתכנני ערים או אדריכלים – מדריכים סיורים בשכונות שלהם, בדגש על העקרונות הבסיסיים של עירוניות טובה שהתוותה ג'יין ג'ייקובס. הסיורים עוסקים בתכנון עירוני, פעילות קהילתית, סיפורים מעניינים ועוד – לפי רוחם של מדריכי הסיורים. הסיורים יהיו בשישי ושבת, ה-6-7 במאי. פרטים אפשר למצוא בלינק הזה (זהירות, pdf):
janeswalk11
אני מתכוון להיות לפחות בסיורים של יואב לרמן (בין שתי דירות) ושל מור גלבוע (כיכר דיזנגוף). אשמח לפגוש כמה שיותר מקוראי הבלוג!
עמוד הפייסבוק של Jane's Walk בתל-אביב נמצא כאן.

פופוליזם ואמנות הדחקת האופניים

האסימון מתחיל ליפול, ונראה שהמשמעות של החיים במאה ה-21 מתחילה לחלחל לעיריית תל אביב. ההכרה שבמרכז עיר טובה אי אפשר לדחוס עוד ועוד כלי רכב פרטיים מתחילה (באיחור רב) לקבל משמעויות אופרטיביות. ובאופן כה צפוי – כמעט מדעי – התחילה הבורגנות השבעה והאדישה של העיר להתעורר בריאקציוניזם אופייני. זירת המאבק – רחוב בלוך. כפי שפורסם לאחרונה, העירייה מתעתדת לשפץ את הרחוב, לסלול שבילי אופניים על הכביש ובשל כך – שומו שמיים – לבטל 60 מקומות חנייה ברחוב. אכן, כהרגלה של העירייה בקודש, הדבר נעשה ללא שיתוף ציבור ראוי, ואפשר להבין את התסכול של מי שהועמד אל מול עובדה מוגמרת. עם זאת, כפי שלרמן אבחן בצורה מדוייקת, זעקות השבר של חלק מתושבי רחוב בלוך – שניתן לסכמן ב"לוקחים לנו את החנייה!!!" – הן תופעה של NIMBY טיפוסי. הנימבי, ראשי תיבות של Not In My Back Yard, היא תופעה ידועה בחברה האנושית המאורגנת, שבה המדינה (או הרשות המקומית) עושה מעשה במרחב הציבורי לטובת הכלל, שנתפס (בדרך כלל ללא הצדקה) על ידי קבוצת תושבים קטנה כפוגע בזכויותיהם. נימביזם קלאסי הוא מצב שבו, למשל, מתנגדים תושבים להקמת מעון לחולי נפש ברחוב שלהם. המאפיין את הנימביזם הוא שבדרך כלל הטענות מתייחסות ל"זכויות" שכלל אינן מצויות בידי המתלוננים. בהקשר של רחוב בלוך, טועים המתנגדים כשהם חושבים שיש בידם זכות לקבל חניה *חינם* מהעירייה, על חשבון המרחב הציבורי. למעשה, כשהעירייה מחלקת חנייה חינם לתושבים, היא מסבסדת את בעלי הרכב על חשבון כלל התושבים – כולל אלו שכלל אינם יכולים להרשות לעצמם להחזיק רכב פרטי. הטענות של המתנגדים מרגיזות אף יותר, בהתחשב בעובדה ששבילי האופניים ישרתו עשרות-אלפי אנשים, בעוד שהחניה-חינם בבלוך משרתת בדיוק 60(!) בעלי רכב.
זאת ועוד – השיפוץ ברחוב ישפר את הבטיחות ואת האוויר שהתושבים בו נושמים, בשל הפחתת התנועה. אבל, כאמור, כל זה מתאיין בעיני המתנגדים לאור הפגיעה בקודש-הקודשים של חייהם, הרכב הפרטי.
נראה שב-Ynet קפצו על אווירת הנימביזם הפופוליסטי – אולי בעידודם של ידידנו מרחוב בלוך – ופרסמו היום כתבה כל-כך אבסורדית, שאפילו הטוקבקיסטים שמלהגים שם דברי-בלע חדשות לבקרים לא השתכנעו. הכתבה מגיבה בהיסטריה ("היכונו לפקק הגדול בתל אביב") לכך שהעירייה מתכוונת לשפץ בקרוב את אזור כיכר רבין (כולל בלוך). וכל כך למה? כי העבודות ייצרו פקקי תנועה, וכי יופחתו מקומות החניה באזור. הכתבה מזהירה את הציבור מפני הסכנה הגדולה שב"הפיכת אי התנועה הגדול שבשדרות בן גוריון לשדרת שבילי אופניים שתחבר את שדרות בן גוריון לכיכר רבין ומשם לשדרות חן", ומפני האיום הקיומי שבהרחבת הנת"צים באזור. הגיע הזמן לרדת למקלטים: העירייה מתכוונת לשפץ את המזרקה הצפונית בכיכר רבין.
תהליך הגמילה מהרכב הפרטי, הנדרש מתושבי מרכז תל אביב, יהיה כואב. אבל אסור בשום אופן להיכנע לנימביזם שנועד להחצין את העלויות של סבסוד החנייה כלפי כולנו.