למכורי הרכב הפרטי

יש תרופה.

(תודה לאדוה)

מות האידיאולוגיות

ברוכים הבאים לרחובות של ג'יין בוורדפרס

למי שהופנה לכאן אוטומטית, שימו לב שהכתובת של הבלוג השתנתה, ואתם נמצאים עכשיו בכתובת החדשה. למי שמשתמש ברידר, לא לשכוח לעשות מנוי ל-feed של הכתובת החדשה. מי שעשה מנוי במייל ימשיך (אם אני לא טועה) לקבל את הפוסטים כמו קודם.
לבעלי הבלוגים – אשמח מאד אם תעדכנו את הלינקים אצלכם בהתאם. תודה!!

על שובו של גרייפס ושבריריותה של הבלוגוספירה הישראלית

אתר גרייפס חזר, בשעה טובה, בזכותם של אביעד ושל אנשים טובים אחרים. יכול להיות שזה בראש שלי, ולא בדקתי את זה אמפירית, אבל בשבועיים שגרייפס לא היה אתנו, נראה היה שירדה תוגה כלשהי על הבלוגוספירה הישראלית – פחות פוסטים, פחות תגובות, ואווירה מדוכדכת משהו.
כאמור, זו רק תחושה. מה שבטוח הוא שמבחינת הבלוג הזה, מאז שגרייפס ירד נחתך מספר המבקרים בערך בחצי, וגם כמות הבלוגים שאני קראתי ירדה בשיעור דומה. בעיני זה נתון מדהים. כמובן, יכול להיות שהבלוג שלי לא מספיק מעניין כדי למשוך מבקרים במיוחד, ויכול להיות שהייתי יכול לעבוד יותר קשה כדי לשווק אותו. אבל התחושה שלי היא שהדבר מעיד בראש ובראשונה על כוחו של גרייפס מחד (וזו כמובן מחמאה); ומאידך, הדבר מעיד גם על השבריריות של הבלוגוספירה שלנו. העובדה שהיעלמותו של אגרגטור, מוצלח ואיכותי ככל שיהיה, מובילה לשינוי אווירה כה מורגש ברחבי הבלוגוספירה, קצת מטרידה. התהליך ברור: פחות מבקרים = פחות תגובות = פחות מוטיביציה לכתוב = פחות פוסטים = פחות מבקרים וכן הלאה.
ההשפעה הזו של הירידה הזמנית של גרייפס, יחד עם הדכדוך הכללי מההתמוססות של רשימות, מציבה מראה ממנה משתקפת הריכוזיות והשבריריות של הבלוגוספירה הישראלית, ומדגימה עד כמה היא עדיין בחיתוליה.
 

די היפסטר

זוהי עצה חינם לכתבי המקומונים השונים של תל אביב. תפסיקו לעשות שימוש במילה היפסטר כדי לתאר משהו טוב, חדשני ומגניב. המילה הזו כבר הפכה מזמן לכינוי גנאי לטיפוסים שונים, שמשוטטים בצד הלא נכון של הג'נטריפיקציה. אז בבקשה, די עם זה. במיוחד צורבת בעיניים הכתבה בטיים אאוט השבוע (עמ' 56), שתחת הכותרת "מייצרים היפסטריה כללית" משבחת ומהללת כמה בתי עסק בתל אביב, שאמנם ראויים לשבח, אבל אני במקומם הייתי מעיף את ההגדרה הזו לכל הרוחות (אגב, מעניין להשוות מה טיים-אאוט ניו יורק חושב על המושג הזה).
אולי פעם אחת נדלג בקלילות מעל איזשהו טרנד אמריקאי שהמקור שלו כבר מזמן פאסה, וננחת בביטחה מצדו השני, מלאי סיפוק שחסכנו לעצמנו מהמורה תרבותית מיותרת. ואם כבר חייבים להשתמש במושג הזה, אז מומלץ להגביל אותו למשמעות הזו.

קורס על אורבניזם ותל אביב – מומלץ!

יואב לרמן ואוהד קרני מארגנים קורס בן 11 מפגשים על היבטיה השונים של העירוניות התל אביבית – העבר שלה, ההווה והעתיד. הקורס יועבר על ידי מומחים שונים, ויעסוק, בין היתר, בהרבה תחומים שנגענו בהם בבלוג הזה (למשל מהות העירוניות, אמנות עירונית, תפקידם העירוני של הולכי רגל) ובנושאים מעניינים אחרים.
המפגש הראשון הוא ביום ג', ה-16.3.10 במרכז ביכורי העתים (רח' הפטמן 6) בשעה 19:00.
מומלץ מאד!

לפרטים מלאים הקליקו כאן.

