מחר בערב – עולים עם אוהלים לכיכר הבימה

סוף סוף נמצא שימוש ראוי לפיל הלבן הזה. מחר, החל מ-19:30, עוברים לגור באוהלים בכיכר הבימה במחאה על השוק הדיור החזירי בתל אביב ובכלל. מחירי הדיור המשתוללים פוגעים בזכויות אדם, מדירים אוכלוסיות שלמות, וכמובן מחריבים את המרקם האורבני.

נתראה שם.
לעמוד הארוע בפייסבוק לחצו כאן.

רון ביריון

מועצת העיר נפרדה השבוע מנח עפרון, חבר המועצה מטעם עיר לכולנו. אין ספק כי נח היה אחד מחברי המועצה המשפיעים יותר, אשר תרמו רבות לחלחול העקרונות האורבניסטיים גם לתודעתם של פקידי העירייה הבכירים. נח יוחלף בשרון מלכי, אשר לבטח תביא רוח פעלתנית ואקטיביסטית למועצה – יהיה מעניין.
עם זאת, מהוידאו למטה, שבו מתועד נאום הפרידה של עפרון מהמועצה, אפשר ללמוד הרבה מאד דווקא על רון חולדאי – על אישיותו המלבבת, על חוש ההומור (?) המוזר שלו, וחמור מכך, על חוסר הכבוד המופגן מצדו כלפי המוסדות הדמוקרטיים בעיר. שימו לב מה קורה בין השניות 45-55.

נח עפרון נפרד ממועצת העיריה אחרי שנתיים וחצי של פעילות from Eyal Eithcowich on Vimeo.

נח מדבר על הזלזול הבוטה והמעליב של ראש העירייה בהליכים הדמוקרטיים ובנבחרי הציבור, ברמה העקרונית כמו גם בזו האישית. ובמקום לנצל את ההזדמנות, בנאום הפרידה של חבר מועצה מוכשר, להפגין קולגיאליות מינימלית, מוכיח חולדאי – אחת לאחת – את טענותיו של עפרון.
הבא ננתח את התנהגותו של חולדאי. ראשית, הכניסה המאוחרת. ניחא, אולי היה לו משהו חשוב לעשות. שנית, ההתייצבות הכוחנית מול פניו של עפרון, תוך הבעת זלזול מצ'ואיסטי אינסופי, מהול בפוזה של איום פיזי, מהסוג שזכור לי רק מימי הטירונות, כשסמל המחלקה היה בוחן מקרוב את הגילוח של הטירונים במסדר הבוקר. אני מניח שחולדאי חושב שזה מצחיק. אני חושב שזה ביזיון. את הוידאו הזה צריך להריץ שוב ושוב בלימודי האזרחות, כדוגמה לחוסר כבוד – לא רק של אדם לחברו – אלא של הרשות המבצעת כלפי הרשות המחוקקת. חולדאי, כראש הרשות המבצעת העירונית, אינו יכול להתייחס לנבחרי הציבור העירוניים כאילו הם צוערים בשלב א' בקורס טיס תחת פיקודו. הוא חייב להבין שהוא כפוף אליהם, ולא ההיפך. זה לא רק עניין סמנטי. חברי מועצת העיר הם נציגי תושבי העיר. הפוזות של חולדאי משקפות בדיוק את גישתו המתנשאת לא רק כלפי נבחרי הציבור, אלא גם כלפי שולחיהם, ואת חוסר הבנתו את מקומו בסדר הדמוקרטי.

