פספוס לאומי

לפני כמה שנים עבדתי במוסד של המדינה שיושב בקריית הלאום בירושלים. יחד אתי עבדו כ-25 איש, רובם ככולם צעירים בשנות העשרים המאוחרות של חייהם. כל יום, כשהגיעה העת לארוחת צהריים, הייתה התלבטות: האם להזמין אוכל, או אולי לכתת את רגלינו לקפיטריות של משרד התמ"ת או משרד החוץ הסמוכים. לא הייתה כל אופציה אחרת במרחק הליכה. כל ערב, אחרי העבודה, היינו רובנו מתכנסים לחבורות לפי ה"קרפול" (car-pool) שלנו: היה קרפול דרום (תל אביב), קרפול מרכז (תל אביב) וקרפול צפון (… תל אביב). כך היינו מצטופפים במכוניות ויורדים לתל אביב, רק כדי לעלות שוב למחרת.
אומרים שירושלים היא בירתנו הנצחית. למעט מספר מוסדות ציבור שיושבים בעיר, נראה שהמונח "בירה" משמש את ירושלים בעיקר כעניין הסברתי. מבחינה מהותית, לא נעשה הרבה כדי לתכנן את ירושלים כמקום שביכולתו להוביל את החיים בישראל – באף תחום. התופעה שתיארתי לגבי קריית הלאום רק מייצגת את קוצר הראות הקשה ממנו סבל התכנון האורבני בירושלים בעשורים האחרונים (ראש העיר הנוכחי עדיין נהנה מימי חסד מבחינתי).

[קריית הלאום. המבנה הימני התחתון הוא בית המשפט העליון; משמאלו משרדי החוץ והתמ"ת; "מעליו" נמצא "חניון הלאום", שלאחריו (האזור שבצבע חום) מתחם משרד החוץ הישן]
קריית הלאום הייתה מקום עם פוטנציאל אורבני מצויין. עם קצת מחשבה, היה אפשר להפוך את המקום להמשך טבעי של מרכז העיר. היה ניתן לשלב את מבני הממשלה – בהם עובדים אלפי אנשים – עם מבני מגורים ומסחר, שהיו הופכים ביחד לאזור עירוני תוסס המתאפיין בעירוב שימושים בריא.
במקום זאת יצרו אזור בעל הפרדת שימושים קיצונית. סללו כבישים מהירים תחת מדרכות להולכי רגל; במקום מבני מסחר – אפילו סניף של ארקפה אין שם – בנו חניון מפלצתי המתהדר בשם הכה יאה "חניון הלאום"; במקום לתכנן שכונת מגורים שתשכן את אלפי עובדי המדינה, שבורחים כל ערב למודיעין או לתל אביב, נבנית במתחם משרד החוץ הישן שכונת רפאים – המשווקת לתושבי חוץ תחת השם הגרוטסקי The Supreme.
מעבר לתכנון האורבני הגרוע שלה, תופעת קריית הלאום מייצגת נסיגה בערכי הציבוריות והממשל בישראל. הכנסת הראשונה הייתה ממוקמת באמצע רחוב עירוני. בית ראש הממשלה ובית הנשיא, שתוכננו לפני עשורים, מצויים בלב שכונות מגורים. האופנה של תכנון מבני ציבור מבודדים ומפלצתיים (כגון בית ראש הממשלה החדש שאמור היה גם להיבנות באותו מקום) נראית ככזו המתפתחת ביחס הפוך לרמתם של אנשי הציבור שמאכלסים אותם.
יכול להיות שעדיין לא מאוחר וניתן, באמצעות תכנון יצירתי, להציל את הרקמה העירונית בקריית הלאום. האם ניר ברקת הוא ראש עירייה בעל חזון מספק כדי להוציא דבר כזה לפועל?