קח רכבת, קח אווירון

בחודשים האחרונים אי אפשר להתחמק מהשיר של ג'יי זי ואלישיה קיז, Empire State of Mind:

השיר הזה – בין אם במילים שלו או באסתטיקה של הקליפ – הוא חלק מתהליך אינסופי של מיתוג העיר ניו יורק, של יצירת מיתוס עירוני שסובב סביב התפישה של העיר הזו כמקום שבו האפשרויות בלתי מוגבלות – הושט ידך וגע בם. האמת היא, שאחרי שנה וחצי בעיר, הגיע הזמן לומר זאת – ניו יורק ואני זה לא סיפור אהבה. אמנם, שמעתי מכמה אנשים שחיו כאן למשך זמן, שמדובר בעיר שנדרשת תקופה מסויימת כדי להבין אותה. מישהו אפילו אמר לי שלפני שגרים ארבע שנים בניו יורק לא יודעים עליה כלום. העניין הוא שחלק ניכר מאיכויותיה של עיר מסויימת נגזרות מהנגישות שלה. ובהקשר הזה, ניו יורק היא לא עיר נגישה. ניו יורק, באופן שמייצג אולי את ארצות הברית, היא מקום של עושר בלתי נתפס לצד עוני מחפיר; של מסעדות יוקרה לצד דיינרים של אוכל מטוגן מזעזע; של ברים עם dress code לצד sports bars מטונפים; של תרבות סופר-גבוהה לצד כמות עצומה של זבל. מאד חסר כאן הטווח האמצעי, שהוא בעיני עמוד השדרה של עיר טובה. כמובן, האמצע לא נעדר לחלוטין, אבל יחסית להיותו "אמצע" הוא מאד נדיר.
ניו יורק היא עיר ממוסדת, ממוסחרת, צפופה מאד. היא כל כך ממוסדת שאת הכל כבר עשו מיליון פעם, כך שגם השוליים עצמם הם לא באמת שוליים. היא עיר – שבעיקר במנהטן – מזמן ויתרה על נוכחותם של מי שאינם עשירים. אזורים רבים במנהטן, ובעיקר הסוהו, מייצגים את התוצר הסופי של תהליכי ג'נטריפיקציה פרועים, שבסופם אזורים שלמים שהיו אזורי פעילות של אמנים הפכו למתחמי רשתות יוקרה ולופטים של נובו-רישים מכל הסוגים.
מי שעוקב אחרי הבלוג יודע שאני לא כותב את הדברים האלה כדי לרמוז שניו יורק לא עיר טובה. להפך, היא עיר בעלת תכנון מצויין, שיש לו חלק בלתי מבוטל בהפיכתה לכה מרכזית בתרבות העולמית. מעבר לכך, בשנים האחרונות העירייה משחררת יותר ויותר אזורים מכלי הרכב הפרטיים, בתעוזה שלנו רק נותר לחלום עליה. אבל מאד קשה לי לקבל השראה מהעיר הזו, ובפרט בכל מה שקשור לכתיבה אורבנית.
יכול להיות שזה פשוט כי זה לא באמת הבית, ולכן מה שקורה כאן לא מעצבן מספיק. ימים יגידו.
 