עיר לכולנו והברוך מרחוב בלוך

תקציר הפרקים הקודמים: עיריית תל-אביב החליטה, בהחלטה היסטורית ברמה העירונית, לסלול שבילי אופניים על חשבון 60 מקומות חנייה ברחוב בלוך. לראשונה, נעשה ניסיון לפעול בהעדפה מתקנת לטובת הולכי הרגל ורוכבי האופניים, ולהשיב קצת מהמרחב שניתן במשך עשרות שנים, באופן מופקר, לבעלי הרכב הפרטי. כצפוי, תושבי רחוב בלוך הגיבו בנימביזם ופתחו במאבק נגד התוכנית. זכותם. ביום שלישי שעבר, נערך מפגש תושבים עם בכירים בעירייה. במפגש הותקפו הנציגים במילים קשות מאד. ניחא – הם משרתי ציבורי. אבל ההתקפה הקשה ביותר כוונה לנציגי ארגוני האופניים ותומכיהם, ללמדנו עד כמה נערכו שם שיתוף ודיון אמיתיים. עד כאן דבר לא מפתיע.
מה שמאד מפתיע, לעומת זאת, היא העמדה המוזרה שאימצה תנועת האופיזיציה העיקרית, עיר לכולנו, אותה תנועה שרבים כל כך (ואני ביניהם, למרות שלא הייתי בארץ כדי להצביע) תלו בה תקוות אמיתיות שתייצג פוליטיקה חברתית-סביבתית אמיתית, אולי לראשונה בישראל. האמת היא, שהטוויסט של עיר לכולנו הוא חומר לעבודת דוקטורט מעניינת על תהליך התפרקות של תנועה פוליטית אופוזיציונית, כאשר השלטון חוטף לה את האג'נדה. במקרים כאלה יש לתנועה שתי אפשרויות: האחת לטעון שהשלטון מממש את מדיניותה (כמו שעיר לכולנו עשתה בהצלחה בעניין הנת"צים); השנייה היא לצאת נגד השלטון ויהי מה, אפילו שהאחרון מקיים את האג'נדה שלה. באופן מפליא, עיר לכולנו בחרה בעניין בלוך את האופציה השנייה.
כפי שמתבטא במאמר הזה, העמדה של עיר לכולנו היא שהתוכנית ברחוב בלוך פסולה בשל העובדה שלא נערך לגביה שיתוף ציבור ראוי. כפי שמובהר בעמדת התנועה כפי שפורסמה היום, וכפי שפעיליה טפטפו בימים האחרונים בפייסבוק, על העירייה לספק לתושבי בלוך פתרונות חנייה חינם חלופיים. פרשנות סבירה של עמדת התנועה מלמדת, שהיא תומכת בתוכנית רק אם יינתן פתרון חנייה לתושבים. בכך, היא למעשה מאמצת את עמדת המתנגדים לשביל האופניים. אנחנו עומדים, אם כן, בפני מצב מדהים שבו תנועה ירוקה לכאורה דורשת מהעירייה לספק מקומות חנייה לרכב פרטי, וזאת אך בשל הטענה החצי-פרוצדורלית שלא נערך שיתוף ראוי; הטענה הזו גם לוקה בשל העובדה שמעולם לא שאלו את הציבור לפני שהקריבו את המרחב לטובת כלי הרכב הפרטיים. זאת ועוד, הדבר עומד בניגוד מוחלט לתפיסה החברתית שאמורה להדריך את עיר לכולנו. כתנועה שאמורה לתמוך בצדק חלוקתי, לא מובן מדוע היא בוחרת להתייצב לצד החזקים שבחזקים – בעלי הרכב הפרטי – ש"פונקו" על ידי גורמי התכנון מזה שנים, דווקא כאשר נעשה צעד ראשון לתקן, ולו במעט, את העיוות ההיסטורי שבהקצאת המשאבים העירונית.
את בלבול המערכות שאחז בעיר לכולנו ניתן לראות, למשל, בהתנהלות עמוד הפייסבוק של התנועה בשבועות האחרונים. דוגמה אחת היא ההאשמה המנותקת בעליל לפיה תומכי שבילי האופניים נשלחו על ידי רון חולדאי כנגד תושבי רחוב בלוך. בנוסף, בתוך הקלחת של הברוך של בלוך, בחרה עיר לכולנו (או אולי מנהלי דף הפייסבוק על דעת עצמם?) להשתלח דווקא בפרוייקט השכרת האופניים – אולי הפרוייקט הירוק ביותר שקודם בעיר בשנים האחרונות, בשל כמה בעיות טכניות שעיכבו את הפרוייקט במספר ימים (אגב, עשרות תחנות של הפרוייקט כבר פועלות). כשעבדכם הנאמן "רמז" על כך שזה עיסוק קנטרני בזוטות, כשהעניין המהותי דווקא מתיישב עם האג'נדה של התנועה, הוא ספג מאחד הפעילים המרכזיים של התנועה קיתונות אד-הומינם, מלווים בדברים (שנמחקו בינתיים) שעדיין לא כל כך הבנתי. אשמח לפרשנות – My guess is as good as yours.

מקווה מאד שעיר לכולנו תתעשת, בתקווה שעוד אפשר לתקן את הנזק. חלק מחברי הסיעה (והסיעה המורחבת) הם מהטובים שהיו כאן בשנים האחרונות, ואין סיבה שהם יתנו יד לתהליך ההרסני הזה.

