לכו לאשקלון אתם בעצמכם

מחאת הדיור הולכת ותופסת תאוצה, וכצפוי, גוברת ההתלהמות מכיוון פוליטיקאים, טוקבקיסטים, ושאר מומחים לעת מצוא שלא מבינים דבר וחצי דבר, הקוראים למפגינים "לעבור לפריפריה", "לעבור לנגב והגליל" ועוד טיעונים מהסוג הזה, מן הגורן ומן היקב. לעתים קרובות הם מלווים באמירות מתנשאות ("מחאה של נהנתים שרוצים לגור ליד ברים ומועדונים"), בהבאת דוגמאות מוזרות מהעולם ("גם במנהטן יקר"), והמכנה המשותף לכולן – אין לכם זכות לגור במרכז, אז עופו מפה, אם אתם לא עשירים מספיק. להלן אקרא לטיעונים האלה כולם – "טיעוני לכו לאשקלון" (אין לי דבר נגד אשקלון, פשוט מדובר בעוד "עיר" ישראלית אנטי-אורבנית). למותר לציין, מי שמעלה טיעוני לכו לאשקלון למיניהם לוקה באי הבנה בסיסית של בעית הדיור בישראל.
כפי שהיטיב לכתוב לרמן, הסיבה שמחירי הדיור במרכזי הערים החיוניות בישראל (תל אביב, ובמידה מסויימת גם ירושלים) עלו בצורה כה קיצונית בחמש השנים האחרונות מאד פשוטה, כמעט מובנת מאליה: כולם רוצים לגור בסביבה עירונית, ובאופן מוזר – בכלכלה קוראים לזה "כשל שוק" – אין בנייה עירונית חדשה בישראל. תקני חניה, תקני שטחים פתוחים ושאר מרעין בישין מונעים מרשויות התכנון, גם אם ירצו, לתכנן מרחבים עירוניים נוספים שמאופיינים באותם נתונים של מרכז תל אביב: עירוב שימושים, בלוקים קצרים, וצפיפות גבוהה (יחסית).
אכן, הדרך הטובה ביותר להוריד את מחירי הדירות ב"רוטשילד" היא לבנות עוד "רוטשילד" בערים אחרות בארץ. במקום עוד קניונים, פרברים ומגדלי מגורים ללא רחובות, יש לבנות שדרות, רחובות מסחריים מעורבים, ואזורים מוטי תחבורה ציבורית. 1001 סופרטנקרים מבית היוצר של הקשקשן הלאומי לא יביאו לירידת מחירים בתל אביב, משום שהם לא יתנו פיתרון אורבני, שהוא-הוא שורש הביקוש שמתבטא בעליית המחירים המטורפת.
עד שזה יקרה, כל קריאה למפגיני מרכזי הערים (ובעיקר בתל אביב) "ללכת לפריפריה" היא קריאה עקרה, פופוליסטית וריקנית. מעבר לעובדה שדחיקת המעמד הבינוני לפריפריה רק תגרום להדרה נוספת של תושבי הפריפריה כיום, ותגרום לעליית מחירים קיצונית יותר גם שם, היא גם אינה בת קיימא בפעני עצמה. כיום, לצערנו, אין בערי הפריפריה תשתית עירונית שביכולתה לתמוך – באופן סביביתי כמו גם תרבותי – בסגנון החיים העירוני.
שימו לב שאנשי ה"לכו לאשקלון" בדרך כלל לא באים מהפריפריה בעצמם. האחרונים, לדאבונם, מכירים את הבעיות התכנוניות שם על בשרם. כפי שאמר היום ח"כ רוברט טיבייב (קדימה):
"מה אני יכול להגיד לצעירים ברוטשילד? לגור בפריפריה? זה שקר מוחלט. אני גר באופקים – אין תחבורה ציבורית, אין חינוך, אין אפילו ראש עיר… מה אני אגיד להם? שביבי עושה רפורמה?"
אמנם במנהטן יקר, אבל למי שאין יכולת לגור שם יש אפשרות לעבור לבוסטון, אוסטין, פורטלנד, סן פרנסיסקו ועוד ערים מוצלחות יותר ופחות, שמאפשרות תעסוקה סבירה. מי שאין לו כסף לגור בגוש דן, מנגד, דינו נחרץ להתגורר במודיעין, באשקלון או באר שבע. יחי ההבדל.

