הפרדת מפלסים ועבודת נמלים

לפני כמה חודשים כתבתי פוסט על הפרדת מפלסים, שבו טענתי שהכישלון בישראל של מרחבים מופרדים כמו כיכר דיזנגוף, כיכר אתרים ועוד, טמון, בין היתר, בקושי שבתחזוקם לאורך שנים. המרחבים הללו הם סוג של מגה-סטרוקטורות, שצריך לתחזק אותן בשלושה מימדים. כדוגמה, הבאתי בפוסט תמונה של גשר הסאבווי במנהטן, ליד רחוב 125, שנראה רע מאד ומקרין על הסביבה שלו. לפני כמה ימים עברתי שם שוב, וראיתי שהעירייה עסוקה בתחזוק חזותי סיזיפי:

הגשר ברחוב 125 הוא כנראה כורח המציאות, כי יש שם עמק יחסית תלול שאי אפשר להעביר את הרכבת תחתיו.
עם זאת, ברור לכל שהתחזוקה שלו אבודה מראש – הוא כבר לא יהיה אטרקציה תיירותית, והעסקים סביבו ימשיכו להיות כושלים. לכן אני מאד סקפטי לגבי הצעות לשפץ את כיכר דיזנגוף מבלי להוריד אותה לגובה הרחוב – ולו רק בשל קטנות האמונה שלי ביכולת האחזקה של העירייה. לפני כמה ימים נתקלתי בהצעה המעניינת והמרשימה של סומה אדריכלים לשיפוץ הכיכר מבלי להוריד אותה. אכן, ההצעה נראית טוב ושווה לדון בה. העניין הוא שלי די ברור שאין סיכוי שהמבנה שהם מציעים יתוחזק כמו שצריך לאורך שנים. כיכר בגובה הרחוב, צריך לזכור, לא דורשת תחזוקה בלתי נגמרת, בהנחה שמתכננים אותה באופן פשוט (לא חייבים למלא אותה במדשאות, למשל). אם אני טועה, אשמח לשמוע על דוגמה אחת של מגה סטרוקטורה מתוחזקת היטב בישראל.

ניו יורק לא עוצרת

עיריית ניו יורק ממשיכה לנקוט בצעדים דרמטיים להשבת המרחב העירוני להולכי הרגל. כמה שבועות אחרי שסגירת טיימס סקוור הוכרזה כהצלחה, ועל כן כסידור קבוע, החלו בימים האחרונים להתפרסם דיווחים לפיהם רחוב 34, הרחוב של האמפייר סטייט, ייסגר לתנועת כלי רכב פרטיים בחלקו המרכזי, בין השדרה החמישית לשישית. הבלוק הארוך הזה יהפוך לידידותי להולכי רגל, ויוספו בו נת"צים. בשאר חלקי הרחוב תמותן התנועה.

View Larger Map
[טיול באזור המיועד לסגירה]
 כפי שרואים למעלה, מדובר ברחוב עמוס מאד בכלי רכב, ובאחד מאזורי השופינג המרכזיים בעיר. אי אפשר שלא להעריך את האומץ שעיריית ניו יורק מגלה בהחלטותיה לסגור כבישים מהסוג הזה. העניין מעמיד באור מגוחך את הפחד המשתק שאוחז בעיריית תל אביב בכל פעם שעולה אפשרות לסגור רחובות בעיר לכלי רכב פרטיים. בכייה לדורות שכבר זורמת בצינורות התכנון היא שיפוץ שנקין. במקום ללכת בעקבות ניו יורק, ולהפוך את שנקין לרחוב סגור, מתוכנן דווקא להרחיב את הכביש שם; וכמובן שללא הוספת שביל אופניים. פיאסקו נוסף הוא הסירוב לאשר נת"צ ברחוב אבן גבירול. 
עם זאת, יש מקום לאופטימיות – הניסיון מלמד שבישראל מקשיבים למה שקורה בארה"ב, בדרך כלל לרע, אבל לפעמים גם לטוב. נקווה שישאבו השראה אצלנו מהמהפכה הדרמטית והמבורכת שמתרחשת בניו יורק בשנתיים האחרונות.