חובה לשמר את המרקם האורבני סביב שוק בצלאל

יצחק תשובה רוצה לבנות קומפלקס מאסיבי במקום שוק בצלאל. השבוע הגיש פאר ויסנר ערר בוועדה המקומית על התוכנית שהוצעה על ידי החברה של תשובה. ייתכן שהגיע זמנו של מתחם שוק בצלאל, אפילו שיש טיעונים טובים לזכותו. כך או כך, המתחם ממוקם בלב האורבני של תל אביב, ועל כן יש לפעול בו בזהירות רבה. תכנון מגלומני שאינו מתחשב ברגישות האזור ייצור בכייה לדורות, ואולי אפילו אייקון חדש לזעמם של תושבי העיר בסגנון מגדל נווה צדק. בפני גורמי התכנון עומדת ההכרעה: האם לקבל החלטה שתשדרג את האזור, תחבר באופן אורבני את המלך ג'ורג' וטשרניחובסקי ותתרום לחיוניות במקום, או, מנגד, לאשר מגדל נובו-רישי שאין בינו ובין אופי הסביבה שום קשר.

כפי שרואים בתמונה למעלה, מדובר במתחם שנמצא בערך באמצע הדרך בין רחוב אלנבי ובין גן מאיר. זהו האזור שבו רחוב המלך ג'ורג' עדיין "מושפע" מאווירת שוק הכרמל הסמוך, אבל כבר מפתח אופי משל עצמו. הבנייה באזור מאד צנועה ונהנית מתמהיל עסקים מגוון ומהולכי רגל רבים (אם כבר נדרשים שינויים באזור, אין ספק שהרחבת המדרכות הוא הראשון שבהם). אם יאושר כאן מגדל, שכמו שנהוג במקומותינו וודאי יהיה מנותק מהרחוב, תנועת הולכי הרגל באזור תקטן משמעותית באופן שעלול להביא לשינוי לרעה באופיו של המקום (ראו, לדוגמה, את הפוסט הזה).
תוכנית ראויה לפיתוח האזור חייבת לכלול בנייה צפופה, ובהתאם לפרופורציות של הרחובות מסביב. נפלה לידי הרשויות הזדמנות פז לבצע תכנון אורבני מחודש באמצע עיר קיימת, במסגרתו ישנה אפשרות ליצור בלוק עירוני חדש, שישלים את הרצף הקיים.
חשוב מכל, חובה על הוועדה לוודא שכל תוכנית שתאושר תשמר באופן מוחלט את זכותו של הציבור לעבור באזור. לא ייתכן שרחוב המלך ג'ורג' ינותק מרחוב טשרניחובסקי, כפי שנעשה בגבעת אנדרומדה ובפרוייקט "רובע לב העיר" בבלפור.
מעניין יהיה לראות אם בניגוד להתנהלותה הרגילה, תקבל הפעם הוועדה המקומית החלטה שמבכרת את המרחב העירוני, על פני המרחב הכספי של היזם.

*עדכון – כנראה שההגיון הבריא ניצח הפעם, ותוכנית המגדלים נדחתה לפני כשעתיים. כרגע ניתנה ליזם אורכה של 30 יום להגיש תוכנית חלופית; נקווה שהתוצאה הסופית אכן תתחשב בשיקולים שהזכרתי למעלה.