מחר בערב – עולים עם אוהלים לכיכר הבימה

סוף סוף נמצא שימוש ראוי לפיל הלבן הזה. מחר, החל מ-19:30, עוברים לגור באוהלים בכיכר הבימה במחאה על השוק הדיור החזירי בתל אביב ובכלל. מחירי הדיור המשתוללים פוגעים בזכויות אדם, מדירים אוכלוסיות שלמות, וכמובן מחריבים את המרקם האורבני.

נתראה שם.
לעמוד הארוע בפייסבוק לחצו כאן.

תחנה אחרונה סבידור

לעתים נדמה שמסוף ארלוזורוב (או בשמו הרשמי – מסוף 2000) תוכנן כתחנת אוטובוסים בעלת תכונות מיסטיות: מצופה מהנוסעים להשתגר ממקום הימצאם ישירות לתוך האוטובוסים. אחרת, אין דרך להסביר את העובדה שהמקום מתוכנן ללא כניסות מסודרות, נגישות ונוחות להולכי רגל. כך, למשל, מי שיוצא מתחנת הרכבת הסמוכה, ורוצה לתפוס אוטובוס למרכז העיר, נתקל ב"שער" הבא:

[אין כניסה]
למעשה, הולך הרגל אמור להכנס למתחם התחנה דרך אותו שער ממנו נכנסים האוטובוסים.
בהנחה שהנוסע הצליח לשרוד את הכניסה, המצב בתוך המסוף לא משתפר. אין מעבר מוסדר להולכי רגל גם בפנים המסוף, ולכן עליהם להיאבק עם האוטובוסים שנכנסים ויוצאים מהחניה:

[ג'ונגל עירוני]
המצב לא יותר טוב לגבי מי שמגיע מהצד המזרחי של התחנה, אחרי שנאלץ לחצות את האוטוסטרדה של נמיר. גם שם מחכות תופעות משונות:

[העיקר שלמכונת המשקאות יש מקום]
זאת מבלי להזכיר את ריח השתן, קשיי ההתמצאות, ואווירת האסון ההומניטרי הכללית במקום:

רכבת צפון/סבידור/ארלוזורוב/מסוף 2000 היא רק דוגמה אחת למסע הארוך, ארוך מאד, שעל תשתית התחבורה הציבורית בישראל לעבור לפני שתהפוך לאלטרנטיבה אמיתית לרכב הפרטי. ההנגשה של התחנה, כך שתהיה ראויה לשימוש אדם, תהיה צעד ישוב בכיוון.

ללא מילים

רון ביריון

מועצת העיר נפרדה השבוע מנח עפרון, חבר המועצה מטעם עיר לכולנו. אין ספק כי נח היה אחד מחברי המועצה המשפיעים יותר, אשר תרמו רבות לחלחול העקרונות האורבניסטיים גם לתודעתם של פקידי העירייה הבכירים. נח יוחלף בשרון מלכי, אשר לבטח תביא רוח פעלתנית ואקטיביסטית למועצה – יהיה מעניין.
עם זאת, מהוידאו למטה, שבו מתועד נאום הפרידה של עפרון מהמועצה, אפשר ללמוד הרבה מאד דווקא על רון חולדאי – על אישיותו המלבבת, על חוש ההומור (?) המוזר שלו, וחמור מכך, על חוסר הכבוד המופגן מצדו כלפי המוסדות הדמוקרטיים בעיר. שימו לב מה קורה בין השניות 45-55.

נח עפרון נפרד ממועצת העיריה אחרי שנתיים וחצי של פעילות from Eyal Eithcowich on Vimeo.

נח מדבר על הזלזול הבוטה והמעליב של ראש העירייה בהליכים הדמוקרטיים ובנבחרי הציבור, ברמה העקרונית כמו גם בזו האישית. ובמקום לנצל את ההזדמנות, בנאום הפרידה של חבר מועצה מוכשר, להפגין קולגיאליות מינימלית, מוכיח חולדאי – אחת לאחת – את טענותיו של עפרון.
הבא ננתח את התנהגותו של חולדאי. ראשית, הכניסה המאוחרת. ניחא, אולי היה לו משהו חשוב לעשות. שנית, ההתייצבות הכוחנית מול פניו של עפרון, תוך הבעת זלזול מצ'ואיסטי אינסופי, מהול בפוזה של איום פיזי, מהסוג שזכור לי רק מימי הטירונות, כשסמל המחלקה היה בוחן מקרוב את הגילוח של הטירונים במסדר הבוקר. אני מניח שחולדאי חושב שזה מצחיק. אני חושב שזה ביזיון. את הוידאו הזה צריך להריץ שוב ושוב בלימודי האזרחות, כדוגמה לחוסר כבוד – לא רק של אדם לחברו – אלא של הרשות המבצעת כלפי הרשות המחוקקת. חולדאי, כראש הרשות המבצעת העירונית, אינו יכול להתייחס לנבחרי הציבור העירוניים כאילו הם צוערים בשלב א' בקורס טיס תחת פיקודו. הוא חייב להבין שהוא כפוף אליהם, ולא ההיפך. זה לא רק עניין סמנטי. חברי מועצת העיר הם נציגי תושבי העיר. הפוזות של חולדאי משקפות בדיוק את גישתו המתנשאת לא רק כלפי נבחרי הציבור, אלא גם כלפי שולחיהם, ואת חוסר הבנתו את מקומו בסדר הדמוקרטי.