גבול לפניך!

בשל היותי ירושלמי במקור, אני די רגיש לקיומם של גבולות פנים-עירוניים. אני מניח שבכל ירושלמי טבועה מן תחושה שכזו, שמסמנת לו היכן המרחב העירוני "שלו" מסתיים, ואיפה בדיוק האזור של "האחר" מתחיל. כך, כל ירושלמי יודע שכביש מספר 1/כיכר צה"ל יוצר גבול ברור בין מערב העיר והמזרח; ובאותו אופן כל ירושלמית יודעת שרחוב הנביאים מפריד בין העיר החילונית-מסורתית לבין ארץ החרדים. למעשה לכולם ברור, גם אם לא מודים בכך, שאין שום דבר באמת "מאוחד" בירושלים. למרות שבירושלים סוגיית האחדות-חלוקה תמיד נמצאת בפרופיל גבוה, העיר הזו ממש לא ייחודית בהקשר הזה.
כפי שכבר כתבתי כמה פעמים, אני גר על הגבול בין האזור שמשתייך, מבחינת אופיו, לאוניברסיטת קולומביה הלבנה והאליטיסטית, לבין הארלם. כירושלמי, פעמים רבות אני מרגיש שהגבול בין האזורים האלה לא פחות דרמטי מהגבול שבין מערב ירושלים ומזרחה (כמובן, למעט עניין גדר ההפרדה, שבכלל נמצאת מחוץ לירושלים, אבל זה כבר נושא אחר). מבחינה אתנית, סוציו-אקונומית ותרבותית אזור הארלם שונה לחלוטין מאזור קולומביה. בנוסף, כמו בירושלים, מדובר בגבול שמייצג קונפליקט: רחוב 125 בהארלם הוא אולי הרחוב החשוב ביותר לתרבות האפרו-האמריקאית, וממנו יצאו מאבקים היסטוריים רבים (הארלם הייתה, למשל, זירת הפעילות של מלקולם אקס – אשר שמו עדיין מעורר אי-נוחות בקרב לבנים רבים, ואף יש על שמו רחוב מרכזי בשכונה).
בבוקר שבת הלכתי לעשות סידורים ברחוב 125. להפתעתי, הוצב במקום מגדל תצפית של משטרת ניו יורק:

לא ברור לי מה הייתה ההצדקה להצבת המגדל המוזר הזה באמצע העיר, אבל אין ספק שהוא מחזק וממחיש את התחושה של האזור כ"גבול" (אגב, מעניין איזו מהומה הייתה קמה בתל אביב אם מגדל כזה היה מוצב בגן צ'ארלס קלור, בגבול עם יפו. זכורה לנו המחאה הנרחבת על הצבת המג"בניקים בפלורנטין).
מזווית שונה, רואים את המגדל על רקע הפרוייקט העצום של הדיור הציבורי שנמצא בקצה רחוב 125:

מי שבוחר לעשות כן, יכול כמובן לראות את המגדל הזה כמעין "מגדל שמירה" לסוג של כלא עירוני. אפשר כמובן שהמגדל הוצב מסיבות של מה בכך, וסביר מאד שיקופל בקרוב. עדיין, הוא מזכיר לנו היטב שאין באמת ערים מאוחדות.