אלנבי של מטה

כבר מזה זמן אני חושב שמי שיצליח לפצח את חידת נחשלותו של רחוב אלנבי יהיה זכאי לפרס מיוחד. מדובר ברחוב בעל פוטנציאל אורבני רב, שיש בו ארכיטקטורה מעניינת ומדרכות רחבות.
[בתמונה – עזובה אופיינית באלנבי.]
כמובן, עולה השאלה, איך יכול להיות שחלקו הצפון-מערבי של אלנבי נראה כל כך גרוע, למרות שהוא כל כך קרוב לים? התשובה – באופן כללי – היא כי חלק זה של אלנבי עלוב במיוחד דווקא בשל קרבתו לים; או יותר נכון – בשל קרבתו/ניתוקו מהים.
חלקו הדרומי של אלנבי שווה דיון גם כן – לעת עתה נסתפק בהנחה שהוא במצב לא טוב עקב גלי ההדף ששולחת התחנה המרכזית החדשה לכל עבר, אבל זה עניין לפוסט נפרד.
כאמור, לדעתי, חלקו הצפוני של אלנבי כושל דווקא בשל קרבתו המנותקת מהים. קרבתו לים הופכת את המקום לאזור גבול פנים-עירוני (כדברי ג'ייקובס): היינו, אזור עירוני הגובל באזור גדול של שימוש ייחודי. גופי מים, כגון הים, מהווים מטבע הדברים אזורים של שימוש ייחודי. חוף ים, בדרך כלל, ימשוך אנשים רבים במשך היום, אך מעטים מאד – יחסית לגודלו – לאחר רדת הערב. לכן, עם רדת הערב, יורד באופן דרמטי מספר הולכי הרגל המשתמשים ברחובות הגובלים לאזור השימוש הייחודי (הים בענייננו), דבר שגורם לעזובה. לכן, אין להתפלא שצפון אלנבי נמצא במצבו – דווקא לאור קרבתו לים. עם זאת, ניתן כמובן להקל על פגיעתה של תופעת "אזורי הגבול הפנים-עירוניים". חשוב לציין, שהשימושים ברחוב לא עושים דבר כדי להביא להקלה כזו, אלא רק יוצרים בעיות על גבי בעיות. נדגים את הדברים:
 
ראשית, רחוב אלנבי מעצים את בעיותיו כאזור גבול בכך שהוא מנותק מהים, כך שהולכי רגל בדרכם לים מעדיפים רחובות אחרים. הניתוק נעשה באמצעות הכיכר הזו, שלאחריה יש מכשול נוסף – האוטוסטרדה של רציף הרברט סמואל (שמשפיעה לרעה גם על שאר הרחובות שניצבים לה).
נעבור הלאה:

זהו אחד מבתי הקפה/מסעדות זולות שנמצאות בחלקה הדרומי של הכיכר. בתי העסק הללו מדגימים את בעיית אזור הגבול של אלנבי באופן מדוייק – לכאורה, נראה לא הגיוני שהמקומות הללו יהיו כה עלובים ועזובים, כשהם במרחק מטרים ספורים מהחוף. אבל זו בדיוק הסיבה לעליבותם: הם לא מסוגלים להתחרות עם החוף הסמוך. למה שמישהו יישב בבית הקפה הזה, כשהחוף – שמציע מקומות אטרקטיביים בהרבה – נמצא בצד השני של הכביש?
נעבור לצד הצפוני של הרחוב. גם שם נעשה ברחוב סיכול ממוקד:

אנו רואים בתמונה, בחלק הרחוק, את מגדל האופרה – שמשפיע על הרחוב כמו כל קניון אופייני: הוא מחסל את הרחוב שסביבו. הוא אולי מושך הולכי רגל מהטיילת, אבל לא מביא לשום תנועה על רחוב אלנבי עצמו, משום שהחנויות שנמצאות בו – או דומות להן – נמצאות גם בכל מקום אחר במרכז תל אביב. לדוגמה, אין שום סיבה למי שנמצא בשנקין-אלנבי לרדת על אלנבי במיוחד כדי להגיע למגדל האופרה.
בחלקה הקרוב של התמונה (בית מגדלור, במפגש אלנבי-בן יהודה) אנו רואים מגדל כעור נוסף שכלל לא מתקשר עם הרחוב.
מבט נוסף על בית מגדלור:

בית מגדלור הוא עוד גורם שלא מאפשר לאלנבי להתרומם מעל הסטטוס הבעייתי שלו כאזור גבול פנים-עירוני. זהו מגדל מהגרועים שיש, הן מבחינה חיצונית והן מבחינת הקשר (או אי-הקשר) שלו עם הרחוב.
מעבר לרחוב בן יהודה, היכן שעמד קולנוע מוגרבי, כיום ישנו חניון [בתמונה למטה מימין].