שיפוץ הטיילת בתל-אביב: קריאה לשיתוף הציבור

בבלוג של ראש עיריית תל אביב פורסם אתמול שהעירייה נכנסה להליכי תכנון של שיפוץ חלקה המרכזי של טיילת החוף, בין הדולפינריום והמרינה. בצעד מבורך ביותר, העירייה מפרסמת בבלוג כי יתקיים מפגש שיתוף ציבור בנושא, שייערך באמצע אפריל, ומזמינה כל מי שרוצה להשתתף להירשם אליו במייל.
אין בפוסט של העירייה יותר מדי פרטים לגבי התוכניות המוצעות, למעט לגבי הכוונה לסלול שביל אופניים לאורך הטיילת, ולהרחיב את המדרכה בצדו המזרחי של רחוב הרברט סמואל. שני הצעדים הללו הם טובים והכרחיים לשדרוג הטיילת, שלא ממלאת את ייעודה כראוי כיום.
מתמונות ההדמיה שיש באתר עולות שתי נקודות: הראשונה, והחיובית, היא שבכוונת העירייה להנגיש את החוף לכל אורף הטיילת (ולא רק באמצעות גרמי מדרגות כפי שכיום); השניה, והפחות משמחת, היא ששוקלים לצמצם – אפילו אם במעט – את שטח החוף באמצעות סלילת משטח בקו החול. זו כמובן תהיה טעות – רצועת החוף צרה מדי כבר כיום. כמה נקודות שלדעתי יש חשיבות קריטית להעלות במהלך שיתוף הציבור:
1. שביל האופניים צריך להיות שביל אופניים אמיתי – כמו בחלקה הצפוני של הטיילת, ולא כמו באבן גבירול.
2. הרחבת המדרכה בצד המזרחי של הרחוב חייבת להיות משמעותית. כיום רחוב הרברט סמואל נותן תחושה של אוטוסטרדה, מה שפוגע מאד באווירה סביבו. בנוסף, העסקים בחלקו המזרחי של הרחוב נמצאים במצב עלוב, מכיוון שלהולכי רגל אין מוטיבציה ללכת במדרכה שסמוכה להם. המדרכה הזו תהיה צריכה להיות אטרקטיבית.
3. בניית שירותים ציבוריים ראויים – אם צריך, אז שיהיו בתשלום.
4. יש להסיר את ביתני הישיבה שפזורים כיום על הטיילת – כמעט ולא עושים בהם שימוש, למעט כבתי שימוש. תחת זאת להתקין ספסלים סטנדרטיים (אפשר עם סככות להצללה).
5. לתת עדיפות עליונה לטיפול במפגע הדולפינריום, שמהווה לדעתי את נקודת התורפה המשמעותית ביותר שעומדת בפני שדרוג אמיתי של המרחב הזה.
6. מתקנים לקשירת אופניים בשפע. כיום כמעט אין.
אין ספק ששיפוץ הטיילת הוא רעיון נכון וחשוב, נקווה שייעשה בצורה טובה. אני לצערי לא אהיה בארץ בזמן המפגש – אם מישהו מבין הקוראים מתכוון ללכת, אפשר לרכז בתגובות לפוסט הזה רעיונות שניתן יהיה להעלות שם.

אוסקר באטימות

לפעמים אפשר להתפוצץ מגישת הטפלון של רון חולדאי. אצלו הכל תמיד בסדר, מצבנו מעולם לא היה טוב יותר – ואם יש משהו טעון שיפור, הרי שזה ממילא לא בסמכותו לשנות. אתמול חשף רון חולדאי שוב את הצד האטום שלו, באופן שניתן ללמוד ממנו גם על גישתו הכללית כלפי תל אביב, ובפרט לבעיות הצדק החלוקתי הקשות שמתפתחות בה בעשור האחרון. כך, כפי שהוא מספר בטור שכתב ב-YNET, הצליח רון חולדאי לצאת אופטימי מהסרט עג'מי – סרט שמהווה את אחד מכתבי האישום הקשים ביותר שהוגשו בעניין הפערים החברתיים בישראל, אשר חושף – באופן תקדימי כמעט – את העולם הכה מנותק מההווייה התל-אביבית, שנמצא שם, "הרחק" מעבר לחומוס אבו חסן.
שתי אמירות מקוממות במיוחד מצאתי בטור הזה:
* "אי אפשר שלא לחוש גאווה ישראלית לנוכח הסרט הזה — שהוא קשה ומתאר מציאות קשה, אבל נעשה במדינה חופשית, שאינה מפחדת מביקורת והיא שיאנית עולם בביקורת עצמית, ארץ של אנשים יצירתיים, הזוכים לתמיכה ולמימון ציבורי כדי לומר לציבור אמיתות לא נעימות." אכן, יש מקום לגאווה מעצם ההישג האמנותי של הסרט המצוין הזה. אבל לפני הגאווה, ובמידה לא פחותה, צריכה לבוא בושה. ראש העירייה הוא הראשון שצריך להתבייש, וכמותו גם אנחנו – כתל אביבים – שכלל לא מודעים לעולם המקביל והקשה שבו חיה האוכלוסיה הערבית ביפו; שלא טורחים ללמוד על ההיסטוריה של האוכלוסיה הזו; שעוברים לסדר היום על ההפליה האדירה (גם כאשר אין כוונת זדון); ושלא מוטרדים כלל מהאופן בו השכונות הערביות מנותקות ומודרות מההוויה העירונית.  
* "הסרט הזה, המרגש כל כך דווקא מפני שנראה כאילו הוא סרט דוקומנטרי ולא פרי עלילה מומצאת — מתאר אמת סוציולוגית ופוליטית — אבל לא אמת עירונית." אשמח אם מישהו יוכל לבאר לי את ההבחנה שעושה ראש העירייה בין "אמת סוציולוגית ופוליטית" לבין "אמת עירונית". אם הבנתי אותו נכון, אז אפשר ללמוד מהאמירה הזו הרבה לגבי התפיסה הכללית שלו בעניין מהותה של עיר ומקומה בחברה. לדעתו המציאות העירונית כנראה מנותקת מההווייה החברתית, מה שמסביר גם את גישתו התכנונית שרואה את העיר כשוק חופשי, מנותק ממטרות חברתיות. במציאות זה בדיוק ההיפך – ההתפתחות העירונית היא בבואה של המצב הסוציולוגי והפוליטי של כלל החברה. הפיכת מרכז תל אביב לאזור לעשירים בלבד, תוך תכנון שמחריב את המרחב העירוני, הוא תמונת מראה של פרשת פינוי הדיירים מעג'מי – אותה עג'מי שמתוארת בסרט (אגב, הדמויות בסרט אף מזכירות, בעקיפין ובמרומז, את עניין הפינויים מעג'מי). שתי התופעות הן תולדה של ערכים סוציאליים ופוליטיים שבאים לידי ביטוי במרחב העירוני, ערכים שמבכרים השאת רווחים על פני יצירת מציאות חברתית צודקת.  