קח רכבת, קח אווירון

בחודשים האחרונים אי אפשר להתחמק מהשיר של ג'יי זי ואלישיה קיז, Empire State of Mind:

השיר הזה – בין אם במילים שלו או באסתטיקה של הקליפ – הוא חלק מתהליך אינסופי של מיתוג העיר ניו יורק, של יצירת מיתוס עירוני שסובב סביב התפישה של העיר הזו כמקום שבו האפשרויות בלתי מוגבלות – הושט ידך וגע בם. האמת היא, שאחרי שנה וחצי בעיר, הגיע הזמן לומר זאת – ניו יורק ואני זה לא סיפור אהבה. אמנם, שמעתי מכמה אנשים שחיו כאן למשך זמן, שמדובר בעיר שנדרשת תקופה מסויימת כדי להבין אותה. מישהו אפילו אמר לי שלפני שגרים ארבע שנים בניו יורק לא יודעים עליה כלום. העניין הוא שחלק ניכר מאיכויותיה של עיר מסויימת נגזרות מהנגישות שלה. ובהקשר הזה, ניו יורק היא לא עיר נגישה. ניו יורק, באופן שמייצג אולי את ארצות הברית, היא מקום של עושר בלתי נתפס לצד עוני מחפיר; של מסעדות יוקרה לצד דיינרים של אוכל מטוגן מזעזע; של ברים עם dress code לצד sports bars מטונפים; של תרבות סופר-גבוהה לצד כמות עצומה של זבל. מאד חסר כאן הטווח האמצעי, שהוא בעיני עמוד השדרה של עיר טובה. כמובן, האמצע לא נעדר לחלוטין, אבל יחסית להיותו "אמצע" הוא מאד נדיר.
ניו יורק היא עיר ממוסדת, ממוסחרת, צפופה מאד. היא כל כך ממוסדת שאת הכל כבר עשו מיליון פעם, כך שגם השוליים עצמם הם לא באמת שוליים. היא עיר – שבעיקר במנהטן – מזמן ויתרה על נוכחותם של מי שאינם עשירים. אזורים רבים במנהטן, ובעיקר הסוהו, מייצגים את התוצר הסופי של תהליכי ג'נטריפיקציה פרועים, שבסופם אזורים שלמים שהיו אזורי פעילות של אמנים הפכו למתחמי רשתות יוקרה ולופטים של נובו-רישים מכל הסוגים.
מי שעוקב אחרי הבלוג יודע שאני לא כותב את הדברים האלה כדי לרמוז שניו יורק לא עיר טובה. להפך, היא עיר בעלת תכנון מצויין, שיש לו חלק בלתי מבוטל בהפיכתה לכה מרכזית בתרבות העולמית. מעבר לכך, בשנים האחרונות העירייה משחררת יותר ויותר אזורים מכלי הרכב הפרטיים, בתעוזה שלנו רק נותר לחלום עליה. אבל מאד קשה לי לקבל השראה מהעיר הזו, ובפרט בכל מה שקשור לכתיבה אורבנית.
יכול להיות שזה פשוט כי זה לא באמת הבית, ולכן מה שקורה כאן לא מעצבן מספיק. ימים יגידו.
 

חופן דולרים באמצע רחוב סואן?

לכאורה זה לא רעיון טוב. חופן דולרים באמצע רחוב מלא באנשים – פרצה קוראת לגנב, לא?
אז זהו, שלפעמים דברים הם קצת יותר מורכבים. השבוע יצא לי להסתובב ב-Union Square במנהטן. מדובר בכיכר מאד מרכזית בעיר, שבדרך כלל עמוסה בהולכי רגל שנמשכים אליה לאור הפעילות השוקקת ברחובות שמסביב. בסופי שבוע לא גשומים יש בכיכר דוכנים של אמנים ושוק איכרים מאד מצליח.
הפעם היה שם האמן הזה, שמצייר בחול צבעוני על הקרקע.