חניונים הם "חורים שחורים" אורבניים. הם מחסלים את הרחוב סביבם, ואין כמעט כל דרך מעשית למנוע זאת. מובן שאין כל טעם שכיכר כה מרכזית בעיר תשמש כחניון. ניתן לדמיין איך המקום היה נראה אם במקום החניון הייתה עומדת כיכר. למרות זאת, גם הפיכת כיכר מוגרבי לכיכר עירונית ראויה אין בה, כשלעצמה, כדי להציל את צפון אלנבי מגורלו העצוב. רק שיפוץ מסיבי תוך שינוי הקשר של הרחוב עם הים – באופן אשר יהפוך את הרחוב לאטרקציה גם בפני עצמו, עשויים להביא את השינוי. ספק עם אם הדבר אפשרי כיום.

החטא (שבירת המרחב העירוני) ועונשו (הריסת הרחוב)

פעמים רבות, כדי להבין מדוע רחוב, הנמצא לכאורה בסביבה תוססת וחיה, הופך "מת", די להסתכל בבנייה שסביבו. דוגמה מאלפת ניתן למצוא בפרוייקט בשם "וושינגטון סקוור וילג'" אשר נמצא בלב אזור הוילג' במנהטן:

[גבולות הפרוייקט מסומנים בצהוב; במרכז הפרוייקט עובר רחוב בליקר; גבולותיו הצפוניים והדרומיים הם רחובות 3 והאוסטון בהתאמה, המזרחייים והמערבים הם רחובות מרסר ולה גוארדיה.]
הפרוייקט נבנה בסוף שנות ה-50, ומייצג באופן מובהק את הגישה שג'ייקובס מגדירה כ "Radiant Garden City" – גישה הרואה ברחוב העירוני מקום שיש להימנע ממנו, וגורסת כי ניתן להשיג איכות חיים גבוהה כאשר בונים מגדלים ומקיפים אותם בפארקים. בנייתו של הפרוייקט נעשתה בשיטת ה"פינוי בינוי". לצורך כך, פונו שלושה בלוקים שלמים (!) שבהם היו שימושים מעורבים (הבלוקים המקוריים היו בנויים באופן זהה לאלו שנמצאים כיום מצידיו של הפרוייקט, ואותם ניתן לראות בתמונה). החל משנות ה-60 משמש הפרוייקט למגורי סטודנטים וסגל של אוניברסיטת NYU. פרטים נוספים (כולל על המאבק המוצלח של תושבי השכונה נגד האוטוסטרדה שאמורה הייתה להיבנות כדי לשמש את הפרוייקט) ניתן למצוא כאן.
כאמור, הפרוייקט נמצא בלב הוילג' – אחד האזורים המוצלחים בניו יורק, תודות לעירוב השימושים שבו והבלוקים הקצרים המאפיינים אותו – ועל כן הוא מהווה דוגמה טובה כיצד סוג הבנייה הזה עלול להחריב את המרחב האורבני, אף כאשר הוא ממוקם באזור מוצלח מאד. מהחיוניות של רחוב בליקר (אשר נקטע על ידי הפרוייקט) ניתן להתרשם דרך Street View של גוגל:

View Larger Map
באופן לא מפתיע, הרחובות שמסביב לפרוייקט סובלים מגלי ההדף שהוא יוצר. כמו רוב הפרוייקטים מהסוג הזה, המגדלים תוכננו כדי לייתר כל מגע של דייריהם עם הרחוב. לכן, המגדלים בנויים מעל חניון המכיל 650 מקומות, המאפשר לדיירים לדלג מעל הרחוב הישר לתוך דירותיהם. בנוסף, למגדלים כלל אין חזית לרחוב, משום שהם מוקפים בגדרות ופארקים:
[מימין: זוהי הגדר המפרידה בין הרחוב והפרוייקט;]
[למטה: הגדר נקטעת רק כדי לאפשר פתח כניסה למגרשי החנייה התת-קרקעיים.] הצירוף של הגדר והחניון התת-קרקעי אכן מספק לדיירי המגדלים סביבה סטרילית מהרחוב, אך זאת במחיר כבד של הריסת המרחב האורבני שמסביב.
המשמעות המיידית היא שהרחובות הללו סובלים מנפח תנועה מצומצם ביותר של הולכי רגל, ביחס לאלו הסמוכים להם. את ההבדל ניתן להרגיש בקלות: בניגוד לאווירה הנעימה שבשאר רחובות הוילג', אזור הפרוייקט מדכא; לדבר יש אף תוצאות כלכליות מוחשיות, המתבטאות בריבוי העסקים הכושלים והמוזנחים שמסביב. כמה דוגמאות מרחוב לה גוארדיה שממערבית למגדלים:



הדבר ברור: אי הצלחתם של העסקים המצולמים למעלה נובעת ישירות מהחרבתו של הרחוב ומנפח התנועה הדל בו. לא עובר זמן והרחוב הנטוש מזמין פעילויות מפוקפקות – וכך הרחוב הופך ל"נבואה המגשימה את עצמה" – דיירי המגדלים רואים את הרחוב העלוב והמרתיע וכך מצדיקים לעצמם, בסוג של מעגל קסמים, את הניתוק ממנו. בהתאם, הדבר מעודד ייזום של פרוייקטים דומים נוספים אשר רואים ברחוב "אויב". לדעתי זוהי מסקנה פשוטה מאד, ובניגוד למצבים רבים אחרים, מייצגת מצב אשר ניתן לחיזוי בקלות כאשר מתכננים מתחמים עירוניים. אני בטוח שבחינה של מתחמים דומים תביא למסקנה זהה. אשמח לשמוע על דוגמאות נוספות.

הכיבוש משחית? גן הכובשים ותחתית שוק הכרמל

מהו האזור הכי נטוש במרכז תל אביב? אין ספק שהמלבן שבין הרחובות יצחק אלחנן, סמטת הכרמל, הכרמל והכובשים הוא הזוכה הגדול. לפנות ערב, עם סגירת דוכני שוק הכרמל, האזור מתמלא צחנה ומתרוקן לחלוטין מאנשים. למעשה, הוא יוצר חיץ עצום בין תושבי הרחובות שממערב לרחוב הכובשים – ובראשם דניאל ונחמיה, ובין אזור נווה צדק והחיבור למרכז העיר. צריך להיות עמיד ביותר בפני ריח כדי לעבור שם ברגל, ובעל חוש ראיה מפותח כדי להתמצא בחשכה השוררת במקום.

[גן הכובשים במרכז; צפונית לו מסוף הכרמלית והחניונים. רחוב אלחנן מדרום; הכרמל ממזרח; סמטת הכרמל מצפון והכובשים ממערב.]