הרהורים לרגל חצי שנה לבלוג

קשה להאמין, אבל עברה כבר חצי שנה מאז הבלוג עלה לאוויר.  לרגל המאורע המשמח החלטתי לכתוב כמה הגיגים בנוגע לבלוגוספירה, דמוקרטיה, שינוי חברתי, וגם קצת על הבלוג עצמו. נתחיל מהכבד אל הקל:
1. איכות הדיון בבלוגוספירה: אחד מהדברים הכי בולטים שמבדלים את הבלוגוספירה מאתרי אינטרנט אחרים, ובפרט מאתרי האקטואליה למיניהם, היא איכות הדיון שמתפתח. בעוד שבאתרים כמו YNET נראה כאילו התגובות הן בעיקר אמצעי לפליטת קיטונות קיתונות מייאשים של גזענות וציניות, הדיונים שמתפתחים בבלוגוספירה מאופיינים בדרך כלל בעומק, תרבות דיון גבוהה ופירגון. האם ההבדל הזה נובע מכך שהיחס בין הבלוגוספירה ובין אתרים כמו YNET הוא כמו היחס בין הסינמטק לערוץ 2? זה נראה לי פתרון קל מדי. הרבה מהתוכן בבלוגספירה לא שונה מהותית מדברים שאפשר למצוא באתרי החדשות (במיוחד בעמודי הדיעות). נראה שההבדל טמון בכך שלאינטרנט יש כמה רמות עומק. בגובה פני השטח נמצאים YNET ודומיו. מי שמתעניין יותר, יגיע לבלוגוספירה, ואלו בדרך כלל אנשים שמטבע הדברים יהיו להם יותר דברים בעלי ערך להגיד. אולי כל זה ישתנה כאשר הבלוגוספירה תתפתח ותתפוס יותר מקום במיינסטרים. נקווה שאולי דווקא יהיה תהליך הפוך: אולי איכות הדיון כאן תשפיע על איכות הדיון שם. ימים יגידו.
2.  פוליטיספירה: לפני הבחירות לכנסת ערכו סקר בקרב הבלוגרים בישראל (אני לא יכול לערוב לגבי איכותו הסטטיסטית), שלפי התוצאה שלו דב חנין היה אמור להיות ראש הממשלה היום. נראה שגם בלי הסקר הזה קל מאד לראות לאיזה כיוון נושבת הרוח הפוליטית בבלוגוספירה. יכול להיות שהסיבה לכך היא שהאינטרנט הוא מטבעו מדיום על-לאומי, אוניברסלי, שבזכות היותו כזה מדבר היטב לקבוצות השמאל, בעוד שקבוצות הימין נוטות יותר להסתגרות. ההסבר הזה נראה לי פשטני מדי: הימין כמו השמאל, בכל העולם, יודע לעשות שימוש באינטרנט לצרכיו. אולי הבלוגוספירה דווקא מייצגת את ההסתגרות של השמאל, שמרגיש שאיבד את הרחוב – הסתגרות המקבילה ומשקפת את הסתגרות הימין בהתנחלויות, כשבתווך מרכז אדיש ורופס? תהיה התשובה אשר תהיה, אסור לנו לשכוח לרגע שהבלוגוספירה ממש-ממש לא מייצגת את מגוון הדיעות בחברה הישראלית, עובדה שפוגמת במידה רבה בדיון הדמוקרטי שמתנהל בה. אני לא אומר את זה כי אני מחפש פולמוסים, אלא כי שיח שמשכנע רק את המשוכנעים לא תורם יותר מדי מעבר ליצירת תחושת קהילה (לא שאני מזלזל בזה). אני, למשל, אשמח מאד אם מישהו יכתוב לי בתגובות שחניונים זה טוב ואין בעיה עם זה שכוחות השוק הופכים את מרכז תל אביב לאזור לעשירים בלבד. אני בספק אם זה יקרה, למרות שהרבה מאד אנשים בעולם האמיתי חושבים כך (ראש העירייה אומר את זה בגלוי).
3. הבלוגוספירה ושינוי חברתי: אני מניח שרוב מי שכותב בלוג שיש לו נגיעה לחיים הציבוריים רוצה להשפיע במידה מסויימת. חשוב לזכור שבלוג כשלעצמו, מוצלח ככל שיהיה, לא יכול להביא לשינוי חברתי. מושג מעניין שלמדתי השבוע: "The Connectivity Paradox" (פרדוקס הקישוריות?). הפרדוקס מתייחס לעובדה שלמרות שהקישוריות שלנו עולה באופן מתמיד (עם התפתחות אמצעי התקשורת), הדבר לא מוריד מחשיבות ה-"Proximity" (הסמיכות הפיזית) של האדם לנקודה המשפיעה ביותר. הפרדוקס נלמד מתוך מחקרים שנעשו על מנהלים בכירים, שהוכיחו שגם כאשר מנהלת כלשהי נמצאת בזמינות מלאה 24-7, כל עוד היא לא נמצאת בסמיכות פיזית למוקד העניינים רמת ההשפעה שלה לא תהיה מכרעת. המשמעות לעולם הבלוגוספירה היא שאם ברצונם של בלוגרים להזיז דברים מעבר לפריקת תסכולים על המקלדת, יבוא יום והם יצטרכו לרדת לרחוב ולהזיז עניינים.
4. אורבניזם – אופנה או כאן כדי להישאר?  שאלה מעניינת נוספת שעלתה כאן היא האם האורבניזם היא אופנה בת-חלוף או שמא היא גישה שתלך ותתבסס בשיח הישראלי. נראה לי שהאורבניזם כאן להישאר. התנועה האורבנית אמנם מתעוררת בישראל באיחור ניכר, ועדיין לא מתבטאת באופן משמעותי בקרב מקבלי ההחלטות, אבל הניסיון מלמד שגישות מושרשות בחו"ל תופסות לבסוף גם בישראל. ברמה המוניציפלית, תופעת "עיר לכולנו" היא ביטוי להתפתחות האורבנזים בשיח הפוליטי בארץ. 
5. הבלוג: סה"כ הבלוג הולך וגדל לו. לא נראה לי שצפויים שינויים קיצונים בזמן הקרוב, אבל אשמח לשמוע הצעות ורעיונות.
6. גוגל: מישהו יכול להסביר לי למה גוגל מתנכל לי? חיפוש בגוגל מפנה רק לעמוד הבית, ושאר העמודים כלל לא מאונדקסים. אני יודע שבלוגים קטנים וחדשים יותר (גם בבלוגלי) נתפסו בגוגל בשלב הרבה יותר מוקדם. עצות? (מלבד הסברה שגוגל נשלט על ידי עיריית מודיעין, אני חוקר חשדות בכיוון) 