וכל זה בלי להזכיר את תהליכי הג'נטריפיקציה הבעייתיים ביפו; את השתוללות הנדל"ן המנותקת מרמת החיים; ומבלי לדבר על שיווק קרקע ליהודים בלבד באותה עג'מי, ללא מציאת פתרונות דיור ראויים לתושבים הנוכחיים. אכן, אי אפשר שלא לחוש גאווה.

פחד ותיעוב (ובורגנות) בישיבת הנהלת העירייה

פורטל Mynet, שהוא ה"מקומון" של אתר YNET, לא חדל מלספק פנינים על הנעשה בפינות היותר אפילות של חיינו המוניציפליים (למשל, הכתבה הזו על רוזה פארקס מקומית מאשדוד, שהתיזה גז מדמיע על חרדי שביקש ממנה לעבור לסוף האוטובוס; או הידיעה המרעישה על "פרשת השלוחים" של קובי פרץ).
מכל מקום, אתמול פורסמה שם כתבה על כך שרון חולדאי "יצא מכליו" במסגרת ישיבה של הנהלת העיר, שעסקה באישור התיקון לחוק החניה שיזם אלון סולר מסיעת רוב העיר, ולפיו יאושרו תווי חניה לתושבי העיר שמחזיקים ברכב שאינו רשום על שמם, כדי לחסוך את "העברת היד". בעיקר מדובר בצעירים שקיבלו רכב מהוריהם והם אינם רוצים להחליף את הבעלות כדי לא לפגוע בערך הרכב.
הסיפור הזה – ובעיקר פוטנציאל הקומבינות האינסופי שכרוך בו – לחץ לחולדאי על כמה כפתורים, ובהתאם לכך הפיק פיו מרגליות שאין לי אלא לצטט אותן ישירות, מהקל אל הכבד:
*  "מי זה הפישר הזה שיגיד שילד בן 18 הוא לא מספיק מבוגר כדי להחזיק את הרכב … אני לא קונה את הפישריות הזאת". (חולדאי מתפייט)
* "אנחנו נטרטר כל בנאדם שיבוא לפה עד קצה גבול היכולת, ונעשה לו את המוות, ונשלח אותו להביא את סבא, את אמא, את הדוד והדודה. במקרה קצה שבו יתברר לנו מהסיבות שיש אבא פסיכי שיתאבד אם הרכב שלו יקבל שריטה והבעלות תהיה של הרכב – אז הוא יוכל כחריג לאפשר את זה". (חולדאי מפליג על כנפי הדמיון)
והפייבוריט שלי:
* "אני חי בארץ שבה חיים יהודים, ויהודים בעולם חיו תמיד כשהיה צריך לרמות את השלטון, עד היום נשאר להם ההרגל הזה, מה לעשות?!" (אין מה להוסיף)
לבסוף, לאחר ששפך חמתו, הצביע חולדאי בעד ההצעה.
הפן המגוחך השני של הסיפור הזה – מעבר להתבטאויות של חולדאי – הוא התיקון עצמו. כל כך הרבה חוסר-צדק יש בחלוקת משאבי התחבורה העירוניים – וכן, גם היעדר תחבורה ציבורית מהווה חוסר צדק: הוא פוגע בחלשים ביותר; כנ"ל לגבי השתלטות הרכב הפרטי על מדרכות העיר – ועדיין ישנם חברי מועצה שמוטרדים מזוטות כאלה. ההצעה הזו, בראש ובראשונה, מעידה על סדר העדיפויות של סיעת רוב העיר במועצה. אולי לא מפתיע שדווקא בסוגייה זו, שמשרתת בעיקר את הבורגנות השבעה, הם בחרו להתעמת עם ראש העירייה. התיקון הזה מיטיב אך ורק עם הילדים האמידים שמקבלים אוטו מההורים – אלו שגם ככה לא ייפגעו יותר מדי אם ייאלצו להעביר בעלות על הרכב. מעבר לכך, יש בו גם עידוד – אמנם בעקיפין – לשימוש ברכב פרטי.
מעניין יהיה לראות מתי סיעת רוב העיר תעמוד על הרגליים האחוריות למען תחבורה ציבורית, עירוב שימושים, ונושאים א-סקטוריאליים אחרים.

