הזמנה לפאנל/סימן חיים

מזמן כבר לא עלה כאן פוסט. בעל הבלוג מתנצל – קומבינציה של קיץ, לחץ עבודה ושלל הפעילויות שנעשות בשטח בחודש האחרון גבו את מחירם. בינתיים, כהוכחה לכך שאני בחיים (היו כמה תהיות במייל בעניין), אני מזמין את כולם לפאנל פתוח שייערך ביום ב' הקרוב, בשעה 19:00, בנושא עירוניות, "הזכות לעיר" וצדק סביבתי. בגדול, נעוסק בקשר התיאורטי שבין אורבניזם וצדק סביבתי, ובקשר המתבקש שבין המחאה לבין (חוסר) העירוניות בישראל. יהיה מעניין. הפאנל ייערך במתחם של מגמה ירוקה במאהל פינת רוטשילד-שנקין.
לאירוע בפייסבוק לחצו כאן.

לכו לאשקלון אתם בעצמכם

מחאת הדיור הולכת ותופסת תאוצה, וכצפוי, גוברת ההתלהמות מכיוון פוליטיקאים, טוקבקיסטים, ושאר מומחים לעת מצוא שלא מבינים דבר וחצי דבר, הקוראים למפגינים "לעבור לפריפריה", "לעבור לנגב והגליל" ועוד טיעונים מהסוג הזה, מן הגורן ומן היקב. לעתים קרובות הם מלווים באמירות מתנשאות ("מחאה של נהנתים שרוצים לגור ליד ברים ומועדונים"), בהבאת דוגמאות מוזרות מהעולם ("גם במנהטן יקר"), והמכנה המשותף לכולן – אין לכם זכות לגור במרכז, אז עופו מפה, אם אתם לא עשירים מספיק. להלן אקרא לטיעונים האלה כולם – "טיעוני לכו לאשקלון" (אין לי דבר נגד אשקלון, פשוט מדובר בעוד "עיר" ישראלית אנטי-אורבנית). למותר לציין, מי שמעלה טיעוני לכו לאשקלון למיניהם לוקה באי הבנה בסיסית של בעית הדיור בישראל.
כפי שהיטיב לכתוב לרמן, הסיבה שמחירי הדיור במרכזי הערים החיוניות בישראל (תל אביב, ובמידה מסויימת גם ירושלים) עלו בצורה כה קיצונית בחמש השנים האחרונות מאד פשוטה, כמעט מובנת מאליה: כולם רוצים לגור בסביבה עירונית, ובאופן מוזר – בכלכלה קוראים לזה "כשל שוק" – אין בנייה עירונית חדשה בישראל. תקני חניה, תקני שטחים פתוחים ושאר מרעין בישין מונעים מרשויות התכנון, גם אם ירצו, לתכנן מרחבים עירוניים נוספים שמאופיינים באותם נתונים של מרכז תל אביב: עירוב שימושים, בלוקים קצרים, וצפיפות גבוהה (יחסית).
אכן, הדרך הטובה ביותר להוריד את מחירי הדירות ב"רוטשילד" היא לבנות עוד "רוטשילד" בערים אחרות בארץ. במקום עוד קניונים, פרברים ומגדלי מגורים ללא רחובות, יש לבנות שדרות, רחובות מסחריים מעורבים, ואזורים מוטי תחבורה ציבורית. 1001 סופרטנקרים מבית היוצר של הקשקשן הלאומי לא יביאו לירידת מחירים בתל אביב, משום שהם לא יתנו פיתרון אורבני, שהוא-הוא שורש הביקוש שמתבטא בעליית המחירים המטורפת.
עד שזה יקרה, כל קריאה למפגיני מרכזי הערים (ובעיקר בתל אביב) "ללכת לפריפריה" היא קריאה עקרה, פופוליסטית וריקנית. מעבר לעובדה שדחיקת המעמד הבינוני לפריפריה רק תגרום להדרה נוספת של תושבי הפריפריה כיום, ותגרום לעליית מחירים קיצונית יותר גם שם, היא גם אינה בת קיימא בפעני עצמה. כיום, לצערנו, אין בערי הפריפריה תשתית עירונית שביכולתה לתמוך – באופן סביביתי כמו גם תרבותי – בסגנון החיים העירוני.
שימו לב שאנשי ה"לכו לאשקלון" בדרך כלל לא באים מהפריפריה בעצמם. האחרונים, לדאבונם, מכירים את הבעיות התכנוניות שם על בשרם. כפי שאמר היום ח"כ רוברט טיבייב (קדימה):
"מה אני יכול להגיד לצעירים ברוטשילד? לגור בפריפריה? זה שקר מוחלט. אני גר באופקים – אין תחבורה ציבורית, אין חינוך, אין אפילו ראש עיר… מה אני אגיד להם? שביבי עושה רפורמה?"
אמנם במנהטן יקר, אבל למי שאין יכולת לגור שם יש אפשרות לעבור לבוסטון, אוסטין, פורטלנד, סן פרנסיסקו ועוד ערים מוצלחות יותר ופחות, שמאפשרות תעסוקה סבירה. מי שאין לו כסף לגור בגוש דן, מנגד, דינו נחרץ להתגורר במודיעין, באשקלון או באר שבע. יחי ההבדל.