עוד מרחב מבוזבז

הקרקע בתל-אביב יקרה. מאד. לכן, מפתיע כל פעם לראות כיצד הרשויות מוכנות להקצות לכלי הרכב עוד ועוד שטח, על חשבון מרחבים שעשויים לשמש את כל הציבור. דוגמה מובהקת לתהליך הזה הוא רחוב הר-סיני, הידוע יותר בכינויו מגרש-החנייה-שמאחורי-בית-הכנסת-הגדול. נראה שהרחבה הזו, שתוכננה בשנות ה-30 ככיכר בסגנון איטלקי, נשכחה מהתודעה העירונית, ואילולא הייתה מוחזקת בחיים על ידי השישקו, והפלייס-טו-בי הנוכחי, התדר, הרי שהמקום היה כמעט ריק לגמרי. הסיבה העיקרית לכך היא העובדה המצערת שהרחבה היפהפיה הזו משמשת בעיקר כלי רכב. ככה זה נראה היום:

כמה שמסתכלים על הרחבה, הולך ומתבהר גודל הפספוס. מדובר במרחב שנמצא באמצע האזור הקלאסי של תל-אביב. הרחבה מוקפת בקשתות, ויש מסביבה חזית מסחרית שיכולה להבטיח את חיוניות המקום. אפילו האספלט של הכביש כבר מעוצב כמדרחוב, כך שלא צריך הרבה כדי להפוך את המקום לאטרקטיבי ביותר. כל מה שצריך הוא לסלק משם את המכוניות, ולשדרג במעט את התשתיות שמסביב, והמקום ייהפך למרחב ציבורי לתפארת. אין שום הצדקה לחניון ברחוב הר-סיני, ובפרט לאור העובדה שאם יש משהו שלא חסר ברחוב אלנבי הסמוך, זה תחבורה ציבורית. כמעט כל קו אוטובוס בעיר עובר במקום או בסמוך לו. אם העירייה אכן מעוניינת לצמצם את השימוש ברכב הפרטי ולהחיות את המרחב הציבורי, רחבת בית הכנסת הגדול היא מקום מצויין להביא את זה לידי ביטוי.

להעיר את גן מאיר

גן מאיר הוא אחד הפארקים העירוניים האמיתיים היחידים בארץ. פארק עירוני מצליח הוא פארק שמצוי בסביבתם של רחובות חיוניים, שיש בהם עירוב שימושים שתורם לכך שיהיו בפארק מבקרים לאורך רוב שעות היממה. בהתאם, הפארק נהיה מקום מעניין ושוקק חיים, שלא הופך להיות אזור נטוש ומפחיד בלילה. מעבר להיותו ממוקם בסמוך לרחובות חיוניים, בגן מאיר ישנו גם מבנה תרבות (המרכז הגאה) הכולל גם בית קפה, עובדה שתורמת עוד יותר לפוטנציאל שלו. דוגמה נוספת לפארק עירוני שמתפתח באופן מפתיע בתל אביב היא המדשאה הקטנה שליד הבריכה המשופצת בכיכר רבין, שהפכה לאחרונה למקום פעיל וחיוני. לרוע המזל, אין כמעט פארקים כאלה בארץ, משום שהגישה התכנונית השלטת בישראל היא דווקא שצריך להפריד את הפארקים מהרחוב. לכן הפארק העירוני שכל כך נפוץ בערים כמו ניו יורק, נדיר מאד בישראל.
לאור היותו נכס עירוני כה חשוב וייחודי, לא ברור מדוע בחודשים האחרונים עיריית תל-אביב מזניחה לחלוטין את גן מאיר. ההזנחה כה קשה, עד שהגן הפך כיום למשטח עפר גדול, והשימוש בו ירד בהתאם. ככה זה נראה:

חשוב מאד שהעירייה, במהלך תנופת השיפוץ הנוכחית במרחב הציבורי בעיר, לא תשכח את הנכסים העירוניים הותיקים שדורשים תחזוקה רציפה.