סביר מאד להניח שהאזור שבתחתית שוק הכרמל הוא האזור הכי פחות מפותח במרכז תל אביב. זה לא מפתיע בהתחשב בהיסטוריה הפוליטית והתכנונית שלו. בפינה הדרום מערבית של המתחם נמצא מסגד חסן בק, שבזמן מלחמת 1948 היווה סמל ליפו הערבית, ודרומית לו שכנה השכונה הערבית מנשייה. למעשה, המתחם היווה אזור ספר על כל המשמעויות הנלוות לכך. לאחר הריסת מנשייה בשנות ה-60 וה-70, הגו הרשויות את רעיון העוועים להקים במקום מנשייה (ונווה צדק) את מרכז העסקים הראשי של תל אביב, ממש על חוף הים. למעט מספר בניינים (מתחם בית הטקסטיל) רעיון המע"ר לא התממש – ונראה שמאז הרשויות לא ממש יודעות מה לעשות עם המרקם העירוני הבעייתי שנותר. מסוף כרמלית הוקם באזור, ואמור היה להיות המקביל הדרומי למסוף ארלוזורוב. אלא, שבהתאם למדיניות קידוש הרכב הפרטי בישראל, הוקם המסוף לפי תפיסת "חנה וסע" – הדורשת את הקפת המסוף בחניונים עצומים. בפועל, החניונים משמשים בעיקר את באי חוף הים הסמוך, ואת הקונים בשוק הכרמל. בהתאם, עם רדת הערב מתרוקנים החניונים לחלוטין, השוק נסגר, ומתחם עצום עומד נטוש.
לכן, כלל לא מפתיע שגן הכובשים, שזהה בגודלו לגן מאיר(!), הוא אחד הפארקים הכושלים ביותר בעיר. ראשית, הפארק נמצא כ-100 מטרים בלבד מחוף הים. אין סיבה למי שמחפשת להעביר שעה של הפסקה מהבלגן העירוני להעדיף את גן הכובשים על פני חוף הים הסמוך. גם מי שממש מחפש דשא באזור, ימצא את גן צ'רלס קלור במרחק של דקת הליכה. שנית, אין רחובות מסביב לפארק. מצדו הדרומי כביש ללא רחוב, מצדו הצפוני הכרמלית; ממזרחו רחוב הכרמל המזוהם, שמדרכותיו מלאות בזבל; וממערבו חניון. המשמעות היא שהפארק לא מושך הולכי רגל אגביים – צריך לבוא אליו במיוחד, ובהתחשב באופי האזור, אין שום סיבה לעשות זאת.
התוצאה הבלתי נמנעת הייתה שבתחילת העשור הפארק היה מוקד להתאספות ולינה של שיכורים רבים, דבר שהרחיק אף יותר את תושבי השכונה. בשלב כלשהו מצאו בעירייה פתרון "יצירתי" – הציבו במרכז הפארק פרוג'קטורים ענקיים שמאירים את המקום לחלוטין. אבל כמו שג'ייקובס כותבת, תאורה ללא הולכי רגל שקולה לעיניים שאין מוח מאחוריהן – היא אינה משפיעה לטובה על אופיו של הפארק. ואכן, השיכורים כבר לא ישנים באור הבהיר, אך הפארק עדיין נטוש לגמרי.
רק שינוי יסודי באופי הרחובות שמסביב לפארק – ובפרט, שיפור התשתיות ועידוד פתיחת עסקים שפועלים בשעות הלילה והערב – עשויים להביא לשיפור המצב האומלל של המתחם כולו.

מורנינגסייד פארק – מכשול ההפרדה של אוניברסיטת קולומביה בניו יורק

מחזה נפוץ באוניברסיטאות הוא שכשהשמש יוצאת, המדשאות מתמלאות בסטודנטים. המדשאות בקמפוס גבעת רם בירושלים הן דוגמה לכך. אוניברסיטת קולומביה, הממוקמת בשכונת Morningside Heights באפר ווסט-סייד של מנהטן – הגובלת בהארלם במזרחה ובצפונה – אינה יוצאת מן הכלל בעניין זה. במרכז הקמפוס כיכר ענקית, המשמשת רבים מהסטדונטים למטרה זו. עם זאת, הקמפוס עצמו אינו מרוכז, ובדומה לאוניברסיטאות רבות פקולטאות שונות מפוזרות ברחובות שמסביב. כך, למשל, בתי הספר למשפטים ולעבודה סוציאלית ממוקמים מזרחית למרכז הקמפוס, מעבר לרחוב אמסטרדם הראשי. מזרחית לבניינים אלו נמצא פארק ענקי בשם מורנינגסייד פארק.

בחלקה השמאלי של תמונה ניתן לראות את הכיכר המרכזית של האוניברסיטה; את רחוב אמסטרדם מימין לכיכר; לאחריו בניינים נוספים של האוניברסיטה (הפקולטה למשפטים, יחסים בינלאומיים ובנייני מינהלה); מימין מורנינגסייד פארק והבתים הראשונים של מרכז הארלם.