מחר בערב – עולים עם אוהלים לכיכר הבימה

סוף סוף נמצא שימוש ראוי לפיל הלבן הזה. מחר, החל מ-19:30, עוברים לגור באוהלים בכיכר הבימה במחאה על השוק הדיור החזירי בתל אביב ובכלל. מחירי הדיור המשתוללים פוגעים בזכויות אדם, מדירים אוכלוסיות שלמות, וכמובן מחריבים את המרקם האורבני.

נתראה שם.
לעמוד הארוע בפייסבוק לחצו כאן.

תחנה אחרונה סבידור

לעתים נדמה שמסוף ארלוזורוב (או בשמו הרשמי – מסוף 2000) תוכנן כתחנת אוטובוסים בעלת תכונות מיסטיות: מצופה מהנוסעים להשתגר ממקום הימצאם ישירות לתוך האוטובוסים. אחרת, אין דרך להסביר את העובדה שהמקום מתוכנן ללא כניסות מסודרות, נגישות ונוחות להולכי רגל. כך, למשל, מי שיוצא מתחנת הרכבת הסמוכה, ורוצה לתפוס אוטובוס למרכז העיר, נתקל ב"שער" הבא:

[אין כניסה]
למעשה, הולך הרגל אמור להכנס למתחם התחנה דרך אותו שער ממנו נכנסים האוטובוסים.
בהנחה שהנוסע הצליח לשרוד את הכניסה, המצב בתוך המסוף לא משתפר. אין מעבר מוסדר להולכי רגל גם בפנים המסוף, ולכן עליהם להיאבק עם האוטובוסים שנכנסים ויוצאים מהחניה:

[ג'ונגל עירוני]
המצב לא יותר טוב לגבי מי שמגיע מהצד המזרחי של התחנה, אחרי שנאלץ לחצות את האוטוסטרדה של נמיר. גם שם מחכות תופעות משונות:

[העיקר שלמכונת המשקאות יש מקום]
זאת מבלי להזכיר את ריח השתן, קשיי ההתמצאות, ואווירת האסון ההומניטרי הכללית במקום:

רכבת צפון/סבידור/ארלוזורוב/מסוף 2000 היא רק דוגמה אחת למסע הארוך, ארוך מאד, שעל תשתית התחבורה הציבורית בישראל לעבור לפני שתהפוך לאלטרנטיבה אמיתית לרכב הפרטי. ההנגשה של התחנה, כך שתהיה ראויה לשימוש אדם, תהיה צעד ישוב בכיוון.

ללא מילים

זלזול, חוסר יכולת או חפיפניקיות ישראלית טיפוסית

זו הדרך היחידה להסביר את המחזות הבאים:


ככה נראות תחנות האוטובוס של הרפורמה. קווים חדשים, אבל כמובן שאין כל מידע בתחנות לאן הם נוסעים. בצילום הראשון עוד הספיקו להכניס מפה של קו אחד מבין אלו שעוברים בתחנה, עד שהתעייפו והחליטו לוותר על האחרים. ה"דיילים" שיושבים בחוסר חשק מופגן בתחנות, שיכולתם לעזור מוגבלת מאד, בוודאי יעלמו עוד זמן לא רב, כך שאין תחליף למידע ברור בתחנות (וזאת מבלי להזכיר כמובן מידע אמין באינטרנט). מתכנני הרפורמה, מבצעיה, חברות האוטובוסים, מתחזקי התחנות והרשויות המקומיות בוודאי יטילו את האחריות לגבי העניין הזה אחד על השני. ולנו נותר רק להתפעם מחוסר היכולת והזלזול של הרשויות כולן, ביחד ולחוד.