לרגל ועידת קופנהאגן – פעולות עירוניות למאבק בשינויי האקלים

מחרתיים נפתחת ועידת קופנהאגן, בה אמורות, בתקווה, מדינות העולם להגיע להסכמה בעניין מנגנון שיחליף את אמנת קיוטו בדבר שינויי האקלים, שתוקפה צפוי לפוג ב-2012. הרבה מאד נאמר על הכשלים שהיו באמנת קיוטו. אבל אם נשים בצד את כל הבעיות הטכניות של האמנה (כגון היעדר מערכת אכיפה יעילה), הכשל הבסיסי ביותר בקיוטו נבע מחוסר היכולת של שני חלקי העולם – המפותח והמתפתח – למצוא פשרה בעניין חלוקת האחריות למאבק בשינויי האקלים. המדינות המתפתחות, ובראשן הודו וסין, טענו – ובמידה רבה של צדק – שמבחינה מוסרית הן לא אחראיות כלל למפגעי האקלים, ולכן המדינות המפותחות הן אלו שצריכות לשאת בעיקר הנטל לסובב את הגלגל אחורה. בתגובה, ובאופן ילדותי להחריד, משכה ארה"ב של הנשיא בוש את חתימתה מאמנת קיוטו, אוסטרליה עשתה זאת גם כן, והעולם נותר עם אמנה שלא חלה על פולטי גזי החממה העיקריים בעולם.
ישראל הצליחה לחמוק ממגבלות קיוטו (למרות שמבחינת פליטת גזי החממה לאדם אנחנו משתווים למדינות מערביות כגון בריטניה) והשתחלה להגדרה של מדינה מתפתחת (מעניין שבדרך כלל ישראל, בפורומים בינלאומיים, מזדעזעת כשמנסים לקטלג אותה כמדינה כזו, ומנסה להידבק למדינות מערב אירופה. דווקא כאן הסטיגמה הלא-יוקרתית לא ממש הטרידה את המשלחת הישראלית). בכלל לא בטוח שהטריק הזה יעבוד גם בקופנהאגן, אבל ימים יגידו.
בניגוד למה שנהוג לחשוב, מחקרים הוכיחו שניתן להפחית במידה ניכרת את פליטת גזי החממה על ידי שינוי בדפוסי ההתנהגות של הפרט, ולאו דווקא בהטלת מגבלות מלמעלה על תאגידים. פעולות פשוטות ביותר כגון חיסכון באנרגיה ביתית ושימוש מושכל ברכב פרטי עשויות לשנות את התמונה בצורה דרמטית.
גם ברמה העירונית יש פעולות רבות שעיריות יכולות לנקוט כדי להשפיע באופן משמעותי ביותר על פליטת הגזים. כמה דוגמאות (כולן, ככל שאני יודע, בסמכויות רשויות מקומיות גם בארץ):
1. התעקשות של רשויות התכנון המקומיות על בנייה יעילה מבחינה אנרגטית – בין היתר, ניתן לחייב קבלנים להשתמש בסטנדרטים בינלאומיים מקובלים;
2. החלפת צי הרכב של העירייה בכלי רכב ידידותיים יותר לסביבה;
3. תכנון שבילי אופניים ועידוד הרכיבה באמצעות הגדלת הנגישות העירונית לרוכבי אופניים;
4. טיפול סביבתי בפסולת העירונית – ובעיקר קליטת גז מתאן באתרי פסולת מקומיים;
5. עירוב שימושים – עירוב שימושים מביא להפחתת שימוש ברכב פרטי. ישנן ערים בארה"ב שאסרו בחוקי עזר העירוניים שלהן על תכנון שכונות בעלות שימושים מופרדים; 
6. שימור ושתילת עצים במרחב העירוני – עצים "תופסים" פחמן דו חמצני; הם גם מורידים את הטמפרטורה סביבם ומביאים לחיסכון בשימוש במיזוג אויר; 
7. שימוש של העירייה במקורות של אנרגיה "מתחדשת" לפעולותיה;
8. מתן תמריצים לתושבים לעשות שימוש באנרגיה סולארית.

