שיעמום זה לא צחוק

כבר דיברנו הרבה על החשיבות של בנייה ששומרת על חזיתות בקו הרחוב. חזיתות מסחריות בקו הרחוב מבטיחות נוכחות של הולכי רגל במדרכה, וכך מאפשרות יצירת רחוב עירוני חיוני. עם זאת, לא כל החזיתות יוצרות אותו אפקט. יצא לי בזמן האחרון לשים לב להשפעה של תכנון "משעמם" על מרחבים עירוניים. לכאורה זה נשמע כמו התפלצנות מתקטננת: מה הקשר בין "שיעמום" לבין מרחב עירוני? הרי רחוב עירוני צריך להיות בראש ובראשונה פונקציונאלי. פונקציאניליות ועירוב שימושים מעודדים נוכחות ברחוב. זה מה שחשוב, לא? אז זהו, שזה לא הכל. לא בכדי טבעה ג'יין ג'ייקובס את הצירוף "the great blight of dullness" כדי לתאר את הנבילה של מרקמים עירוניים משעממים.
נסו לרגע לחשוב על רחובות שנקין ואבן גבירול בתל אביב. שניהם רחובות אורבניים טובים; לשניהם חזיתות מסחריות בקו הרחוב, ועדיין, האווירה ביניהם שונה לחלוטין. אחת מהסיבות היא חוסר הגיוון שברחוב אבן גבירול – ובפרט הבנייה המונוטונית לכל אורכו. רחוב אבן גבירול פשוט משעמם. רחוב שנקין, מנגד, על כל תשתיותיו הרקובות ובתיו המתפוררים, הרבה יותר מגוון ומעניין. למאפיינים אלו יש השפעה עמוקה על האופי של הרחובות האלה ועל התפקיד שהם משחקים בעיר. 
נדגים באמצעות שני רחובות בניו יורק:

[רחוב קולומבוס Upper West Side במנהטן]
ומנגד:

[בניין בצ'לסי, מנהטן]
בשתי התמונות רואים חלקים מבלוקים עירוניים בעלי חזיתות מסחריות בקו הרחוב. לכאורה, שניהם אמורים ליצור מרחב אורבני איכותי. אבל בעוד שבתמונה הראשונה רואים רחוב שמשרה ואווירה מזמינה ומעניינת, בתמונה השנייה התחושה שונה לחלוטין. כשחושבים על זה, כל ההבדל בין הרחובות הוא בגיוון: בתמונה העליונה הבתים הצפופים יוצרים שונות ועניין; ובתמונה למטה, לעומת זאת, החזית המונוטונית משרה אווירה משעממת. לשיעמום הזה יש השלכה ישירה על השימוש שנעשה ברחוב, ובהתאם על האיכות העירונית של המרחב. המסקנה היא שחזית מסחרית בפני עצמה זה לא הכל (אפילו שזו התחלה לא רעה, בהתחשב באלטרנטיבות), וכי נדרש מעבר לכך כדי ליצור סביבה איכותית באמת.

פספוס לאומי

לפני כמה שנים עבדתי במוסד של המדינה שיושב בקריית הלאום בירושלים. יחד אתי עבדו כ-25 איש, רובם ככולם צעירים בשנות העשרים המאוחרות של חייהם. כל יום, כשהגיעה העת לארוחת צהריים, הייתה התלבטות: האם להזמין אוכל, או אולי לכתת את רגלינו לקפיטריות של משרד התמ"ת או משרד החוץ הסמוכים. לא הייתה כל אופציה אחרת במרחק הליכה. כל ערב, אחרי העבודה, היינו רובנו מתכנסים לחבורות לפי ה"קרפול" (car-pool) שלנו: היה קרפול דרום (תל אביב), קרפול מרכז (תל אביב) וקרפול צפון (… תל אביב). כך היינו מצטופפים במכוניות ויורדים לתל אביב, רק כדי לעלות שוב למחרת.
אומרים שירושלים היא בירתנו הנצחית. למעט מספר מוסדות ציבור שיושבים בעיר, נראה שהמונח "בירה" משמש את ירושלים בעיקר כעניין הסברתי. מבחינה מהותית, לא נעשה הרבה כדי לתכנן את ירושלים כמקום שביכולתו להוביל את החיים בישראל – באף תחום. התופעה שתיארתי לגבי קריית הלאום רק מייצגת את קוצר הראות הקשה ממנו סבל התכנון האורבני בירושלים בעשורים האחרונים (ראש העיר הנוכחי עדיין נהנה מימי חסד מבחינתי).

