אלנבי של מטה

כבר מזה זמן אני חושב שמי שיצליח לפצח את חידת נחשלותו של רחוב אלנבי יהיה זכאי לפרס מיוחד. מדובר ברחוב בעל פוטנציאל אורבני רב, שיש בו ארכיטקטורה מעניינת ומדרכות רחבות.
[בתמונה – עזובה אופיינית באלנבי.]
כמובן, עולה השאלה, איך יכול להיות שחלקו הצפון-מערבי של אלנבי נראה כל כך גרוע, למרות שהוא כל כך קרוב לים? התשובה – באופן כללי – היא כי חלק זה של אלנבי עלוב במיוחד דווקא בשל קרבתו לים; או יותר נכון – בשל קרבתו/ניתוקו מהים.
חלקו הדרומי של אלנבי שווה דיון גם כן – לעת עתה נסתפק בהנחה שהוא במצב לא טוב עקב גלי ההדף ששולחת התחנה המרכזית החדשה לכל עבר, אבל זה עניין לפוסט נפרד.
כאמור, לדעתי, חלקו הצפוני של אלנבי כושל דווקא בשל קרבתו המנותקת מהים. קרבתו לים הופכת את המקום לאזור גבול פנים-עירוני (כדברי ג'ייקובס): היינו, אזור עירוני הגובל באזור גדול של שימוש ייחודי. גופי מים, כגון הים, מהווים מטבע הדברים אזורים של שימוש ייחודי. חוף ים, בדרך כלל, ימשוך אנשים רבים במשך היום, אך מעטים מאד – יחסית לגודלו – לאחר רדת הערב. לכן, עם רדת הערב, יורד באופן דרמטי מספר הולכי הרגל המשתמשים ברחובות הגובלים לאזור השימוש הייחודי (הים בענייננו), דבר שגורם לעזובה. לכן, אין להתפלא שצפון אלנבי נמצא במצבו – דווקא לאור קרבתו לים. עם זאת, ניתן כמובן להקל על פגיעתה של תופעת "אזורי הגבול הפנים-עירוניים". חשוב לציין, שהשימושים ברחוב לא עושים דבר כדי להביא להקלה כזו, אלא רק יוצרים בעיות על גבי בעיות. נדגים את הדברים:
 
ראשית, רחוב אלנבי מעצים את בעיותיו כאזור גבול בכך שהוא מנותק מהים, כך שהולכי רגל בדרכם לים מעדיפים רחובות אחרים. הניתוק נעשה באמצעות הכיכר הזו, שלאחריה יש מכשול נוסף – האוטוסטרדה של רציף הרברט סמואל (שמשפיעה לרעה גם על שאר הרחובות שניצבים לה).
נעבור הלאה:

זהו אחד מבתי הקפה/מסעדות זולות שנמצאות בחלקה הדרומי של הכיכר. בתי העסק הללו מדגימים את בעיית אזור הגבול של אלנבי באופן מדוייק – לכאורה, נראה לא הגיוני שהמקומות הללו יהיו כה עלובים ועזובים, כשהם במרחק מטרים ספורים מהחוף. אבל זו בדיוק הסיבה לעליבותם: הם לא מסוגלים להתחרות עם החוף הסמוך. למה שמישהו יישב בבית הקפה הזה, כשהחוף – שמציע מקומות אטרקטיביים בהרבה – נמצא בצד השני של הכביש?
נעבור לצד הצפוני של הרחוב. גם שם נעשה ברחוב סיכול ממוקד:

אנו רואים בתמונה, בחלק הרחוק, את מגדל האופרה – שמשפיע על הרחוב כמו כל קניון אופייני: הוא מחסל את הרחוב שסביבו. הוא אולי מושך הולכי רגל מהטיילת, אבל לא מביא לשום תנועה על רחוב אלנבי עצמו, משום שהחנויות שנמצאות בו – או דומות להן – נמצאות גם בכל מקום אחר במרכז תל אביב. לדוגמה, אין שום סיבה למי שנמצא בשנקין-אלנבי לרדת על אלנבי במיוחד כדי להגיע למגדל האופרה.
בחלקה הקרוב של התמונה (בית מגדלור, במפגש אלנבי-בן יהודה) אנו רואים מגדל כעור נוסף שכלל לא מתקשר עם הרחוב.
מבט נוסף על בית מגדלור:

בית מגדלור הוא עוד גורם שלא מאפשר לאלנבי להתרומם מעל הסטטוס הבעייתי שלו כאזור גבול פנים-עירוני. זהו מגדל מהגרועים שיש, הן מבחינה חיצונית והן מבחינת הקשר (או אי-הקשר) שלו עם הרחוב.
מעבר לרחוב בן יהודה, היכן שעמד קולנוע מוגרבי, כיום ישנו חניון [בתמונה למטה מימין].

חניונים הם "חורים שחורים" אורבניים. הם מחסלים את הרחוב סביבם, ואין כמעט כל דרך מעשית למנוע זאת. מובן שאין כל טעם שכיכר כה מרכזית בעיר תשמש כחניון. ניתן לדמיין איך המקום היה נראה אם במקום החניון הייתה עומדת כיכר. למרות זאת, גם הפיכת כיכר מוגרבי לכיכר עירונית ראויה אין בה, כשלעצמה, כדי להציל את צפון אלנבי מגורלו העצוב. רק שיפוץ מסיבי תוך שינוי הקשר של הרחוב עם הים – באופן אשר יהפוך את הרחוב לאטרקציה גם בפני עצמו, עשויים להביא את השינוי. ספק עם אם הדבר אפשרי כיום.