אל דאגה – בניו יורק כמו בניו יורק – זה לא נעשה ממניעים אלטרואיסטיים. כמובן שהיה שם גם תיק/שקית לאיסוף דולרים (בתמונה למטה, זו השקית הלבנה בפינה הימנית התחתונה):

מה שתפס את תשומת לבי בסיפור הזה הוא המרחק הרב יחסית בין הבחור לבין שקית הכסף שלו (שהייתה די מלאה) – משהו כמו 4 מטרים. הוא לא יכול היה לשים את השקית לידו, כי אם אנשים היו מתקרבים הם היו מעיפים את החול. איך הוא יכול להרשות לעצמו להתרכז בציור, מבלי להיות בכלל מוטרד משקית הכסף שמונחת שם, באמצע כיכר סואנת? התשובה היא שדווקא משום שהכיכר מלאה בהולכי רגל, הסיכוי שמישהו יגנוב את השקית קטן. זוהי דוגמה קלאסית לרגולציה חברתית על ידי הולכי רגל: נוכחות הולכי רגל מגבירה באופן טבעי את הביטחון הציבורי.
פרצה אכן קוראת לגנב, אבל אף גנב לא יתקרב לפרצה מוקפת עדים.

שיעמום זה לא צחוק

כבר דיברנו הרבה על החשיבות של בנייה ששומרת על חזיתות בקו הרחוב. חזיתות מסחריות בקו הרחוב מבטיחות נוכחות של הולכי רגל במדרכה, וכך מאפשרות יצירת רחוב עירוני חיוני. עם זאת, לא כל החזיתות יוצרות אותו אפקט. יצא לי בזמן האחרון לשים לב להשפעה של תכנון "משעמם" על מרחבים עירוניים. לכאורה זה נשמע כמו התפלצנות מתקטננת: מה הקשר בין "שיעמום" לבין מרחב עירוני? הרי רחוב עירוני צריך להיות בראש ובראשונה פונקציונאלי. פונקציאניליות ועירוב שימושים מעודדים נוכחות ברחוב. זה מה שחשוב, לא? אז זהו, שזה לא הכל. לא בכדי טבעה ג'יין ג'ייקובס את הצירוף "the great blight of dullness" כדי לתאר את הנבילה של מרקמים עירוניים משעממים.
נסו לרגע לחשוב על רחובות שנקין ואבן גבירול בתל אביב. שניהם רחובות אורבניים טובים; לשניהם חזיתות מסחריות בקו הרחוב, ועדיין, האווירה ביניהם שונה לחלוטין. אחת מהסיבות היא חוסר הגיוון שברחוב אבן גבירול – ובפרט הבנייה המונוטונית לכל אורכו. רחוב אבן גבירול פשוט משעמם. רחוב שנקין, מנגד, על כל תשתיותיו הרקובות ובתיו המתפוררים, הרבה יותר מגוון ומעניין. למאפיינים אלו יש השפעה עמוקה על האופי של הרחובות האלה ועל התפקיד שהם משחקים בעיר. 
נדגים באמצעות שני רחובות בניו יורק:

[רחוב קולומבוס Upper West Side במנהטן]
ומנגד:

[בניין בצ'לסי, מנהטן]
בשתי התמונות רואים חלקים מבלוקים עירוניים בעלי חזיתות מסחריות בקו הרחוב. לכאורה, שניהם אמורים ליצור מרחב אורבני איכותי. אבל בעוד שבתמונה הראשונה רואים רחוב שמשרה ואווירה מזמינה ומעניינת, בתמונה השנייה התחושה שונה לחלוטין. כשחושבים על זה, כל ההבדל בין הרחובות הוא בגיוון: בתמונה העליונה הבתים הצפופים יוצרים שונות ועניין; ובתמונה למטה, לעומת זאת, החזית המונוטונית משרה אווירה משעממת. לשיעמום הזה יש השלכה ישירה על השימוש שנעשה ברחוב, ובהתאם על האיכות העירונית של המרחב. המסקנה היא שחזית מסחרית בפני עצמה זה לא הכל (אפילו שזו התחלה לא רעה, בהתחשב באלטרנטיבות), וכי נדרש מעבר לכך כדי ליצור סביבה איכותית באמת.