[קריית הלאום. המבנה הימני התחתון הוא בית המשפט העליון; משמאלו משרדי החוץ והתמ"ת; "מעליו" נמצא "חניון הלאום", שלאחריו (האזור שבצבע חום) מתחם משרד החוץ הישן]
קריית הלאום הייתה מקום עם פוטנציאל אורבני מצויין. עם קצת מחשבה, היה אפשר להפוך את המקום להמשך טבעי של מרכז העיר. היה ניתן לשלב את מבני הממשלה – בהם עובדים אלפי אנשים – עם מבני מגורים ומסחר, שהיו הופכים ביחד לאזור עירוני תוסס המתאפיין בעירוב שימושים בריא.
במקום זאת יצרו אזור בעל הפרדת שימושים קיצונית. סללו כבישים מהירים תחת מדרכות להולכי רגל; במקום מבני מסחר – אפילו סניף של ארקפה אין שם – בנו חניון מפלצתי המתהדר בשם הכה יאה "חניון הלאום"; במקום לתכנן שכונת מגורים שתשכן את אלפי עובדי המדינה, שבורחים כל ערב למודיעין או לתל אביב, נבנית במתחם משרד החוץ הישן שכונת רפאים – המשווקת לתושבי חוץ תחת השם הגרוטסקי The Supreme.
מעבר לתכנון האורבני הגרוע שלה, תופעת קריית הלאום מייצגת נסיגה בערכי הציבוריות והממשל בישראל. הכנסת הראשונה הייתה ממוקמת באמצע רחוב עירוני. בית ראש הממשלה ובית הנשיא, שתוכננו לפני עשורים, מצויים בלב שכונות מגורים. האופנה של תכנון מבני ציבור מבודדים ומפלצתיים (כגון בית ראש הממשלה החדש שאמור היה גם להיבנות באותו מקום) נראית ככזו המתפתחת ביחס הפוך לרמתם של אנשי הציבור שמאכלסים אותם.
יכול להיות שעדיין לא מאוחר וניתן, באמצעות תכנון יצירתי, להציל את הרקמה העירונית בקריית הלאום. האם ניר ברקת הוא ראש עירייה בעל חזון מספק כדי להוציא דבר כזה לפועל?

יש וויירלס?

בחודשים האחרונים יש מגמה מצערת בניו יורק, להצר את רגליהם (או את מסכיהם?) של אנשי הלפטופים שיושבים בבתי הקפה. בחלק מהמקומות הוטלו הגבלות על זמן השימוש המותר בלפטופים (למשל, איסור שימוש בשעות העומס); בחלק מהמקומות כיסו את שקעי החשמל; במקומות אחרים ניתקו את חיבור הוויירלס; ובאחרים פשוט מתייחסים בקרירות מופגנת. יש להודות שניו יורק מלכתחילה לא כל כך ידידותית לאנשי הלפטופים. וויירלס חינם – בבתי קפה כמו גם במרחבים ציבוריים כגון שדות תעופה – היא תופעה יחסית נדירה כאן. קטונתי מלהבין את שיקוליהם העסקיים של בעלי בתי קפה. לדעתי העניין טמון בגישה האמריקאית שמודדת בעיקר מספר לקוחות לשעה, ופחות מתעניינת ביצירת קהל קבוע, שאמנם משלם פחות כל פעם, אבל נאמנותו משתלמת לאורך זמן.

[אותם כבר מזמן היו מעיפים]
בתל אביב נראה שהמגמה שונה לחלוטין. בתי קפה ללא חיבור וויירלס חינם נחשבים לבתי קפה "נכים". בהתאם, אלו הופכים נדירים יותר ויותר. אכן, בעלי בתי הקפה בתל אביב השכילו להבין את מה שבניו יורק מתקשים לעכל: מהפיכת הוויירלס יצרה מצב שבו אנשים שמהווים פלח משמעותי באוכלוסייה העירונית – אשר נמנים בו סטודנטים, אקדמאיים, בעלי מקצועות חופשיים ושאר עצמאיים, יכולים לעבוד כמעט מכל מקום, ללא צורך ב"משרד" או ב"ספרייה" לניהול ענייניהם השותפים. הלוקסוס שבעבר התאפשר רק לסופרים והוגי דיעות בוהמיינים נגיש כיום לכל מי שיש בידו מחשב נייד. מבחינת בתי הקפה, יש כאן פוטנציאל עצום: אם הם מחליטים לספק שירותי וויירלס, הם עשויים לעודד פעילות עסקית ערה בשעות בהם בתי קפה – באופן מסורתי וכמקומות "פנאי" בלבד – פעילים פחות. בית קפה שרואה בעין יפה שימוש בלפטופ, יכול למשוך לקוחות בשעות הבוקר ואחר הצהריים המוקדמות, בהן בדרך כלל אנשים "עובדים" אינם מצויים בבתי קפה.
לא חסרות דוגמאות לבתי קפה כאלה בתל אביב. הדיזי ליד כיכר דיזנגוף הלך צעד קדימה ומציע גם לפטופים להשכרה; ב-לאביט בנחלת בנימין וב-Streets בקינג ג'ורג' ישנה קומה שנייה, שקטה יחסית, שנבנתה באופן שיוצר סביבה נוחה במיוחד לעבודה, שמנוצלת היטב על ידי קהל קבוע.  

[ה-Streets, ידידותי ללפטופ]
מבחינה אורבנית, בתי קפה ידידותיים ללפטופים יוצרים מקומות עירוניים טובים יותר מכאלו שאינם. אם איכותו של מקום אורבני נמדדת, בין היתר, לאור גיוון השימושים שבו – גיוון שמושך הולכי רגל לאורך היום – אז בהגדרה בית קפה שמאפשר עבודה הוא מקום איכותי יותר. למעשה, ניתן להגדיר בתי קפה מסוג זה כמקומות, אשר בפני עצמם, יוצרים עירוב שימושים של מסחר, פנאי ותעסוקה. כן ירבו. אשמח לשמוע על עוד בתי קפה ידידותיים לפועל.