אני רק שאלה

האמריקאים בכלל, וניו יורקרים בפרט, יודעים לעמוד בתור:

[בתמונה – ניו יורקרים עומדים בתור מושלם, במשך דקות ארוכות, כדי לקנות ארוחת צהריים בדוכן המבורגרים מוצלח מאד במדיסון סקוור פארק.]
מכלל ההן נובע הלאו, וברור לכל שבציון איכות העמידה בתור של האמריקאים, אני רומז על עם מסויים שכולנו מכירים – שקצת פחות טוב בלעמוד בתור. לכאורה, אין בין הטרוניה המרירה הזאת לבין אורבניזם דבר. אבל האמת היא שיש בזה הרבה מאד.
החיים בעיר מבוססים על איזון עדין שבין אינטראקציות מזדמנות בין האנשים שבעיר, לבין יחסי הזרות בין תושביה – ובכך טמון הענין שבחיים העירוניים. מחד, אנחנו אוהבים לפגוש אנשים מעניינים ברחוב, ומצד שני אנחנו לא נכנסים לחיים של השכן ממול, כי אנחנו רוצים גם לשמור על זכותינו לפרטיות. בכך הפוכים מאפייני החיים בעיר מאלו של החיים ביישוב קהילתי למשל, שבו לא פוגשים אף אחד מענייין ברחוב מחד, ומצד שני כולם יודעים בדיוק מה הולך בבית של השכנים.
האיזון הזה של החיים העירוניים דורש מהאדם העירוני לדעת כיצד לא לדרוך על הבהונות של חבריו, משום שרק כך ניתן לקיים חיים בתנאי הצפיפות העירונית. ברור שאם כל אדם בעיר יתנהל כאילו הוא חי בכפר החיים יהיו בלתי נסבלים. לכן הכישורים של ההמון העירוני לנהל את עצמו – ובין היתר באמצעות עמידה בתורים – הם חשובים ביותר ליצירת חברה עירונית טובה.
נעזוב את דוגמת דוכן ההמבורגרים, ונעבור לדבר שיש לו השלכה ישירה ודרמטית הרבה יותר על איכות החיים העירונית: תחבורה ציבורית. אם אנחנו רוצים ליצור רחובות שבהם מצויים הולכי רגל לאורך רוב שעות היממה, בניגוד למצב שבו הרחובות שוממים והאנשים נעים מחניון לחניון רכובים על ג'יפים, אנחנו חייבים לאפשר קיומה של תחבורה ציבורית ראויה. תחבורה ציבורית ראויה אינה רק תלויה בתשתיות, אלא גם בתרבות הציבורית. ואכן, בניו יורק, למרות הצפיפות העצומה ברכבת התחתית, איכשהו – באופן מפליא כמעט – אין דחיפות, אין מלחמה על מקום, וכלל התחושה מצליחה להשאר מאד רגועה למרות התשתית הרקובה משהו – פשוט כי אנשים עומדים בתור. כשיותר רגוע ונוח בתחבורה הציבורית, ככה יותר אנשים – בכל הגילאים – מתומרצים לעשות בה שימוש. נחזור לארץ. העדר תרבות העמידה המסודרת בתור בארץ משליכה באופן מאד שלילי על השימוש בתחבורה הציבורית, בעיקר בשעות העומס. לרבים מאתנו זכור הסיוט של קווי אגד ביום ראשון בבוקר בדרך לבסיס נידח בדרום. נראה אישה בת 70 שתעז לנסות להידחק שם. נוצר אפוא מצב שמי שידו משגת שומר מרחק מהאוטובוסים האלה, וכך משתרשת עוד יותר תרבות הרכב הפרטי.  
לסיכום, תשתית התחבורה הציבורית בארץ אכן ירודה – אבל לא פחות מטרידים הם הקרבות (ואני לא מגזים) שניתשים באמצעים האלה בשעות העומס (ובעיקר כשחיילים רבים עושים בהם שימוש). הפתרון לזה טמון גם בתשתיות, אבל גם בהכרה בחשיבות של ההסדרה העצמית של ההמון במרחב העירוני, וזה כבר עניין תרבותי-חינוכי, שלבסוף משפיע גם על האיכות האורבנית של הערים שלנו. 

שנה טובה!

ותודה לאורבניקה שמצאו את הברכה הכי מתאימה למה שמעסיק אותנו:

חוצמזה, לבלוג מלאו היום 4 חודשים. זה ממש כלום, ונקווה שימשיך לגדול ולהתפתח. תודה לכל התגובות המפרגנות!