עיר לכולנו והברוך מרחוב בלוך

תקציר הפרקים הקודמים: עיריית תל-אביב החליטה, בהחלטה היסטורית ברמה העירונית, לסלול שבילי אופניים על חשבון 60 מקומות חנייה ברחוב בלוך. לראשונה, נעשה ניסיון לפעול בהעדפה מתקנת לטובת הולכי הרגל ורוכבי האופניים, ולהשיב קצת מהמרחב שניתן במשך עשרות שנים, באופן מופקר, לבעלי הרכב הפרטי. כצפוי, תושבי רחוב בלוך הגיבו בנימביזם ופתחו במאבק נגד התוכנית. זכותם. ביום שלישי שעבר, נערך מפגש תושבים עם בכירים בעירייה. במפגש הותקפו הנציגים במילים קשות מאד. ניחא – הם משרתי ציבורי. אבל ההתקפה הקשה ביותר כוונה לנציגי ארגוני האופניים ותומכיהם, ללמדנו עד כמה נערכו שם שיתוף ודיון אמיתיים. עד כאן דבר לא מפתיע.
מה שמאד מפתיע, לעומת זאת, היא העמדה המוזרה שאימצה תנועת האופיזיציה העיקרית, עיר לכולנו, אותה תנועה שרבים כל כך (ואני ביניהם, למרות שלא הייתי בארץ כדי להצביע) תלו בה תקוות אמיתיות שתייצג פוליטיקה חברתית-סביבתית אמיתית, אולי לראשונה בישראל. האמת היא, שהטוויסט של עיר לכולנו הוא חומר לעבודת דוקטורט מעניינת על תהליך התפרקות של תנועה פוליטית אופוזיציונית, כאשר השלטון חוטף לה את האג'נדה. במקרים כאלה יש לתנועה שתי אפשרויות: האחת לטעון שהשלטון מממש את מדיניותה (כמו שעיר לכולנו עשתה בהצלחה בעניין הנת"צים); השנייה היא לצאת נגד השלטון ויהי מה, אפילו שהאחרון מקיים את האג'נדה שלה. באופן מפליא, עיר לכולנו בחרה בעניין בלוך את האופציה השנייה.
כפי שמתבטא במאמר הזה, העמדה של עיר לכולנו היא שהתוכנית ברחוב בלוך פסולה בשל העובדה שלא נערך לגביה שיתוף ציבור ראוי. כפי שמובהר בעמדת התנועה כפי שפורסמה היום, וכפי שפעיליה טפטפו בימים האחרונים בפייסבוק, על העירייה לספק לתושבי בלוך פתרונות חנייה חינם חלופיים. פרשנות סבירה של עמדת התנועה מלמדת, שהיא תומכת בתוכנית רק אם יינתן פתרון חנייה לתושבים. בכך, היא למעשה מאמצת את עמדת המתנגדים לשביל האופניים. אנחנו עומדים, אם כן, בפני מצב מדהים שבו תנועה ירוקה לכאורה דורשת מהעירייה לספק מקומות חנייה לרכב פרטי, וזאת אך בשל הטענה החצי-פרוצדורלית שלא נערך שיתוף ראוי; הטענה הזו גם לוקה בשל העובדה שמעולם לא שאלו את הציבור לפני שהקריבו את המרחב לטובת כלי הרכב הפרטיים. זאת ועוד, הדבר עומד בניגוד מוחלט לתפיסה החברתית שאמורה להדריך את עיר לכולנו. כתנועה שאמורה לתמוך בצדק חלוקתי, לא מובן מדוע היא בוחרת להתייצב לצד החזקים שבחזקים – בעלי הרכב הפרטי – ש"פונקו" על ידי גורמי התכנון מזה שנים, דווקא כאשר נעשה צעד ראשון לתקן, ולו במעט, את העיוות ההיסטורי שבהקצאת המשאבים העירונית.
את בלבול המערכות שאחז בעיר לכולנו ניתן לראות, למשל, בהתנהלות עמוד הפייסבוק של התנועה בשבועות האחרונים. דוגמה אחת היא ההאשמה המנותקת בעליל לפיה תומכי שבילי האופניים נשלחו על ידי רון חולדאי כנגד תושבי רחוב בלוך. בנוסף, בתוך הקלחת של הברוך של בלוך, בחרה עיר לכולנו (או אולי מנהלי דף הפייסבוק על דעת עצמם?) להשתלח דווקא בפרוייקט השכרת האופניים – אולי הפרוייקט הירוק ביותר שקודם בעיר בשנים האחרונות, בשל כמה בעיות טכניות שעיכבו את הפרוייקט במספר ימים (אגב, עשרות תחנות של הפרוייקט כבר פועלות). כשעבדכם הנאמן "רמז" על כך שזה עיסוק קנטרני בזוטות, כשהעניין המהותי דווקא מתיישב עם האג'נדה של התנועה, הוא ספג מאחד הפעילים המרכזיים של התנועה קיתונות אד-הומינם, מלווים בדברים (שנמחקו בינתיים) שעדיין לא כל כך הבנתי. אשמח לפרשנות – My guess is as good as yours.