My Block (או תירוץ להעלות תמונות של שלג)

הבלוק בו אני גר רחוק מלהיות מהזוהרים שניתן למצוא במנהטן. להיפך. הבלוק שברחוב 123 פינת אמסטרדם, ממוקם באזור שהיה פעם "ישוב קו עימות", שהפך עם השנים ל"אזור עדיפות לאומית" לסטודנטים – וכיום הוא נמצא עמוק בתוך "גושי ההתיישבות" של מתנחלי הג'נטריפיקציה שב"מרחב התפר" שבין האפר-ווסט סייד ובין הארלם.
יש הרבה מה לומר על המאבק שניתש, לאורך השנים, בין אוניברסיטת קולומביה ותושבי הארלם על השטחים שמסביב לאוניברסיטה. האוניברסיטה (פרטית, אגב), עשתה שימוש במנגנון הפקעת הקרקעות של המדינה לשם התרחבותה – שיטה שרק לפני שבועיים נקבע לגביה בבית המשפט שהיא פסולה.
אבל הפעם אכתוב על הבלוק שלי בדגש על שבחי הצפיפות העירונית ועירוב השימושים שבו – כמו שיש רק בניו יורק.

כמות העסקים והשירותים השונים שפועלים בבלוק מעידה על התכנון המשובח שלו, ובעיקר של הבניינים שבנויים בצורה שבה יש ניצול מקסימלי של השטח. בתמונה, מימין לשמאל, רואים מסעדה איטלקית, שני דיינרים, מסעדה וייטנמית/יפנית, תחנת אוטובוס, פיצוציה, סניף של ווסטרן יוניון, מרפאה, ובית קפה; עוד שמאלה, מחוץ לתמונה, יש מסעדה איטלקית נוספת וחנות כלי בית. מהצד השני של הכביש יש סניף בנק, בית מרקחת וסופרמרקט.
מבט מקרוב על הצפיפות של העסקים:

המשמעות העיקרית של תכנון מהסוג הזה היא שבירת התלות ברכב הפרטי. מי שגר בבלוק מסוג כזה נמצא במרחק הליכה של כמה בלוקים (ואף פחות) כמעט מכל שירות נדרש. מכיוון שהאוניברסיטה משולבת בתוך המרקם העירוני הזה, עשרות-אלפי הסטודנטים והעובדים שלה יכולים לגור בסמוך בלא צורך בשימוש ברכב יקר ומזהם.
לאור כישלון ועידת קופנהאגן, חשוב להזכיר שאחוז ניכר מהבעיה יכול להיפתר בעזרת תכנון עירוני שמייעד את הרחובות, בראש ובראשונה, לשימושם של הולכי הרגל. אם נשכיל לתכנן עוד בלוקים כאלה – ופחות כאלה, נהיה בהחלט בכיוון הנכון.