מישהו שינה את הקו שלי

שלושה ימים לפני תחילת הפעימה השנייה של הרפורמה בתחבורה ציבורית בגוש דן, ומיום ליום גודל הפארסה הולך ומתבהר. כרגיל, המדד הכי טוב למידת הבלגן הצפוי, וחוסר השיפור בשירות שיינתן ל"משתמש הקצה", הוא "מדד כיסוי התחת" של הפוליטיקאים. לא סתם נזכר רון חולדאי, לפתע, כמה ימים לפני הרפורמה, להסתייג ממנה. הייתי מציע למבקר המדינה להתחיל להיערך, כבר עכשיו, לבדיקת הרפורמה הזו על כל היבטיה.
לא אכנס עכשיו למהות הרפורמה בהיבט של שינויי הקווים והתדירויות. סקירה מקיפה של הרפורמה והטענות לגביה ניתן למצוא כאן. אסתפק רק בהצבעה על האבסורד התקשורתי וההסברתי שמתרחש לנגד עינינו המשתאות. עשרות מיליוני שקלים תוקצבו להסברת הרפורמה לציבור. כולנו צריכים לשאול, אם כן, איך לעזאזל התחיל מאמץ ההסברה רק השבוע. איך, למען השם, עלה אתר אינטרנט צולע ומיושן, שלא כולל מנוע חיפוש יעיל ולא כולל מידע בערבית ואנגלית. ולבסוף, איך ייתכן ש(כרגיל) מקור המידע המהימן, הברור והמקיף ביותר הוא התארגנות של כמה אזרחים מודאגים בבלוג של תחבורה בדרך שלנו?
וכשכבר התחילה ההסברה, נראה שההלם והאלם פקדו גם את הקופירייטרים של משרד הפרסום שמנהל את הקמפיין:

אחרת, לא ברור מדוע בחרו את הסיסמה הנגטיבית מישהו שינה את הקו שלי, שמעידה יותר מהכל על הבלבול של הציבור, כמו גם של מקבלי ההחלטות. אכן, דב נבון הוא טייפקאסט תמידי של אזרח חסר אונים, ולפחות בהקשר הזה המפרסמים פגעו בול. הקמפיין הנרחב הזה, שמרוח כמעט על כל תחנות האוטובוס, לא כולל שום מידע מהותי בפני עצמו, למעט הפניה של הציבור לאתר האינטרנט (הבעייתי) ולמוקדי השירות. הרי לכם הצעה לשיפור: מדוע שבמקום הבזבוז המשווע הזה, ה"קמפיין" היה מתבצע באמצעות – היכונו לרעיון מהפכני – הדבקת מפות של הקווים החדשים על התחנות הרלוונטיות? כן, אני יודע שזה רעיון אוטופי ממש. דמיינו לעצמכם ששבועיים לפני הרפורמה, בכל תחנה היו מדביקים את המפות של הקווים שמתוכננים לעבור בה. איזה עולם נפלא זה היה. אם מתעקשים, אפשר היה גם להוסיף תמונה של דב נבון ורמי הויברגר, כשהאחרון מטיח בו "רצית מפה, הנה מפה יא זבל". כולנו היינו מזדהים עם המסר.

רון ביריון

מועצת העיר נפרדה השבוע מנח עפרון, חבר המועצה מטעם עיר לכולנו. אין ספק כי נח היה אחד מחברי המועצה המשפיעים יותר, אשר תרמו רבות לחלחול העקרונות האורבניסטיים גם לתודעתם של פקידי העירייה הבכירים. נח יוחלף בשרון מלכי, אשר לבטח תביא רוח פעלתנית ואקטיביסטית למועצה – יהיה מעניין.
עם זאת, מהוידאו למטה, שבו מתועד נאום הפרידה של עפרון מהמועצה, אפשר ללמוד הרבה מאד דווקא על רון חולדאי – על אישיותו המלבבת, על חוש ההומור (?) המוזר שלו, וחמור מכך, על חוסר הכבוד המופגן מצדו כלפי המוסדות הדמוקרטיים בעיר. שימו לב מה קורה בין השניות 45-55.