מקווה מאד שעיר לכולנו תתעשת, בתקווה שעוד אפשר לתקן את הנזק. חלק מחברי הסיעה (והסיעה המורחבת) הם מהטובים שהיו כאן בשנים האחרונות, ואין סיבה שהם יתנו יד לתהליך ההרסני הזה.

!Let's Walk About It

דברים טובים קורים לאחרונה בתל-אביב. פרוייקט השכרת האופניים יוצא לדרך, העבודות לחיבור שדרות בן-גוריון וח"ן אמורות להתחיל החודש, ובניית שבילי האופניים ברחוב בלוך צפויה גם כן, אם הנימביזם לא יצליח לקלקל. בסוף השבוע הקרוב החברה האזרחית תתרום גם היא לשיח האורבני המתפתח בעיר, בפרוייקט המעניין Jane's Walk, שמתרחש בו-זמנית בערים רבות בעולם ויתרחש השנה בפעם הראשונה גם בתל-אביב. Jane's Walk הוא פרוייקט שבמסגרתו תושבים – לא רק מתכנני ערים או אדריכלים – מדריכים סיורים בשכונות שלהם, בדגש על העקרונות הבסיסיים של עירוניות טובה שהתוותה ג'יין ג'ייקובס. הסיורים עוסקים בתכנון עירוני, פעילות קהילתית, סיפורים מעניינים ועוד – לפי רוחם של מדריכי הסיורים. הסיורים יהיו בשישי ושבת, ה-6-7 במאי. פרטים אפשר למצוא בלינק הזה (זהירות, pdf):
janeswalk11
אני מתכוון להיות לפחות בסיורים של יואב לרמן (בין שתי דירות) ושל מור גלבוע (כיכר דיזנגוף). אשמח לפגוש כמה שיותר מקוראי הבלוג!
עמוד הפייסבוק של Jane's Walk בתל-אביב נמצא כאן.

ביום שישי ה-29.4 כולנו בכיכר

בימים אלה, כשהסקר של עיריית תל אביב לגבי עתידה של כיכר דיזנגוף נערך, חשוב מאד שהציבור הרחב יאמר את דברו. כבר כתבתי כאן כמה פעמים על הבעיות האורבניות הקשות שנגרמות על ידי הפרדת המפלסים בכיכר והשפעתה השלילית על הסביבה. אבל הסיבה העיקרית לכך שהמאבק על הכיכר כל כך חשוב רחבה הרבה יותר. אם נרשה לעצמנו להיות קצת דרמטיים, בכיכר דיזנגוף ייקבע עתידו של המרחב הציבורי בישראל: האם להמשך העדפת הרכב הפרטי או להחזרת המרחב להולכי הרגל. כיכר דיזנגוף, במידה רבה, היא הסמל של העיר המשפיעה בישראל, ולכן ניתן לומר שהיא המרחב המשפיע ביותר במדינה. אם יוחלט להוריד אותה למפלס הקרקע, ללא בניית חניון מזהם תחתיה, ובכך לבטל את ההפליה נגד הולכי הרגל, המסר יהיה חזק וברור ויחלחל לבסוף גם למקומות אחרים בארץ.
לכן, אני קורא לכולם להצטרף לפעילים הבלתי נלאים של החזית להורדת כיכר דיזנגוף ולהגיע לכיכר לארוע שמסמל את תחילת המסע לעבר השבת המרחב הציבורי להולכי הרגל. במסגרת הארוע תוקף הכיכר בשרשרת אנושית, נראה שיהיה הפנינג יהיה מעניין. יום שישי, ה-29.4.11, בשעה 11:00 בכיכר.
בנוסף, הבלוג של לרמן מארח דף שמרכז מידע על המאבק להורדת הכיכר. שווה לבקר ולהפיץ.