אולי העניין רחוק מאד כרגע מהתודעה של הרשויות המקומיות בארץ, אבל בארה"ב – שהמחלוקות בה בעניין מדיניות האקלים יותר נוקבות מאשר בארץ – יושמו האמצעים הללו בערים כמו פורטלנד, סיאטל, סן פרנסיסקו, אוסטין, סן דיאגו ועוד.
לא נוכל, כישראלים, להתעלם מהבעיה הזו לאורך זמן רב. לאור נתוני הפליטה שלה, לא ירחק היום ובו מדינות העולם יגישו לישראל את החשבון, ויש להיערך לכך בכל הרמות.
המתעניינים לקרוא בפירוט על האמצעים הנזכרים למעלה מוזמנים לעיין בספר הזה.

"סיירת הורים נגד אלכוהול" או כל ההסברים הלא נכונים לתופעה מצערת

היום פורסם פוסט בבלוג של ראש עיריית תל אביב (יוזמה מבורכת בפני עצמה), לפיו העירייה מתכוונת להקים "סיירת הורים נגד אלכוהול". לרוע המזל, הפוסט משקף חוסר הבנה לחלק מהגורמים העיקריים לבעיית "השתיה כבילוי" בקרב בני נוער (בהנחה שזו אכן תופעה "חדשה").
הפוסט מנסה לענות על השאלה כיצד בני הנוער משיגים אלכוהול:

"אם אתם שואלים את עצמכם כיצד הם משיגים את האלכוהול – ישנן דרכים רבות. ישנם בני נוער המבקשים מבגירים לקנות להם משקאות אלכוהוליים ולעתים מצליחים, ישנן פיצוציות שעדיין עוברות על החוק ומוכרות אלכוהול לקטינים, ישנם בני נוער שגונבים משקאות חריפים מהבית וישנם אפילו אנשים המסתובבים בנקודות מפגש לנוער ומוכרים אלכוהול בצורה פיראטית."

הפוסט לא עוסק כלל בשאלה היותר מעניינת, והיא מדוע בני הנוער מרגישים בנוח לפתח את תרבות "הוודקה בחניונים", ומה העירייה יכולה לעשות כדי למנוע זאת – בתחומים בהם היא שולטת, כגון במדיניות התכנון.
שתי סיבות תכנוניות תורמות לתופעת ה"אלכוהול כבילוי". הראשונה היא חוסר הנגישות למקומות בילוי, בשל מדיניות המתחמים שמקדמת לא אחרת מהעירייה. בכך, העירייה אשמה הרבה יותר מבעלי הפיצוציות בהגדלת צריכת האלכוהול של ילדים. סיבה שנייה, שהבל המתחמים הוא חלק ממנה, היא המדיניות התכנונית הכללית שמביאה לפרבור גובר של שכונות הפריפריה. לילדים שגרים בשכונות הפריפריאליות של העיר אין מקום לבלות ליד הבית, ואין להם מכוניות (או תחבורה ציבורית נורמלית) להגיע לאזורי הבילוי. מכיוון שהאזורים בהם הם גרים סובלים מהפרדת שימושים, יש סביבם הרבה מאד רחובות נטושים בשעות הלילה. כך, הם מוצאים את עצמם בכל מיני חניונים אפלים עם כוסות וודקה חד-פעמיות (במקרה הטוב), או כקורבנות למעשי אלימות (במקרה הרע).
לא נלאה מלומר שוב ושוב: הערובה הכי טובה לרחובות בטוחים היא נוכחות של הולכי רגל בהם. אפילו בפוסט של העירייה עצמו יש רמז לתובנה הזו:

"הרעיון הוא לתת לנוער הרגשה שמישהו נמצא שם, שיש נוכחות הורית ברחובות שדואגת לשלומם".

טוב מאד שהם מפנימים שנוכחות ברחוב היא חלק מהפתרון. אבל זו לא צריכה דווקא להיות נוכחות הורית, ובטח לא של "סיירות" למיניהן. מרחב עירוני ראוי היה פותר חלק ניכר מהבעיות האלה בעצמו.