נח עפרון נפרד ממועצת העיריה אחרי שנתיים וחצי של פעילות from Eyal Eithcowich on Vimeo.

נח מדבר על הזלזול הבוטה והמעליב של ראש העירייה בהליכים הדמוקרטיים ובנבחרי הציבור, ברמה העקרונית כמו גם בזו האישית. ובמקום לנצל את ההזדמנות, בנאום הפרידה של חבר מועצה מוכשר, להפגין קולגיאליות מינימלית, מוכיח חולדאי – אחת לאחת – את טענותיו של עפרון.
הבא ננתח את התנהגותו של חולדאי. ראשית, הכניסה המאוחרת. ניחא, אולי היה לו משהו חשוב לעשות. שנית, ההתייצבות הכוחנית מול פניו של עפרון, תוך הבעת זלזול מצ'ואיסטי אינסופי, מהול בפוזה של איום פיזי, מהסוג שזכור לי רק מימי הטירונות, כשסמל המחלקה היה בוחן מקרוב את הגילוח של הטירונים במסדר הבוקר. אני מניח שחולדאי חושב שזה מצחיק. אני חושב שזה ביזיון. את הוידאו הזה צריך להריץ שוב ושוב בלימודי האזרחות, כדוגמה לחוסר כבוד – לא רק של אדם לחברו – אלא של הרשות המבצעת כלפי הרשות המחוקקת. חולדאי, כראש הרשות המבצעת העירונית, אינו יכול להתייחס לנבחרי הציבור העירוניים כאילו הם צוערים בשלב א' בקורס טיס תחת פיקודו. הוא חייב להבין שהוא כפוף אליהם, ולא ההיפך. זה לא רק עניין סמנטי. חברי מועצת העיר הם נציגי תושבי העיר. הפוזות של חולדאי משקפות בדיוק את גישתו המתנשאת לא רק כלפי נבחרי הציבור, אלא גם כלפי שולחיהם, ואת חוסר הבנתו את מקומו בסדר הדמוקרטי.

למכורי הרכב הפרטי

יש תרופה.

(תודה לאדוה)

עוד מרחב מבוזבז

הקרקע בתל-אביב יקרה. מאד. לכן, מפתיע כל פעם לראות כיצד הרשויות מוכנות להקצות לכלי הרכב עוד ועוד שטח, על חשבון מרחבים שעשויים לשמש את כל הציבור. דוגמה מובהקת לתהליך הזה הוא רחוב הר-סיני, הידוע יותר בכינויו מגרש-החנייה-שמאחורי-בית-הכנסת-הגדול. נראה שהרחבה הזו, שתוכננה בשנות ה-30 ככיכר בסגנון איטלקי, נשכחה מהתודעה העירונית, ואילולא הייתה מוחזקת בחיים על ידי השישקו, והפלייס-טו-בי הנוכחי, התדר, הרי שהמקום היה כמעט ריק לגמרי. הסיבה העיקרית לכך היא העובדה המצערת שהרחבה היפהפיה הזו משמשת בעיקר כלי רכב. ככה זה נראה היום:

כמה שמסתכלים על הרחבה, הולך ומתבהר גודל הפספוס. מדובר במרחב שנמצא באמצע האזור הקלאסי של תל-אביב. הרחבה מוקפת בקשתות, ויש מסביבה חזית מסחרית שיכולה להבטיח את חיוניות המקום. אפילו האספלט של הכביש כבר מעוצב כמדרחוב, כך שלא צריך הרבה כדי להפוך את המקום לאטרקטיבי ביותר. כל מה שצריך הוא לסלק משם את המכוניות, ולשדרג במעט את התשתיות שמסביב, והמקום ייהפך למרחב ציבורי לתפארת. אין שום הצדקה לחניון ברחוב הר-סיני, ובפרט לאור העובדה שאם יש משהו שלא חסר ברחוב אלנבי הסמוך, זה תחבורה ציבורית. כמעט כל קו אוטובוס בעיר עובר במקום או בסמוך לו. אם העירייה אכן מעוניינת לצמצם את השימוש ברכב הפרטי ולהחיות את המרחב הציבורי, רחבת בית הכנסת הגדול היא מקום מצויין להביא את זה לידי ביטוי.