רפורמה בשקל

אנחנו הישראלים אוהבים להתגאות ביכולת האלתור שלנו, בגישת ה"זה מה יש ועם זה ננצח." את הגישה הזו אנחנו בדרך כלל משווים למרובעות, הסרבול והכבדות של האירופאים והאמריקאיים.
אם נסתכל על כל מה שקשור לתכנון תחבורה ותחבורה ציבורית, העניין – באופן מפתיע – נראה הפוך לחלוטין. פתאום הישראלי, שכביכול תמיד מחפש את הדרך הפשוטה, מחליט פעם אחר פעם לבחור את הדרך הקשה והמסובכת. דיו אינסופי נשפך כבר על התסבוכת הבירוקרטית האינסופית של הרכבת הקלה בתל אביב; וגם על רפורמת האוטובוסים שקבורה עמוק במלחמות בין האינטרסים השונים נאמר מספיק. בין חילופי ההאשמות האינסופיים (וראו, לאחרונה, את הפוסט הזה בבלוג של רון חולדאי), ניצבת האמת המרה: המצב של התחבורה הציבורית בארץ, ובתל אביב בפרט, הוא לא רק קשה, אלא שהוא גם מביש בכל קנה מידה. הדברים אמורים לא רק לגבי הבעיות המורכבות של הרפורמות השונות והתשתיות הנדרשות, אלא גם לגבי הדברים הבסיסיים והפשוטים ביותר לתיקון: פרסום מפות ברורות של הקווים על תחנות האוטובוס; תשלום עבור כרטיסים מראש; הכרה בהחלפת קווים כנסיעה אחת ועוד.
בניגוד לתדמית הרווחת של הרשויות האמריקאיות, נראה שבשנים האחרונות עיריית ניו-יורק החליטה שהדרך הטובה ביותר לפעול היא בפשטות. כך, למשל, היא נהגה באופן בו סגרה את טיימס סקוור לכלי רכב. וכך היא נוהגת גם בעניין שיפור שירות האוטובוסים בעיר. הנה רעיון שאגד ודן יכולים לאמץ בקלות וללא השקעה – ואם זה עומד בתקני הבטיחות האמריקאיים, גם בארץ תימצא הדרך. השירות המדובר נקרא Request-a-Stop, ומשמעותו היא שבשעות הלילה, אוטובוסים עוצרים היכן שהם מתבקשים על ידי הנוסעים, גם אם אין תחנת אוטובוס (קצת כמו מוניות שירות).
שיפור פשוט ומצויין. עכשיו רק נותר שמישהו בארץ יסביר למה אין לו סמכויות ליישם שירות כזה גם אצלנו.

להוריד את הכיכר/על הפרדת מפלסים

התנועה להורדת כיכר דיזנגוף למפלס הרחוב עוברת להילוך גבוה. זוהי אחת מהמחאות האורבניות המוצדקות והחשובות כיום. בניגוד לטענות שנשמעות מדי פעם כאילו מדובר במאבק "בועתי" מתפנק, הרי שהצלחת המאבק עשויה להביא לשינוי דרמטי במרחב, שיקרין על כל מרכז תל אביב וישפיע ישירות על איכות החיים של רבים מהתושבים. כשהולכים מצפון לדרום על רחוב דיזנגוף, אי אפשר שלא לשים לב להידרדרות ההדרגתית באיכות הרחוב ככל שמתקרבים לכיכר:

החורבן העירוני הזה – במקום המרכזי בעיר – משפיע על איכות המרחב הציבורי, ולא פחות מכך – על הרווחה הכלכלית של העסקים באזור. החורבן הזה הוא תולדה ישירה של בעיות רבות, שמקור כולן באפקטים שנוצרים עקב הפרדת המפלסים שהכיכר, בצורתה הנוכחית, יוצרת. הפרדת מפלסים, בכל מקום שבו היא נעשית, יוצרת את אותן בעיות. רק במקרים נדירים אפשר לתקן אותן.

 בתמונה למעלה רואים דוגמה קיצונית נוספת להפרדת מפלסים, והיא מסילת הסאבוויי שבוקעת מהקרקע בשדרות ברודוויי שבמנהטן, סמוך לרחוב 125. המסילה יוצאת שם מהקרקע כדי ליצור גשר ענק מעל הרחוב. כמה מהבעיות שנוצרות כאן זהות לאלו שנוצרות באזור כיכר דיזנגוף, כמו גם בכל מקום בו נעשית הפרדת מפלסים.
1. הפרדת המפלסים מחסלת תנועת הולכי רגל, או, במקרה הטוב, מפצלת אותה. כך או כך היא מורידה את צפיפות הולכי הרגל ברחוב, שהיא תנאי ליצירת סביבה עירונית טובה. הרחקת הולכי הרגל יכולה להיות ישירה (כאשר אין מעבר עקב ההפרדה, או שהמעבר הופך להיות קשה – כמו בכיכר דיזנגוף) או עקיפה (כשיש מעבר, אבל האזור הופך ללא נעים).
2. הפרדת מפלסים יוצרת מבנים קשים לתחזוק. הריקבון של כיכר דיזנגוף מאפיין מקומות רבים אחרים שבהם יש הפרדת מפלסים (למשל, כיכר אתרים). המבנים שנוצרים עקב ההפרדה מסובכים לתחזוק, ולכן מידרדרים במהרה. כתוצאה מכך, אנשים מתרחקים מהמקום.