להוריד את הכיכר/על הפרדת מפלסים

התנועה להורדת כיכר דיזנגוף למפלס הרחוב עוברת להילוך גבוה. זוהי אחת מהמחאות האורבניות המוצדקות והחשובות כיום. בניגוד לטענות שנשמעות מדי פעם כאילו מדובר במאבק "בועתי" מתפנק, הרי שהצלחת המאבק עשויה להביא לשינוי דרמטי במרחב, שיקרין על כל מרכז תל אביב וישפיע ישירות על איכות החיים של רבים מהתושבים. כשהולכים מצפון לדרום על רחוב דיזנגוף, אי אפשר שלא לשים לב להידרדרות ההדרגתית באיכות הרחוב ככל שמתקרבים לכיכר:

החורבן העירוני הזה – במקום המרכזי בעיר – משפיע על איכות המרחב הציבורי, ולא פחות מכך – על הרווחה הכלכלית של העסקים באזור. החורבן הזה הוא תולדה ישירה של בעיות רבות, שמקור כולן באפקטים שנוצרים עקב הפרדת המפלסים שהכיכר, בצורתה הנוכחית, יוצרת. הפרדת מפלסים, בכל מקום שבו היא נעשית, יוצרת את אותן בעיות. רק במקרים נדירים אפשר לתקן אותן.

 בתמונה למעלה רואים דוגמה קיצונית נוספת להפרדת מפלסים, והיא מסילת הסאבוויי שבוקעת מהקרקע בשדרות ברודוויי שבמנהטן, סמוך לרחוב 125. המסילה יוצאת שם מהקרקע כדי ליצור גשר ענק מעל הרחוב. כמה מהבעיות שנוצרות כאן זהות לאלו שנוצרות באזור כיכר דיזנגוף, כמו גם בכל מקום בו נעשית הפרדת מפלסים.
1. הפרדת המפלסים מחסלת תנועת הולכי רגל, או, במקרה הטוב, מפצלת אותה. כך או כך היא מורידה את צפיפות הולכי הרגל ברחוב, שהיא תנאי ליצירת סביבה עירונית טובה. הרחקת הולכי הרגל יכולה להיות ישירה (כאשר אין מעבר עקב ההפרדה, או שהמעבר הופך להיות קשה – כמו בכיכר דיזנגוף) או עקיפה (כשיש מעבר, אבל האזור הופך ללא נעים).
2. הפרדת מפלסים יוצרת מבנים קשים לתחזוק. הריקבון של כיכר דיזנגוף מאפיין מקומות רבים אחרים שבהם יש הפרדת מפלסים (למשל, כיכר אתרים). המבנים שנוצרים עקב ההפרדה מסובכים לתחזוק, ולכן מידרדרים במהרה. כתוצאה מכך, אנשים מתרחקים מהמקום.

[בתמונה רואים את הריקבון שניכר בתשתיות, שנדרשים משאבים רבים מאד כדי לתחזק] 
3. הפרדת המפלסים יוצרת אזור ספר עירוני. בשל הרחקת הולכי הרגל מהאזור המופרד, מתרחקים הולכי הרגל, במעין תגובת שרשרת, גם מהאזורים הסמוכים לאזור זה. כתוצאה מכך, גם הרחובות הסמוכים להפרדת השימושים סובלים ממנה (וכך ניתן להסביר למה במקרה של דיזנגוף, לא רק העסקים שתחת הכיכר סובלים, אלא שכל האזור הסמוך נמצא במצב ירוד). כך, מתפתחות תופעות מוזרות ברחובות הסמוכים, כגון הסניף הזה של מקדונלד'ס, שנמצא על הרחוב לא רחוק מהגשר.

במקרים נדירים, ניתן לשפר את המצב באמצעות פתרונות יצירתיים, כמו כאן:

[יצירת מרחב מסחרי באמצעות שימוש במפלס המופרד באזור ה-Highline במנהטן]
לדעתי פתרונות כאלה לא יכולים להיות מיושמים במבנה מורכב כמו כיכר דיזנגוף. הניסיונות של העירייה לאורך השנים להחיות את המקום באמצעות השוק השבועי שנערך מתחתיו כשלו לחלוטין. לכן, כדי להחיות את כל האזור, אין מנוס מלבטל את הפרדת המפלסים – ולהוריד את הכיכר חזרה למפלס הרחוב.