ניתן היה לצפות כי מורנינגסייד פארק יהיה גדוש בסטודנטים בשל קרבתו הרבה לאוניברסיטה. בפועל, כבר כשחיפשתי דירה באזור, הופתעתי לגלות כי העצה הנפוצה ביותר הייתה "Stay away from Morningside Park!", בצירוף שניים-שלושה סיפורים על מקרי התקיפה והשוד הנפוצים שם. אכן, ובאופן קיצוני ביותר, אף סטודנט לא פוקד את הפארק הזה, ורבים עוקפים אותו מדרום ומצפון אם הם גרים מזרחית אליו.
גורמים רבים מסבירים את העובדה הזאת – גורמים שניתן ללמוד עליהם הן מההיסטוריה של השכונה והן מהסתכלות על הפארק, המבנה שלו והקשר שלו עם הרחובות סביבו.
ראשית, אין להתעלם מהניגוד שבין קולומביה, מוסד אליטיסטי ו"לבן", לבין השכונה שממזרח וצפון לו – הארלם. במשך עשורים ניתשים מאבקים רבים בין האוניברסיטה לבין תושבי הארלם, אשר נסבים סביב תוכניות הפיתוח של קולומביה, שכללו וכוללים עדיין פרוייקטים של "פינוי ובינוי", שמערבים הזזת אוכלוסיה ענייה מהאזור לדיור ציבורי מרוחק. אכן, קולומביה והרחובות הסובבים לה מרגישים מנותקים לחלוטין מהאזור בו הם נמצאים – באופן שמזכיר, אמנם באופן מתון יותר, את הניתוק של קמפוס הר הצופים בירושלים משייח' ג'ראח וג'בל מוכבר ועיסוויה. במובן זה משמש הפארק, בפועל, חיץ יעיל ביותר בין האוניברסיטה לבין חלקה המרכזי של הארלם.
הפארק הוקם בסוף המאה ה-19, בד בבד עם הגעת קולומביה לאזור, על הצלע המסולעת של הרמה עליה בנויה השכונה מורנינגסייד הייטס. המוטיבציה להקים את הפארק הייתה לחסוך בעלויות סלילת רחובות בתוואי השטח הקשה. כפי שטוענת ג'ייקובס, הקמת פארק לכשעצמה אינה יכולה להוות פתרון קסם לבעיות כאלה ואחרות – כדי שפארק יצליח עליו לעמוד בתנאים מסויימים, מעבר להיותו ירוק. בקצרה, פארק יהיה מצליח ככל שהרחובות מסביבו מוצלחים יותר – היינו, רחובות המשמשים הולכי רגל ברוב שעות היממה. אם הרחובות סביב הפארק נטושים – גם הפארק יהיה נטוש, ובהתאם לכך יאכלסו אותו גורמים שליליים, כפי שקורה במורנינגסייד פארק.

זהו מבט ממזרח על מורנינגסייד פארק. כפי שרואים מיד, הפארק מבודד מהאוניברסיטה באמצעות חומה של בנייניים גבוהים, אשר מפנים את חלקם האחורי אליו. הרחוב שבין הבניינים והפארק אינו כולל בתי עסק או אטרקציות אחרות, מה שמונע מהולכי רגל להגיע אליו. בתמונה ניתן גם לראות את המורד התלול עליו בנוי הפארק, טופוגרפיה שמקשה עליו להיות מקום מושך לג'וגינג וטיולים, אך מספקת מקומות מסתור למכביר לסוחרי סמים ושאר טיפוסים מפוקפקים.
מאפיין נוסף של פארקים מוצלחים הוא הגיוון שבהם. במורנינגסייד, מנגד, רובו המוחלט של הפארק מאופיין בעצים צפופים, המסתירים את השמש ומונעים בעדו להיות מוקד משיכה בימי האביב והקיץ.

לבסוף, גם הרחוב המזרחי לפארק (נראה כאן בתמונה) הוא רחוב רחב של בתי מגורים בלבד – רחוב ללא הולכי רגל רבים, שבדרך כלל נטוש החל משעות הערב המוקדמות.

אלו הם עיקרי הגורמים שהביאו את הפארק הענק הזה, הממוקם בצמוד לאוניברסיטה גדולה, להיות אזור עירוני מת. ככזה, הוא משמש היטב כדי להפריד בין האוניברסיטה והשכונות הקשות שמסביבה. הוא מהווה ביטוי, סמלי ופיזי, של פערים חברתיים וכלכליים, כמו גם של תכנון אורבני קלוקל.