[בתמונה רואים את הריקבון שניכר בתשתיות, שנדרשים משאבים רבים מאד כדי לתחזק] 
3. הפרדת המפלסים יוצרת אזור ספר עירוני. בשל הרחקת הולכי הרגל מהאזור המופרד, מתרחקים הולכי הרגל, במעין תגובת שרשרת, גם מהאזורים הסמוכים לאזור זה. כתוצאה מכך, גם הרחובות הסמוכים להפרדת השימושים סובלים ממנה (וכך ניתן להסביר למה במקרה של דיזנגוף, לא רק העסקים שתחת הכיכר סובלים, אלא שכל האזור הסמוך נמצא במצב ירוד). כך, מתפתחות תופעות מוזרות ברחובות הסמוכים, כגון הסניף הזה של מקדונלד'ס, שנמצא על הרחוב לא רחוק מהגשר.

במקרים נדירים, ניתן לשפר את המצב באמצעות פתרונות יצירתיים, כמו כאן:

[יצירת מרחב מסחרי באמצעות שימוש במפלס המופרד באזור ה-Highline במנהטן]
לדעתי פתרונות כאלה לא יכולים להיות מיושמים במבנה מורכב כמו כיכר דיזנגוף. הניסיונות של העירייה לאורך השנים להחיות את המקום באמצעות השוק השבועי שנערך מתחתיו כשלו לחלוטין. לכן, כדי להחיות את כל האזור, אין מנוס מלבטל את הפרדת המפלסים – ולהוריד את הכיכר חזרה למפלס הרחוב.

החזית העממית

סניף של רשת בתי מרקחת, דלת כניסה ומסעדה/פאב.

לא, זו לא החזית של בית סוקולוב. זו החזית של המגדל המפורסם בעולם, ואחד היוקרתיים שבהם – ה-Empire State. המגדל הזה היה הגבוה בעולם במשך כמעט חצי מאה, ועדיין, המתכננים שלו – למרות שסביר להניח שהבינו היטב עד כמה הפרוייקט מגלומני – לא העזו לחסל את הרחוב שתחתיו. כבר פעמים מספר נכתב פה על כך שמגדלים שנבנים במרקם עירוני צריכים להימדד בראש ובראשונה לפי הקשר שלהם לרחוב. כן נכתב שבארץ יש אופנה מפוקפקת של תכנון מגדלים ללא חזית לרחוב ועם רחבות לובי ענקיות, כסממן של "יוקרה". האמפייר סטייט מוכיח שבשביל יוקרה לא צריך להפגין ניתוק בוטה מהרחוב.

אלמנט חיובי נוסף בבנין הזה היא העובדה שהוא בנוי מגמה אחת מאחורי הרחוב, וכך נוצרת הפרדה מסויימת בין המבנה המאיים משהו ובין המדרכה. זה מונע תחושה של סחרור שמקבלים לפעמים כשהולכים מתחת לגורדי שחקים עצומים כאלה, ומפחית במידה את הצל שהם מטילים על המדרכה.
ניתן לסכם שיוקרה לא מחייבת את ההחרבה של הרחוב. אני עוד מחכה לראות את התוכניות של מגדל ברגרוין ברוטשילד-אלנבי. מה שבטוח הוא שמה שטוב לדיירים של האמפייר סטייט, יוקרתי מספיק למי שעובר לגור מטר משוק לוינסקי.